אחאנא”ר בניו ג’רזי

סוציולוגיה כפיזיקה

הוזמנתי לארוחת ערב בניו ג’רזי עם חבורת ישראלים לשעבר. ניסיתי לחמוק עד השלב שהיה נתפש כהתנהגות לא נאותה. הם אנשים מתוקים, נעתרתי. בסוציופטתיות המתעצמת שלי, זו תעוקה אמיתית.

המסובים הכירו כאן. הומוגנים; מהפריפריה בישראל, גרים ברדיוס של 10 מייל האחד מהשני. מכירים מהשכונה, מהביזנס, מבית הכנסת, מבתי הספר והגנים של הילדים. קצת יותר ופחות מבני 40, 15-20 שנה בארה”ב, עצמאיים, בעלי חברות. עושים יפה, עובדים קשה, לקסוסים ואודים. נמנעו מלכלות זמנם ומרצם במוסדות אקדמיים. עברית שמלכתחילה הייתה פרקטית מתמעטת והאנגלית עוד לא משהו. מסורתיים במובהק, אֱמוניים גם אם בהגדרתם לא דתיים. לאומניים, תומכי טראמפ, ונחרצים – העיתונות הישראלית חרא, להחליש את בית המשפט, ולגרש פליטים מישראל. מיידית. כולם – את כל המסתננים, כך חושבים כל הנוכחים.

הילדים ישובים בשני שולחנות לילדים, והמבוגרים בשולחן גדול. עורכים קידוש, נוטלים ידיים, אוכלים עם כיפות.

אוכל נפלא. חשוב פה. ‘חיים כדי לאכול’ הייתה אומרת אמי, שלא ידעה לבשל, על הז’אנר; השיח נסוב מעט על אוכל, היכן רוכשים את הפרודוקטים האיכותיים, כשר, מתכונים, הרבה על רמת חיים ומעט על פרוצדורות ביורוקרטיות.

אני מתמקד בלאכול יפה, ומכתים את חולצתי בסלט מנגו חריף ולא מתנחם שהוא נפלא. שומר על פרופיל נמוך – אין לי הרבה מה להוסיף, חוץ מלהודות ולהחמיא אותנטית על האוכל הנהדר, שמוגש באופן בלתי צפוי בכלים חד-פעמיים, ש-לי, פרט לכך שהסכין חותך פחות טוב; לא באמת משנה.

אורחת שיתפה על הסרטן הכפול שחטפה, במקביל לגירושיה, ושהיה קשה, ועמדה למבחן, והעניינים מאורגנים מלמעלה. התחלתי בעדינות מתגברת – או שהיה זה בכל הכוח ואז מתגבר – לגרד, לקרצף, לעדור ולחפור לה. אני, מה כבר יש לי לעשות, חוץ מלהציק? אז מה אם אני מערבית לגריניץ’? מדרום לקו המשווה חסכתי הצקות? וברור שהאורחת נהניתה מתשומת הלב; ו-למה, ומה חלקה, ומה של גרושה, ומה למדה מזה, ועל עצמה, ומה הייתה עושה אחרת, ומה לא, כאלה…

הקבלן, שברור שהוא המצליחן, שמתבאס לגדל את ילדיו בארה”ב רחוק מהארץ, חשובה לו המסורת, מאד, והאמונה גם אם אינו רואה עצמו ‘דתי’, וכשהגיע לארה”ב לפני ארבע עשרה שנה לבית כנסת רפורמי – “אתה לא יודע איזה צעקות הרמתי שם כשראיתי נשים עם כיפה – הן מבזות את הדת”, ו”אמרתי לאשתי” קורא לה מאמי, והיא לו מאמי, ולהיפך “שאם היא לא תצביע טראמפ אחתוך לה את היד”, חשוב לו לאושש את סברתו שאני, אפֶּעס, לא בעניין האמוני.

חי אלוהים בספר התורה – אם כבר נושאים את שמו כן? – לא כיוונתי לשם, היה לי נוח לשאול את השאלות ואף תמללתי ש”אני בתפקיד השואל.” אבל אני, וזה ידוע, שאין לי שתי חוליות מחוברות יחד האחת לשנייה, לא עמדתי בלחץ שלו, ועניתי על השאלות התוחמות את [היעדר] אמונתי.

