מיס אנגולה Par Avion

 אנגולה Par Avion

 

דיקמן גלויה אנגולה


סיני, שחור ויהודי
נכנסים למעלית.

 

יוצא מחדרי בקומה שמינית במלון ומזמין את המעלית.

מיס אנגולהכשהמעלית מגיעה הדלת נפתחת,
רואה צעירה עם חזות אוריינטלית אוחזת בטרולי גדול.

כשנכנס, רואה לשמאלי את הנערה השחורה היפה ביותר שראיתי מימי. אין דברים כאלה.

גבוהה, לבושה בתלבושת סטייל דרום אלנבי, צבע גוף, שקוף עם פרנזים ונוצצים, רואים כמעט הכל.

אני פונה לאוריינטלית, ומצהיר
This Lady is the most beautiful lady I have ever seen in my life. להמשיך לקרוא מיס אנגולה Par Avion

Share

אנגולה Par Avion

תקציר

 

דיקמן גלויה אנגולהשבוע ראשון באנגולה.
לומד מי נגד מה.
כמו כשהייתי מורה-
מאד מעניין. מרתק.
כייף – עדיין לא.

 

ממוקמת בשליש התחתון במערב אפריקה, לחוף האטלנטי.

פי 60 מישראל על פי שניים וחצי בתושבים.
ענקית, ריקה.

עולם שלישי במובן הבסיסי ביותר-דיקמן אנגולה

  • אין
    סדר, תשתית מועטה ורעועה, תפישת שיוויון וזכויות פרט לא קיימת,
  • יש
    שחיתות, אלימות, כוחות אכיפה חזקים ושיוויון מוחלט בעוני. לרוב.

עם צאת הפורטוגלים ששלטו בה מאות שנים- 1975, החלה מלחמה פנימית שהסתיימה ב- 2002.

להמשיך לקרוא אנגולה Par Avion

Share

מנחת אוירון

 

אוירון

.

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, International

טרמינל מקומי, Domestic

מסוף מטענים, Cargo

טרמינל פרטי, Private

טרמינל

שדה התעופה – השער, בטרמינל זה יתארחו ,תועפות התעופות באשר הן. להמשיך לקרוא מנחת אוירון

Share

אוירון, עדכון עלייה למנחת

ברכות

אנחנו, במנחת אוירון, שמייחים לבשייר לך שעלית ל:

מנחת אווירון

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, International

טרמינל מקומי, Domestic

מסוף מטענים, Cargo

טרמינל פרטי, Private

 

 טיסה בטוחה ונעימה

כתובת למשלוח אוירונים-

contentnfun@gmail.com

Share

הסלפי הראשון שלי

Minolta Uniomat

דיקמן מינולטה Minoltaעם התעניינותי בצילום, כילד בחולון עם המינולטה של אבי – צליל התריס tsik מנגן לי באוזן, ריח העור החום עולה באפי.
מודרנה יפנית.
לא זוכר את רכישתה. בחיפוש מסתבר שהיא מודל 1960, כלומר טרום תודעתי.
אבי צילם, בעיקר שקופיות ואותי לא מעט. להמשיך לקרוא הסלפי הראשון שלי

Share

מינורי במחט המפוצצת ת'בלון

אוסטרליה – ג'ירפה

איך הגעתי לאוסטרליה?

חבייר יהודומריקאי, מוכר חלומות.

באמצעות יכולת הדיבור
האיש מxים את רואיו ושומעיו,
את רובם לפחות,
יוצר ואקום מעל מאורעות
שחוברים להם, באמצעותו
יחדיו,
ממריאים כאדים במעלה הוואקום שהוא מייצר,
מתמצקים לכלל פנטזיה מתפארת
המתוחזקת במשובי אוויר היוצרים כוח עילוי לפנטזיות המשנה והבאות. להמשיך לקרוא מינורי במחט המפוצצת ת'בלון

Share

אוסטרליה – ג'ירפה

מבין, כעת, למה אוסטרליה מהווה יעד משאת מהגרים;
את אמריקה היה צריך להקים,
כעת' הכלכלה שם לא משהו,
גישת החיים היא שאולי הכל אפשרי, התגמול כייף, אבל וואלה, צריך לעבוד בשביל זה, 'מחנה עבודה' קראנו לה – לא משחקים.

