פגוש פוגייש פגשתי – סליחה שאני… שואל, מתערב, מפריע

התנצלות מחשקת

שיח בין שנים. כלומר שלי עם מישהו*, פאטרן חוזר על עצמו. הציר המשותף הוא כמובן אני – אחאנא”ר מעיק ומר נפש.
ובן השיח נמנה על ז’אנר מסויים. מובחן.


* משתמש בלשון זכר.
נכון לשני המינים. עם פחות זכרים הייתי בשיח ממין זה.


פֶּגֶש התניות אישיותיות תקשורתיות.

חישוק מקדמי

אמי: אני לא רוצה להתערב… אני: אופ, אופ, אופ. אם את לא רוצה להתערב – את עוד יכולה להתחרט. עצרי כאן.

ובגרסה מורחבת

סט-אפ מקדים

בת/ן-השיח מזהה מצב שהתנהלותי גורמת לו אי-נוחות מסויימת.

כנראה – פרשנותי, התלבט, האם להעלות את הנושא. בחר ‘כן’.

שיח

“סליחה שאני שואל/ת, תוכל לומר לי למה אתה רוצה/ לא רוצה…?”

אוה, כעת השיח מעניין; מתפצל לשני נושאים, מבחינתי:
– סוגיית בירור שהשואל מעלה,
– משמעות ההקדמה המתנצלת,

“מה משמעות, ה’סליחה’? על מה התנצלותך?”

“לא הבנתי”

אני מבין, ששֵאלָתי ניחֶתת בהפתעה.
להבנתי הקדמת ה’התנצלות’ מבהירה שעצם שאלת השאלה גורמת לשואל אי-נוחות.
הקדמת ההתנצלות לשאלה, להבנתי, היא טיפול באי-נוחות השואל על ידי משיחת וזלין, עלי; השואל מטפל בעצמו, באי-נוחותו, בכך שהוא מורח עלי התנצלות מאלחשת – ישנו טיפול בשואל באמצעותי: הפגנת אי-נוחותו באמצעות ביטוי אפולוגטי אמורה לגרום לי לשתף פעולה ולא להתרעם על עצם השאלה, שהוא מזהה בה כשאלה שמזמינה תרעומת אצל רגישים. אולי הוא היה מתרעם משאלה כזו, לו היה נשאל?
השאלה עצמה, ה’למה’ הענייני לגיטימי, לטעמי, בהחלט.
כפיתתי הבלתי מודעת, המניפולציה התודעתית הבלתי מודעת שההמתנצל מפעיל היא אקט, שעליו אני מגיב/ מצגונן/ מתקיף – you name it.

“ישנה בקשת ‘סליחה’, כלומר הכרה שלך בגרימת אי-נוחות, נזק. על מה?”

זו שאלה מפתיעה, שבר השיח לא מוכן לה.
מבחינתו, השיח מותמר מסוג של בירור שנראה לו לגיטימי – הוא המברר, ואכן גם בעיניי כל בירור הוא לגיטימי – הוא הנושא, הפך קורבן לאגרסיה. שלי.
נתקלתי, יותר מפעם אחת, ביבשות שונות בתגובות דומות בנוסח:

“אתה מנסה לשנות/ לחנך אותי?”

“לשנות לא אצליח, וממילא לא לחנך. לשרוד אותך. את המניפולציה
אינני מבין את הסט-אפ התודעתי שאתה מחיל עלי.
בכל מקרה, אם תרצה, אבהיר את ה’למה'”

 

Share

השאר תגובה