והוא, נחרץ; חמוש בתמיכה פסיבית של היתר, והגברת שמדי כמה משפטים רוצה, בעידודי – כך אודה – להחזיר את השיח אליה, שאל בנחרצות שאלות שמכילות תשובה או תוכחה של ‘איך’ ו-‘למה’, וש-כדאי שאבוא לבית הכנסת, ואלמד תניא, ו’אם אתה מכבד את מלכת אנגליה’ אז אני עוצר אותו ואומר לו שאותו אני מכבד יותר מאשר את מלכת אנגליה שאותה כלל אינני מכיר, מה שלא מפריע לו להמשיך לבנות את הקונסטורקט, ‘תאר לך שיש מלך של יבשת, ואיך זה שאני לא מכבד את המלך של הכל?’. וכרגיל וכמצופה עושה צ’ולענט בין אמוניות – ההכרה שיש סדר מארגן, לפרקטיקה – (אי) שמירת מצוות, לבין פרקטיקום – ‘סדר עשית? בחג אתה עם המשפחה? ימי ששי ארוחה חגיגית?’ – לבין ביורוקרטיה – ‘מה כתוב לך בתעודת הזהות?’, ותחושת ‘גורל משותף’ – גורל משותף? wtf, מה זה ‘גורל’? מה לי ולגורל? – והכרה נגזרת מתפישת האחר – ‘את הנאצים לא עניין אם מישהו ראה עצמו כיהודי או לא’, ו’כשאתה בצרה, למי אתה פונה, אם לא לאלוהים?’ והשימוש האופייני הרווֶח “תסכים אתי…” למה להסכים? מכיר את הרטוריקה ואת הדיאלקטיקה כבר יותר מארבעים שנה, עייפתי.

אז אני בעל כורחי, הופך לציר השיחה, ובאופן וולונטארי עצמוני נכנס למוד המזלזל מתנשא. איך אני יודע שאני נתפש מתנשא? בעל הבית אומר לי – “אתה צריך לכבד אותנו.” יש הוכחה טובה מזו?

ואני מעלה נקודה שאותי מעניינת, ומכיר, ושואפת לחדש להם משהו: ‘אתם שמים לב’ אני שואל ‘שמאמי רוצה כל הזמן לכנוס אותי לאמונותיו, לעמדותיו, ולי אין עניין לסַפֵּח אותו אלי?’ אני מסב את תשומת ליבם לנקודה, ושואל, האם, קודם כל הם רואים את זה. ‘רואים’, הם מאשרים. שואל אותם ‘למה?’, ומאמי משיב שהוא ‘רוצה שיהיה לי טוב.’
אני אומר ש’יש לי הסבר אחר’, כמובן, ולא בא לי להִלָחם על לגמור פסקה כדי להסביר אותו [ובכל זאת משחרר – אמונה בהווייתה לא יכולה להשתלב עם רציונליות, כך שאי-אפשאר להוכיחה. מכיוון שאמונה הוטמעה באדם, תקפותה מתקיימת אם נהגית בתודעת מאסה קריטית של אנשים, ואנשים נוספים מתכנסים אליה, מהווה הוכחה מבחינתם לקיומה. דמוקרטיה, עאלק. לכן יש לו עניין לחזק את אמונתו, גם על ידי הגיור שלי שיתקבל כהוכחה לתקפות אמונתו. לי, בשונה ממנו, אין עניין לנסות לערער את אמונתו ועוד פחות לקבל אותה.]

ואיך אפשר לכבד מי שתובע לכבדו? וזאת, כשאינני מתפעל מעומק הגות אֱמוניים, באשר הם, שמקיימים דיון מתווכח בנחרצות על נושאים המוטמעים בהם, והם אינם מיומנים?

אז השיח מתארך. הם לא כל כך מיומנים בסוג שיח כזה. מבחין שבעלת הבית מראה סימני עצבנות. חיסלתי את הדיון בהכרזה על סיומו, בבקשת בעל הבית שיסדר לי אוּבֶּר העירה, התריתי ש’בעלת הבית לא תזמין אתכם יותר’, ובהתנצלותי המתנשאת שאי-הנוחות בשעה המאוחרת נגרמה בעֶטְיִי.

האושפיזין ציינו את השיח האינטלקטואלי שהעבירו, הגברת האסרטיבית תחבה לידי כרטיס ביקור מהודר שלה – חבל, מה אעשה איתו? – ושואלת לשלי.

“אני? חפשי בגוגל ‘אשכנזי חסר אמונה‘” הנחיתי.
צחקה, לא הבינה. חזרתי על ההנחיה.

בדרך החוצה למונית, שומע אותה נקרעת על תוצאות החיפוש.

הסוציולוגיה, כפיזיקה, גם אם לא מודעים לה, עובדת.

סוף דבר, פוסט מורטם, סגירה

ביום שני, יומיים וחצי לאחר ארוחת הערב, פוגש את מארחיי בעבודה; בעלת הבית שואלת ‘איך היה האוכל’, ומצמידה התנצלות שהייתה ‘מאוד עייפה’.

בעל הבית מציין שהיה ‘מעניין’, וזה, וכאלה… ואז מפרט שאכן לא נתקלו בתצורת מחשבה כזו, ולא חייבים להסכים והכל טוב.

ועם זאת, הוא, שהיה הפסיבי בדיון אמר, שישנה סוגיה שכן הותירה בהם נקודה למחשבה: ‘איך זה שהם חשוב להם שאני אאמץ את תפישתם, ולי לא חשוב שיאמצו את שלי.’

הם אנשי מעש, בבית הכנסת הלכו עם הסוגיה לרב.
זה ענה להם תשובה ניצחת: ‘אני’ הרב ‘הייתי במקום שלו, הוא, לא היה במקום שלי.’

אז שאלתי, ‘אז מה?’ בבחינת תשובה מצויינת, אך לאיזו שאלה?

Share

Leave a comment

השאר תגובה