אוסטרליה כבר שם, חיה, נינוחה, לא בועטת, מתפנקת, מתנהלת בחן בריטי, בתוך סטרוקטורת סדר גרמני, בחופש אינדיבידואלי אמריקאי, בוגרי קולוניות הגליית העונשין של האימפריה הבריטית. להמשיך לקרוא אוסטרליה – ג'ירפה

Share

אוירון טרמינל Cargo

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

מנחת אוירון

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, אינטרנשיונל

טרמינל מקומי, דומסטיק

טרמינל פרטי, Private

מסוף מטען

תיעוד שליחות באנגולה ובבסיסים רחוקים.

לנחיתה במנחת, יש לשלוח את תנוחתך ל – contentnfun@gmail.com.

 

השראה

את הרעיון לתנוחה שאבתי מאיזה בחורצ'יק – לא זוכר את העדה ולא הלאום, אליו נחשפתי במצגת או סרטון יוטיוב – לא זוכייר, כשצילם עצמו בתנוחה זו בכל מני מקומות בעולם.
פאק, איך אני לא חשבתי על זה.

פיל קולינס
פיל קולינס, לצערי, לא הדריך, לא השראה ולא תופים

צילומים

התנוחה הראשונה צולמה במוסקבה כשכפיר כהן מצלם אותי. מאז, ברמות אדיקות משתנות, מצטלם במקומות שווים, בעודי מתחרייט, שלא התחלתי להצטליים מעת שיכולתי לעמוד על רגל אחת. בדרך כלל מבקייש ממי שנלווה אלי לצלם. או ממקומיים.

קרדיט

ידיד נערץ, שהגיע לתמונות במקרה כשחיפש משהו אחד ונחשף לאחת מהן,
טען, שהתנוחה בהשראתו;
כשהיה קלאבר, כשנחה עליו – הקורא יחליט לבד מה נח עליו –
חתר למרכז הרחבה,
בנון-שלנטיות מודעת נעמד על רגל אחת,
מכפיף גוו,
מניף את רגלו האחרת, לכדי קו אופקי הנמתח מכף הראש עד קודקוד הרגל,
שולייח את ידו השמאלית, ניצבת לקו הרגל והגב, אופקית אף היא,
את הימנית מניף כאֶxטֶנְצְיָה של הקו האופקי,
זוקייר את האמה, אותה סובב באגרוף קפוץ, מזקיף רְשולוֺת את האצבע,
כל זאת בעודו סב על ציר רגלו באופן תואם את סיבוב כדור הארץ על צירו.

צפיתי בו עושה את הנאמבר כמה שניות, נניח 1400 מעלות, במועדון זערורי בטוקיו ב- 6 בבוקר –
אכן, קרע – אותי, וגרם לפעירת פיות הילידים המשתאים ולפעיות הילידיות.
אז, לא יודייע אם זו ההשראה – מ'כפת לי, שיהיה, הִשְרָא.

מטרה

לחייך, לצחוק, לגרום חיוך לאחר.
במודע, בכוונה.
המתלוננים על הדרישה לאוירון – "משביעהו-רעב, מרעיבהו-שבע" – יפ, הם מחייכים?
באמת מחייכים?
בשל מה הם מחייכים?
ממה, מהרמת רגל מגוחייכת?
מה הניע אותם לכלום פעולה שתוצאתה חיוך?
מה הניא אותם מהמעשה?
האין זה כיף?

אוירון גומז אתיופיה
גומז, אתיופיה

אתיופיה, מחוז גומז, 200 קילומטר מהכביש הסלול הקרוב למקום מגוריהם. הם מסתלבטים עלי. אחר כך עשרות ילדים עושים את זה. לבקייש מאחרים מצחיק עוד יותייר. במיוחד את אלה שלא ברור אם ייעתרו או לא – בחינת יכולת הפנייה.

האמת, כמעט באמת?

