ריב אשכנזים

משך הקריאה: 2 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

באנגולה, נאלצתי להתכתש עם עמיתים, מקנני  סטרוקטורה, שנצרכתי לתמיכתם המקצועית.

הצורך הזה, העובדה שהייתי צריך לתבוע בעוצמת יתר את מה שהיה אמור ללהינתן, להיות מסופק אוטומטית, וולונטארית, בהסכמה, בזרימה, עורר בי צער, חימה ותסכול. גם בשל הפרת ערך ה’עמית’יות, שכן אחווה, זה לא, וגם בשל הידיעה שבמצב משאבים במחסור, יכולת הדרישה שלי- נמוכה*.

* למה נמוכה?
משני טעמים:

1. נטייתית, יש בי אימפוטנטיות של הצפרדע המתבלת בסיר ולא תקפוץ כשעוד יכולה, שכן מייחלת להתקררותו תוך פספסוס נחרצות המגמה.
2.  רציונלית, שיקולי מוטים הטעם שאני עשיר, גאוותן מתנשא מספיק לא לצאת מגדרי כדי להתקטנן להשיג את מה שיש להזיע/ להתבזות/ להתקטנן עבורו.

מכיוון שלי היה ברור שתביעותיי עומדות במבחן הסבירות,

• אוניברסלית- מי שאינו חלק מהסיטואציה יאשר אותן,
• פרטיקולרית- גם במבחן סבירות של מי שאמור לספק אותן, ולא סיפק, בהתייחסותו בדיעבד,

נכנסתי ל’ריבים אשכנזיים’;
אמרתי לעמית התורן, לשירותיו נצרכתי, ש

• אני מבקש לריב,
• ריב אשכנזים.
• בחר מתי והיכן,
  • מיידית, במסעדה,
    הנחיתי אסטרטגית, מותיר את הבחירה הטקטית.  🙄

במסעדה, לאחר שאספתי את מי שהתנהלתי מולם בפרוטוקול המתואר, שהתכוונתי לריב איתם- בכל המקרים אני אספתי את יריביי מביתם או משרדם – לאחר דברי החולין והזמנת האוכל,

• הכרזתי- ‘רוצה לריב’,
• מכיר את ההלצה על המרוקאי שאומר לחברו “ז’וז’ו, רוצה שש בש?”
  ז’וז’ו משיב “אח שלי, עזובת’ך מבזבוזיםשש בש, בוא נלך ישר מכות”.
• אז אני רוצה לריב,
• אני אעלה את כל מה שיש לי,
• אתה תתייחס לכל מה שתמצא לנכון,
• עד שנתרצה ונגיע להסכמה,
  ונצא מותשים וחבוקים.

כך, דברנו, הבנו, הסכמנו.

האמת? תאכלעס בשטח? באופרטיבית?
דבר לא השתנה.
אולי היה צריך לריב כמו שצריך.