אלון עידן, הארץ

משך הקריאה: 8 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

המשותף והמפריד בינו וביני

מה מסתתר מאחורי הקמפיין יהודישראלימני

לאור המאמר מ- 22/2/2019, נשאלתי:

יש מצב שאתה כתבת את זה?

לא.

ועם זאת, אני רואה קווי דמיון:

  1. עידן ואני חותרי רציונליות, אינסטינקטיבית.
    מנסים לפרק, לערער מיידית, כל קונסטרוקט מילולי, תכני, שנקרה בדרך.
    זו התנייה משותפת, עצמאית, לא ניתנה לבחירה, שהוא ואני מטפחים.
    ניכר בו שהוא מוצא עניין והנאה בכך. אני מעיד על כך.
    בהיבט זה, עידן ואני חולקים מכניקה מחשבתית משותפת; מחפשים תמידית, אינסטינקטיבית, את המפריד בכל עניין. זין על המשותף.
  2. כשעידן ואני נחשפים לאלמנטים שמזהים כדומים, הוא ואני מחוללים כלל – שטרם עורער, עד הניסיון הבא.
  3. הוא ואני היפרוורבלים, במובן שבוחנים את הסמנטיקה והפילולוגיה של מלל.
  4. עידן ואני רגישים, מסוקרנים, מייצוגי התנהלות סוציולוגית של אינדיבידואלים,
  5. בה בעת, מידת הכבוד והערכה שהוא ואני רוחשים להתכנסות קולקטיבית מזדהה, נמוכה עד שלילית גבוהה – מלים מכובסות לכך שבעצם בהווייתו ושלי נרחשים בוז והתנשאות לגילויי התכנסות הזדהותית קולקטיבית,
    שכן בהמשך לסעיף הקודם, הוא בדומה לי, מאבחן את המשותף למי שכן מתכנס, הוא מבחין במידת (היעדר) הרציונליות, האמוניות המאפיינת, שומע את יכולת הביטוי והערכים של ישבני הטריבונה המתכנסת הזדהותית ערכית.
  6. מבחינתי, ונראה לי שגם מבחינתו אם מישהו מוריד לעצמו, וולונטרית, ערך – נעלב, מכך שהוא מתוייג ‘כמתכנס הזדהותית קולקטיביסטית’
     – ש.ז. ניפק לי תיוג נפלא לעצמו ‘אינדיבידואל קהילתי’, עוד טשְטָשָה מבולבלת ממחוז ‘אני גם שמאל וגם ימין’ ו’אני לא שמאל ולא ימין’ המלבלבים בעת הזו המתכנסת נורמטיבית קונסרבטיבית ריאקציונרית –
    אני לוקח אחריות על הטריגר שאני מציב, גם אם לא אשָם, לעלבון, ואף מעודד ‘טוב עשית שנעלבת’. ככל שיומרתו להיתפש כאינטלקטואל רציונליסט גבוהה יותר, כן ייטיב אם יידע שאני לועג. מבחין באלמנט זה גם בעידן.
    מה כבר נותר לעשות? זו מהות הסנטימנט:

    • גם להתכנס הזדהותית,
    • גם להיעלב,
    • וגם להפחית ערך לאחר. 🙂
  7. נכון לגבי, מעריך שגם לגבי עידן גם אינני יודע בוודאות, כותבים כדי לנסח, ללא השלכה פרקטית לכתיבה [- עידן אמנם מתפרנס מכתיבתו ואני סתם כותב למחייתי 🙄 ],
  8. ועם אלמנטים משותפים, בין עידן לבין פרסונות נוספות עם מאפיינים אלה, אין בין פרסונות אלה, לא משוחה על חולקי ערכים אלה משחת הקולגיאליות, ממרקחת דביקה זו, אני לפחות, נרתע. אני משער שגם הוא. נוזל צמיגי, מתוק כדבש, סילן דביק כזה, שמרוח על אוהדי בית”ר או ליכודניקים, או משותף לסתם דמוקרטים, סוציאליסטים, ליברלים, חתרני פוליטיקלי קורקט, פרוגרסיבים בעיני עצמם, שנסמכים על סנטימנט ההמונים נטול בקרה מערערת, תמונת ראי משותפת של קונסרבטיבים רפובליקנים מהם הם מנסים להתרחק. קולקטיבית.