לקבל תמונה כזו מאחרים זה כיף. התחושה שלי ש

  • בשלב הבקשה מישהו מחייך,
  • במקום העשייה אדרנלין החיוך נמתח,
  • הקהל צוחייק,

היא כייף. התהליך שבו מישהו שולייח לי, 'כי הוא ביקש' והוא נהנה מזה – נהדר. באותם מקומות שהבקשה הופכת ליותר מבקשה קטנטנה –

  • בחיובי, הם נהנים מזה, זה נפלא,
  • אלה שטורח עליהם – בקטנה. חיים קשים. חבל. לאף אחד זה לא באמת נורא.

האמת, באמת?

צחוק צחוק, מנסה להשתלט על המילה 'אוירון'. בחיפוש SEO של גוגל – נמצא הרחק למטה בתמונות. עוד לא אבדה תקוותנו. צירוף מלה מוספת לאוירון, נניח 'אוירון דיקמן' כבר עושה את הקסם, אבל לא אלגנטי. צירוף עם מלה מוספת אחרת, 'אוירון מוסקבה', 'אוירון סין', 'אוירון גולן', 'אוירון אילת', 'אוירון ידידי האמן', 'אוירון רונן רודיק', 'אוירון קטיה', כאלה, כבר משתפר.

 


מנחת אוירון 2010-13

מנחת אוירון 2014

מנחת אוירון 2015

מנחת אוירון 2016

Share

אוירון, עדכון עלייה למנחת מטענים, Cargo

ברכות

אנחנו, במנחת אוירון, שמייחים לבשייר לך שעלית ל:

מנחת אווירון

מסוף מטענים, Cargo

להמשיך לקרוא אוירון, עדכון עלייה למנחת מטענים, Cargo

Share

אוירון טרמינל וי איי פי Terminal VIP

 

אוירון

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

מנחת אוירון

טרמינל מקומי, דומסטיק

טרמינל בינלאומי, אינטרנשיונל

מסוף מטענים

טרמינל פרטי, Private

מנחת VIP

בטרמינל וי איי פי מתארחים האורחים החשובים מאד ביותייר. להמשיך לקרוא אוירון טרמינל וי איי פי Terminal VIP

Share

אוירון, עדכון עלייה לטרמינל בינלאומי

ברכות

אנחנו, במנחת אוירון, שמייחים לבשייר לך שעלית ל:

מנחת אווירון

טרמינל בינלאומי, אינטרנשיונל

להמשיך לקרוא אוירון, עדכון עלייה לטרמינל בינלאומי

Share

אוירון טרמינל אינטרנשיונל Terminal International

אוירון

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

מנחת אוירון

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל מקומי, דומסטיק

מסוף מטענים

טרמינל פרטי, Private

מנחת בינלאומי

נחיתות במנחתי חוץ לישראל. להמשיך לקרוא אוירון טרמינל אינטרנשיונל Terminal International

Share

אוירון, עדכון עלייה לטרמינל מקומי, Domestic

ברכות

אנחנו, במנחת אוירון, שמייחים לבשייר לך שעלית ל-

מנחת אוירון

טרמינל מקומי, Domestic

להמשיך לקרוא אוירון, עדכון עלייה לטרמינל מקומי, Domestic

Share

אוירון טרמינל דומסטיק Domestic

אוירון

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

מנחת אוירון

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, אינטרנשיונל

מסוף מטענים

טרמינל פרטי, Private

מנחת מקומי

מנחתים בישראל. להמשיך לקרוא אוירון טרמינל דומסטיק Domestic

Share

אוירון, הטסת? שלחת?

מנחת אווירון

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, אינטרנשיונל

טרמינל מקומי, דומסטיק

מסוף מטענים

בקשה

אנא, שלח/י אלי למנחת, אוירון מדליק, מצחיק, אווירודינמי,
ממחוז אקזוטי, רצוי עם ילידים- נייטיבס, ברקע, משעשע*.

[* משעשע
מבוטא מששייע.] להמשיך לקרוא אוירון, הטסת? שלחת?

Share

מוצ'ילה

דיקמן מוצ'ילה1984, נסעתי לארה"ב, לא ידעתי לכמה זמן. החזון היה אמריקה- ניו יורק, אחותי, לימוד טיסה, דרום אמריקה חיים בארה"ב- לא בהכרח בסדר הזה או בסדר בכלל.

