פגוש פוגייש פגשתי – ישבנים חופשיים, משולחי רסן

משך הקריאה: 8 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

על מרחב וגבולות – ומי המתגונן?

מרחב

מרחב: נפח שאובייקט תופס

מרחב תודעתי עוטף נפח פיזיולוגי בממדי זמן, זיכרון, קרבה פיזית.
בשל חוסר ממשותם הפיזית, אלא המטא-פיזית, אלה מהווים כרי דיון, מחלוקת, על ריבונותם ומימושם, התגוננות מפני מי שמשתמש בהם בחוסר נוחות לאחר.

מוכר מי שמניח רגליו על שולחן?

בישיבתו, נעליו דורכות על כסא?

של מי מרחב השולחן?

שלו? שלי? של שנינו? לא של אף אחד? של ריבון כלשהו?

ידידי התארח אצלי במוסקבה.
השם ברוך, חש בנוח.
התיישב לי על הספה. שלי.
בצידה הטוב – השמאלי.
בבגדי הולדתו. נטול חיתול. והוא בן 46.

המשך

אני מכיר – כדי לא לומר יש – שלושה מרחבים:

  1. שלי,
  2. של זולת,
  3. של אף לא אחד.

מרחב שלי, אישי – של כל סובייקט באשר הוא.

מרחב שלך – מרחב של כל זולת אחר שאינו הסובייקט.

מרחב ציבורי, שאינו של אף אחד.

המרחב שאינו שלי או של זולתי יכול להתחלק בין שתי גישות –

  • מרחב של כולם,
  • מרחב שאינו של אף אחד.

בעוד שברור מהו מרחב פיזי, המרחב התודעתי פחות ניתן לתפישה, ממילא לא להגדרה, ומתוך כך  לגידור.

היכן הגבול?

במשרדים, נחשפתי לנינוחים שכאלה, מושיטי רגליים לשולחן; בעאלק אדנות, אולי מגניבות, בלתי מודעת של ‘אין סמכות כלשהי מעלי, שתמנע ממני את תחושת החופש הנינוח.’
תחושת הערך חסרת המגבלה.
הגרסה היותר נדירה – יושבים, ובה בעת דורכים ברגל נעולה על כסאם, שלהם, בגמישות מעוררת קנאה, בילדותיות מעוררת חמלה.

המשך

הגבול הברור הוא פיזיקלי; על פי רוב, גופים פולשים לנפח גוף אחר באופן, שניתן לצפייה פשוטה. בעצם, ניתן לפרש כמעט כל עימות משפטי בפסיקת דין כיישות אחת הסיגה גבול של יישות אחרת.

הנושא מסתבך במקרים בהם נוצרים פיעפועים, אוסמוזה תודעתית, עירוב תנועות פיזיקליות שאינן חודרות למרחב פיזי של אחר, אלא למרחב תודעתי.

מה קורה, בהתחככות יום-יומית, שאין בה עניין לכלל הציבור, בוודאי לא משפטי, כאשר פרט אחד שורק נעימה המעוררת אי-נוחות בפרט אחר, שומע? מה קורה כשאחד מפליץ ליד אחר? האם מי שמקבל חיווי שלילי על התנהגותו חש ש’חירותו נמנעת ממנו’?
אם תחנת רדיו לא משדרת זמר כלשהו, היא ‘משתיקה’ אותו?

אישית

באפריקה, פילו ‘סוכנת הבית’ של דירתי, הייתה מביאה את אווה, חברתה, שתסייע לפילו (לנוח) בדירתי. כשהייתי נכנס לדירה, אווה, שישבה על הרצפה פשוטת רגליים נטולת נעליים, הייתה מזדקפת באחת, נועלת כפכפיה, במבוכת מופתעים שנתפסו בקלקלתם.

המשך

מקרים ממין אלה מעניינים אותי, יותר מסוגיות משפטיות, שכן עוסקות במרחב החיים, יום-יומי, משיק להתנהגות אנושית אינסטינקטיבית, בלתי מסונתזת.

מה קורה כשמישהו מניח רגליו על שולחן כשאחר, אני, נחשף לכך?
את נעליו, על כסא, שאשב עליו?

אז זהו, שאינני רוצה להסתתר מאחורי ‘יש מי שזה מפריע להם’, בגיוס תקפות נורמטיבים נוספים, או, לפנות לפרוטוקול תרבותי אבסטרקטי בנוסח “לא מכבד, לא מכובד.”

בעולם הערבי להפנות לאחר את סוליית הנעל תיחשב כפעולה פוגעת בכבוד האחר.