ולהלן, המעניין יותר אותי – לאור המשותף, מה שונה בין אלון עידן לביני

    1. אלון עידן כותב הרבה יותר טוב ממני.
    2. בעוד שעל אלון עידן, מונחָת רִתְמת הכתיבה העיתונאית, כלומר הוא מכוון לכמה אלפי אנשים שיבינו אותו, יעריכו את כתיבתו ויצדיקו את השכר שהוא מקבל, ואולי – אינני יודע, מכוון להיסטוריה המתעדת,
      אני, שעיתון הארץ לא הציע לי לכתוב עבורו 😃 ואיש לא בתשלום – כלומר אין פרסונה שרואה לעצמה ערך כלכלי בכתיבתי, משוחרר לחלוטין ממוסרות אלה, לא מחוייב לא לקריאה, לא להבנה ולא להסכמנת איש.
      אני מנסח רק כדי להבין.
    3. אני מאתר בעידן הטייה רגשית לספורט, שנעדרת בי.
      על לפי כתיבתו, הוא צורך ספורט רגשית,

      • כמותית,
      • יש לכך השפעה על מצב רוחו – כך כותב, אולי אף במידה כפייתית התמכרותית – לפי פרשנותי מעדות כתיבתו.
        אני, בשונה ממנו, איבדתי עניין בצפייה במשחקי NBA, וליגת האלופות שהייתה בבחינתי כקונצרט, הגיעה לי לרווייה – השנה טרם צפיתי במשחק אחד שלם. בשנה שעברה כשציפיתי בכולם, הייתי עם מחשב פתוח על ירכיי, עסוק בעיקר בו, מרים ת’ראש לשמע התלהמות השדר.
        השפעה על מצב רוחי? שפדרר הפסיד? are you kidding me? התייחסותי לאופיו של לברון ג’יימס מול בלאט רלוונטית לי כמו ההבחנה בין ‘לאומיות’ ל’לאומנות’:

        • לאומיות – תיוג שיוך ללאום כזה או אחר: אלבני, בוסני, ישראלי,
          בלאט–לברון ג’יימס – עדכון בפרטי הנושא ממי שהיה לו משהו מעניין לומר – אני.
        • לאומנות – ייחוס לשיוך עצמי של מישהו ערכיות מעצם השתייכותו הלאומית.
          התייחסות ערכית כעס, אהדה, חמלה, איחול וייחול למי מהצדדים – עידן.
      • העניין שלי בספורט שונה מעניינו הנכתב של עידן,
        • אור בוקר כותב על אקטואליה ספורטיבית, מעדכן,
        • חיים ברעם התפלסף על דיאלקטיקה מעמדית ספורטיבית, מרתק,
        • אמיר ענבר יוצר אתוס היסטוריה ספורטיבית, נפלא,
        • עוזי דן מפרט על ביורוקרטיה ספורטיבית – מעניין,
        • אלון עידן מפצ’פץ’ על אימפרסיוניזם ספורטיבי – ‘מה עשה אירוע ספורטיבי לשחלותיו המנטליות’. אני צרכן קטן של פן ספורטיבי זה בכתיבה עיתונאית, גם אם שמייח שקיימת, ושהארץ מארח.
    4.  החשוב מבחינתי – אבוי אני מאתר בעידן הטייה הזדהותית מתכנסת. אני נעדר אותה.
      בשונה מרוב המתכנסים הזדהותית השואפים להשתכשך בקולקטיב הזדהותיו, אלון עידן מתכנס הזדהותית לאידיאה או פרסונה ש’עושה לו את זה’. אינני מבחין שהוא תר אחר הזדהותית קולקטיביסטית.
      עם זאת, לאבחנתי, כאינדיבידואל, כפי שעידן מתייחס לעצמו, עידן דומה יותר, בכך שנמצא בצד אחד של קו פרשת המים של התכנסות הזדהותית, לחותר נורמטיביות אוהד הפועל או ריאל, מאשר אלי:

      • אוהדים מתכנסים הזדהותית לקבוצה, מפתחים מטפחים ייחוד (פאשיסטי) משותף.
      • עידן מתכנס הזדהותית כפרט,
      • להתכנס הזדהותית? אני? למי שאינו אני? פיחס.
    5. עידן מגבה את הזדהותו האינסטינקטיבית
      • בערכיות חיובית – שיגיון לוגי,
      • ובנימוקים רציונליים – שיטיון חמור יותר, לתפישתי.

אלה 804 מלים על
‘למה חתירה לרציונלית פרוגרסיבית מתבדרת, תינגף תמידית בכל מקום, תרבות וזמן מול התכנסות קונסרבטיבית (בטווח הקצר, ומובילה את האנושות על ציר זמן.]’

נ.ב.: עברתי עוד פעם על הטקסט כדי להסיר את ה’אנחנו’. 😆 

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share