גיסתי המצוינת השאילה לי את תרמיל המוטות, כך קראנו אז לקונספט המהפכני של תרמיל הגב ששמר על יציבות ומבנה התרמיל באמצעות מוטות חיצוניים.

התרמיל, תוצרת Karrimor, מהדגם שבתמונה, רק באדום ראה עולם עוד לפני שימושו אצל גיסתי, ומניח שהמשיך אחרי שחזר אליה, הכיל כ- 50 ליטר, 2/3 מהקיבולת המקובלת בפריג'ידרים העכשוויים. להמשיך לקרוא מוצ'ילה

Share

מציאות רבודה

ב- 22/12/2013, בתכנית עובדה של אילנה דיין, הובא סיפור של ישי הדס, שאימץ נערה אתיופית.
האיש הטוב כרת איתה חוזה- תקבל תמיכה, תשלים לימודיה, תשנה במו ידיה את הגורל שנגזר עליה.

סיפור נפלא. להמשיך לקרוא מציאות רבודה

Share

כיסוי ראש

רוצה שבדרכי האחרונה אהיה עם כיסוי ראש.
לא לשם שמיים, לשם ארץ, כביש, ומסע אחרון הוא מסע גוף חי לא גוויה.

כלומר, הדימוי שאהיה בסוג של אקטיביות, בחטף,
אם יהיה ברכיבה על אופנוע יהיה נפלא, אבל לא מתעקש, עם זאת, רוכב על כך, טריוויאלית ומתבקייש – שיהיה עם נזק מהיר וסופי לעצמי בלבד,

מתפעל ממי שמחשבה על הנושא, דיבור על כך, הדיון גורם להם אי-נוחות.

Share

מוטוריקה, שקיעה ++

תאונה

השקיעה החלה עוד באמריקה.

יוני 1994, אחרי מות אבי וביקורי בישראל סימון ואביntar, חברי ילדות, הגיעו אלי לניו יורק.
החלטנו לטוס.

להמשיך לקרוא מוטוריקה, שקיעה ++

Share

מוטוריקה, מעוף ++

מוטוריקה, בוסר

מוטוריקה, עצמאות

מוטוריקה, אמריקה

מנהטן

חורף 1988-9. איריס ואני בקווינס, עם דורון, ואופנוע הב.מ.וו R100GS שחזר מאלסקה. דורון ואני שותפים ב Movery: באמצע השבוע, על משאית, בשבת ראשון על המשאית, במקום הפועלים.

להמשיך לקרוא מוטוריקה, מעוף ++

Share

מוטוריקה, אמריקה

מוטוריקה בוסר

מוטוריקה עצמאות

מוטוריקה אמריקה

גילוי

לניו יורק הגעתי ב- 7/9/1984. טסתי עם דורון. יעל מחבורָתו שדרגה אותנו למחלקה ראשונה, $495 ב Tower. החברה נסגרה, הכרטיס פקע עוד קודם.

זוכר את הספק חלומות ספק בהקיץ שלי, שהכרטיס יפוג, טועה לחזור לישראל, ואז לא מצליח לצאת. לכוד. זוכר את קירות הקרם במלון אדיסון כשמתעורר מהבלהונֶת. מין שילוב של כמה, חרדות(?). להמשיך לקרוא מוטוריקה, אמריקה

Share

מוטוריקה, עצמאות

מוטוריקה, בוסר

היה הייתה עגלה וזו ההתחלה

VOLVO 244, 1976, השכלה

בן 17 וקצת, סתיו 1977, י"ב, תיכון חדש אחרי שהעיפו אותי מקוגל, הימים מעט לפני ביקור סאדאת, בן 17 ורבע, למדתי אצל עזרא נהיגה.
נחשב מורה דגול ויקר שבשל היותו נכה צה"ל נהג על מכונית יוקרה- וולוו עם מספר לבן, רכב שרים ועולים שרכשו ללא מסים.
עשרה שיעורים, כולל שעתיים נסיעה כייפית לירושלים, וטסט. להמשיך לקרוא מוטוריקה, עצמאות

Share

מוטוריקה, בוסר

לערכי הרכיבה הדו-גלגלית

ינקות

 