כן מאזכר שתי תובנות שתופעות אלה מעוררות בי:

  • ‘פִיחְס, תומת שולחן, כיסא, ספה, טומאו בנעליו.’
    ואני מסרב להתמיר תעוקה פרסונלית באידיאולוגיה אוניברסלית, וליפול בלהסתייע ברציונליות ש’תחושת אי-הנוחות שלי מוצדקת’, לחטוא בהצדקה רציונלית לסנטימנט.
    התייחסות זו היא אישית שלי, אינה מוצדקת אוניברסלית. אי־נוחותי האישית, הסובייקטיבית, לה אני אחראי, ש-

    • ההוא ששם רגליו על השולחן נגע, בפאקינג רגליו, בכוס ממנה אני שותה,
    • ההוא שדרך עם נעליו על כסא, בעצם ניגב את נעליו על מכנסיי, כשאני אתיישב עליו.
  • האללו, אינך רואה שה- VQ שאתה משרה על סביבתך נמוך יותר ממה שמודעתך המאפשרת משערת?
    בהערכת אדם ניתן להעריך

    • Intelligent Quality – IQ, מנת משכל,
    • Emotional Quality – EQ, יכולתו לספוח אהדה לפורר התנגדות רגשית,
    • Value Quality – EQ, היכולת להשרות ערך חיובי/ על סיטואציה.

השתקה, התגוננות?

ו-אם אפנה למי שמבחינתי פולש ברגל גסה – לטעמיי, כן? – למרחב שלי, האם אני נכנס למרחב שלו? פוגע בחירותו ההתנהלותית תרבותית?

פרט מרחב

לקח זמן עד שאווה השתכנעה שאין לי בעיה עם זה; לא רואה בכך דיסריספקט מולי עם בואי נשארה לשבת נינוחה על הרצפה.
שמחתי.
את העובדה שבערכיי התרבותיים אני רואה בישיבתה הערכה עצמית נמוכה, שלה מול עצמה, חסכתי ממנה; ברור לי שאין לי יכולת להעביר מסר כזה. אלה ערכי, שאינם מתממשקים לערכיה.

מהי פלישה למרחב ציבורי או הגנה על פרטי?

האם פרט המקבל חיווי שלילי על התנהגותו חש שחירותו נמנעת ממנו?
אם תחנת רדיו, ציבורית, נמנעת מלשדר זמר כלשהו, היא ‘משתיקה’ אותו?

מאפייני התייחסות לפלישת מרחב ציבורי/ אישי
פולש > למרחב ציבורי, חוסר מודעות לכך שנגרמת אי נוחות לאחר מפעולתו במרחב

חרד למרחב שלו, באופן שמגלה רגישות כלפי מי שפולש אליו

 

לא פולש למרחב ציבורי

שומר על המרחב שלו

פולש > למרחב ציבורי

שאינו שומר על המרחב שלו

שאינו פולש למרחב ציבורי

לא שומר על המרחב שלו

זה בכלל אני?

ואני תוהה, ההוא שמניח רגליו על שולחן, היה משפשף את הכוס שלי, שהייתה קודם או תהיה בהמשך, בנעלו? כך אני חש.
והמתוק שבנון-שלנטיות דורך ברגל נעולה על ריפוד כסאות, למה שלא ידרוך על מכנסי? בכל מקרה תיכף אשב על הכסא הדרוך במו נעליו.

אני מתחבט האם במצב בו פרט חודר למרחב שאני רואה בו ‘שאינו שלי ושאינו שלו‘ האם להעיר.

אינני רוצה להיות במצב בו

  • מימוש חירותו להתנהג באופן חופשי.
  • יתירה מזו, עוד פחות מכך, אינני רוצה שאותו פרט שבכלל רוצה לרצות אותי, או לפחות לא רוצה להקטין את איכות חיי, ימנע מהתנהגותו הטבעית, אינסטינקטיבית פולשנית, מפני שבעצם מפחד ממני?
    אני מסרב להיות הנושא, מושא ההתחשבות, בכך, שאני הפולש לתודעתו, שאני מונע ממנו להתנהג באופן חופשי, בשל התחשבותו בי. אינני רוצה בהיפוך מחליא ליהפך ל- issue העניין.

סוף דבר

לאחר הביקור, התיישבתי על הספה שטומאה, רק לעיתים רחוקות. מאוד ר ח ו ק ו ת. וגם זאת, באין ברירה. בצידה הימני.

לא מעיר. נהנה לבחון את יכולתי להתאפק.

וגם, על משקל אותך לא כ’פת לי לשקר, את עצמי לא מוכן: מניח שהערתי תתפש כפוגענית במידה כזו

  • שהאימה שאעורר אצל אחר לו אעיר גורמת לי נוחות ביחס להתאפקותי,
  • מישהו יימנע מהתנהלותו בשל כך שהוא חס עלי? מעדיף שישפשפו על מכנסיי נעליים.
Share

One thought on “פגוש פוגייש פגשתי – ישבנים חופשיים, משולחי רסן”

  1. זכור לי סיפור המקרה במוסקבה. אותי, יותר מהכל, הוא הצחיק.

    ישנם את אלו שבכוונה פולשים למרחב,
    ישנם את אלו שלא אכפת להם מהמרחב של הזולת.
    שני אלו הם אלימים.

    וישנם את אלו שאין הלימה בין הסטנדרטים של ההתנהלות/היגיינה/שמירה על מרחב פרטי שלהם לבין אחרים.
    יודע לומר על עצמי שיש דברים שמגעילים אותי בהתנהלויות של אחרים/גורמים לי לאי נוחות והם כלל אינם מודעים לכך. ובאותה נשימה יש דברים בהתנהלות שלי שגורמים לזולת אי נוחות. לעיתים אני מצליח לזהות את זה ומניח שלפעמים לא.

הערות? אשמח לתגובתך

Share