הלצה חבוטה

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

חבטה הלוצה – קלישאותיי

אני כבר לא זוכר למי סיפרתי מה.
יכולות הסיפור עם הזכירה הולכות ופוחתות, רצות ונעלמות.
אני גם כבר לא משתין. סתם מטפטייף. את עצמי אני מצ’עמם.

קלישאותיי הן הריפרור התודעתי שאני מספיק לתעד בין מה שעבר לי לראש ורגע לפני שפורייח מזכרוני, וזאת בין 2011 ל- כעת.

כשמצמצם לסרטון מנוסח מינימלית, יכול להשפריץ בהקלקה, בפרוטוקול החביב עלי –

לעבוד לרגע, ואז לשכפל ולהעיף לפי הֶקְשֶר, בשיטת ההלצה החבוטה:

חבטה הלוצה

שָׂשִׂי, אסיר חדש, מצטרף לתא.
שומע את אחד היושבים זורק: “14”.
החבר’ה צוחקים.
אחרי שנרגעים, אחר קורא: “37”.
הג’מאעה נקרעים.
כשמשתתקים, שלישי קורא: “מה עם 66?”
הם נופלים מכסא בְּרִצְפה.
החדש שואל את שכנו: “צ’יקו, מה כל כך מצחיק?”
“פשוט מאד” משיב צ’יקו “כבר שמענו הכל, תריסרי פעמים, החלטנו לתת להלצות מספרים, כל אחד מזכיר לנו את הבדיחה על ידי מספרה.”
ששי מנסה: “19!”
אף אחד לא צוחק.
ששי פונה לצ’יקו: “כנראה היא לא מצחיקה במיוחד.”
“להיפך,” משיב צ’יקו “זו הכי מצחיקה.”
“אז למה הם לא צחקו?” מקשה ששי.
וצ’יקו משיב: “בדיחות צריך לדעת לספר…”