RENAULT 4 CV, קאטרשבו, פולקע

4cvהיה היתה המכונית הראשונה שנטמעה בתודעתי המתהווית.
נדמה לי שהיתה בז' דלוח כזה. ואולי לא זוכר אלא מתווך הטמעת זיכרון אחרים. לא חושב שיש את מי לשאול.
לא זוכר מה קדם לה, אולי איזה אוסטין. להמשיך לקרוא מוטוריקה, בוסר

Share

קלישאות על עוריות

מדהימה מובהקות התופעה,
שבמדינות שבמובהק מעורבות גזעית,
ככל שהעור לגווניו כהה יותר
ממעטים לאייש מקומות עתירי תגמול והשכלה,
ומרבים בעבודות כפיים ובמצוקה.

Share

אבריימל'ה מלמד בתאילנד

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים
פרק ח', שרון
פרק ט', בייגי'נג, מטיילים
פרק י', יציאה
פרק יא', סיכום

זה הפרק בו למדתי מאבריימל'ה כמה עובדות חיים שמאפיינות את המין והטבע האנושי משחר האנושות, ומסתבר שעד ימינו אלה.

"הן כולן אותו דבר," סח לי אבריימל'ה בבירת החטאים פאטאיה, של מדינת העוונות- תאילנד, אליה הגעתי אחרי סין.
"כולנו פה באים, משתגעים על הבחורות, ומהר נתפסים על מישהי קבועה שמשגעת אותנו." מלמד אותי את עובדות החיים.
הוא מכיר לי את השותף שלו. כמוהו, בן 35, הכירו כשעבדו יחד במערב אפריקה.
השותף יושב עם מישהי באינטימיות באחד השולחנות.
"חברה שלו" מסביר לי. "הוא ממש הסתדר, בחורה מצויינת. למעלה משנה ביחד."
– "מה היא עושה?" אני מציק.
– "היום היא עובדת בהנהלת חשבונות."
– "ומה עשתה לפני?" מה, עדיף שאשאל מה עושים הוריה?
– "עבדה כנערת גו-גו" משחרר את הצפוי. נראה, שעם מראה כשלה, בפאטאיה, היא לא בעניין של קריירה אקדמית.
– "ותגיד תגיד", אני מעיק "לא מעניין אותו מה עשתה קודם?"
– "לא!" חורץ ושוטח את עיקרי הפילוסופיה המעשית, "זה פאטאיה, דיסנילנד למבוגרים, מה שחשוב זה מה שקורה כרגע, לא מה היה."

האדם הקדמון

"אצלי, האחרונה שהייתה לי התחילה אתי בטוב, תפסה אותי, ואז התחילה ללחוץ- 'בוא נלך לקניות, בגדים, לאכול', והשיא- היא רצתה שנקנה בית! הסכמתי. אבל בפאטאיה. 'לא', היא התעקשה שזה יהיה בכפר שלה, שאנחנו נעבוד כאן- היא עובדת באחד ממועדוני ה- גו-גו פה, והאחים שלה ישתו אלכוהול, בבית."

אני, שנחשפתי לאנשים מפותחים רגשית, עם תודעה רחבה, מפצ'פצ'י יחסים מרובי רבדים, בעומקים בלתי נתפשים, במהויות רגש, עבותות יחסים ופירושים, רומנטיקות ומחוות, מיסטיקות, נשמות תאומות, אלה שנועדו זו לזה, השגחות עליונות וחיבורים קוסמיים, משתאה מה- back to basics, אז מנסה להחזירו לקרקע מוכרת עם,
– "אבל אבריימל'ה הן כולן זונות, פה, מה פתאום אתה רוצה לקנות איתה דירה?"
– "אז זהו, קרה לי מה שקורה פה לכולם. התעשתתי והעפתי אותה. עכשיו הנוכחית, מצויינת", מראה לי בסמארטפונו את תמונת העכשווית במדי עבודה של אחד המועדונים, מה שנקרא snap-shot, לפני שמשילה אותם.
– "יש לה שתי מעלות: שדיים גדולים והיא שותקת."
– "אם כך", מתקן "זה שלוש".

