אמנות הפשלת שחלות

הקטע של חשיפה פומבית של מה שנתפש כחולשה, מרתק אותי.
על איזה צורך החשיפה הזו באה לענות?

נחשף לאמנים, בעיקר בתחומים הייצוגיים, פרסונות רגישות שמתעלות את הטיפול בעצמן לחשיפה לקהל,
הרואות בהפשלת שחלות, הפיכתן, צביטתן ושריטתן בפומבי,
כחלק בלתי נפרד מאמנותן, טיפול בעצמן באמצעות הצביטה הפומבית.

רואה את זה גם אצל אנשים נורמטיביים במצבים רגישים, נניח בפנייה אל המת על סיפו של קבר בטקס לווייתו, לאוזני הקרואים.

רואה בכך קריאות מצוקה. לא אפקטיביות;

הקריאות לא מתכוונות למענה, שתכליתן, אני משער, הוא החצנת מצוקה, שחרור מקל.

מניח שהקתרזיס, תחושת הקלת השחרור,
עובדת לרגע, אז מתנדפת, אובדת, ותחושת ההקלה המיידית וזמנית מומרת לדכדוך קיומי מתמשך.

זהו תקשור חד-כיווני של צביטת שחלות שפרט לשחרור מיידי וחד שמשחרר צריחת הכאב מטפורית מעצם החשיפה, שאולי מקלה,
לא מותירה הקלה או נחמה, שכן במציאות, בגורמי התחושה הרעה דבר לא השתנה פרט לעצם צריבת השחלה.

צריבה זו, אם תיעשה מספיק פעמים לאורך די זמן גם תותיר צלקת נראית, ו/או כאב כרוני מורגש אצל בעליה.

Share

השאר תגובה