תגובה 1, ה'

אם היה לך הומור ולא היית שבוי בחובת החיזוק וההוכחה התמידית של קונספציות אונתולוגיות היית רואה שאין פה משהו חבוי או מרומז בנוסח פיליפ, אלא הומור גלוי עם תשובה ידועה מראש.
אבל אין הומור בבוייבריק אלא ריטואלים תודעתיים. וגם זה בסדר.

Share

פרק יא: סיכום

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייג'ינג, מתמקמים
פרק ז', בייג'ינג, אובדים
פרק ח', שרון
פרק ט', בייגי'נג, מטיילים
פרק י', יציאה

זה הפרק בו אני מסכם את פיספוסיי ומפספס את סיכומיי.

פיספוסין

אין לי ספק, את סין פיספסתי.
כלומר, טיילתי דיי כדי להישאר בחיים עם האמירה שלא כל מקום הוא פצצה, ולא מכל טיול נהניתי.
אז היו חוויות ותובנות, ובין היתר, יכול לומר שמה שראיתי בסין לא היה עבורי בעל ערך סיגניפיקנטי.

סין-חן

  • יקר בטירוף. בעיקר לתיירים.
  • הם יורקים בכל מקום.
  • לנו כזרים סינים ויפנים הם בני דודים. בפועל הם כנראה כמו הישראלים והערבים, יש כמה מכנים משותפים בסיסיים, אבל איבה ברורה וגלויה.
  • הם בבועה. לא מתכוונים לחופש.
  • הכל עצום, סדרי גודל בלתי מוכרים, לי לפחות, אבל בלי טעם בלי רייח ובלי לב שמייח.
  • אין שם שום מוצר שרוצה.
  • אינסוף פאצ'פקעס, מולקולות, שפע אין סופי של מחסור בלתי מסופק. נראה שהכל "…נחושת והרריה ברזל." הכל מנויילן ומפלוסטק.
  • חריצות, יותר נכון עמלנות.
  • לא רימו אותי.
  • גרידיות כוללת וכדוגמא במלון שרציתי להתקלח רצו על מקלחת מחיר של כמעט יום שלם.
  • מכניזם. החל מהכתב שהוא שעשוע למפענחי חידות, פותרי תשבצים וסודוקו, וממשיך בחיוויי שביעות רצון, של נשיפות תוך מתיחת שפתיים בחיוך או צחוק. כאילו. כביכול. אבל לא.
  • במלאווי הסינים לא נעו מעבר לשתי נקודות בהן שהו- המשרד מקום לינתם. זהו. הם לא התעניינו בכלום מעבר למילוי חובתם התעסוקתית באופן המיטבי. לא עניין אותם דבר, המקיף אותם היה זר להם, מיותר, אולי אפילו מאיים.
  • יש לי ספק אם אחזור לכאן.
  • וודאות שאין לי את הסקרנות הזו לשמה.
  • לא נראה לי שוולונטארית, אלא במשימה, שליחות, אז אשמח מאד. כמובן.

חבייר, פחות מיומן בטיולים, חזר מסין ומאד נהנה.
כתבתי לו שאני פחות, ובהרחבה:

לטעמי, סין היא מקום רע.
כנראה מאד מעניין.
אין טעם, לא רייח ולא לב שמייח.
המקום כנראה משופע באלמנטים מדהימים עוצרי נשימה,
ועם זאת לא את נשימתי,
לא חש נשמה
שכן אני מוטה, מותנה מגע עם אנשים, קונספט של עיר, במידה ויש- לא מצאתי,
כמו ברוסיה, הם לא מתכוונים שמישהו יסתובב עצמאית,
לכן התנועה לא נגישה.
התנועה יכולה להיות בתוך בועה, כלומר עם מקומי, מוסדרת, וזה נפלא למי שמעניין אותו, לי לא.

אחר, מיומן בטיולים, ומכיר את סין, ענה:


א.ז.:

העולם נחלק ל-2:
אילו ששונאים את סין ואילו שאוהבים אותה.
בזמנו, כאשר טיילתי שם כ-7 פלוס חודשים, הצלחתי לפרוץ את מחסום הבלתי נגישות.
עשיתי שם די הרבה חברים, ידעתי כמה נשים, נהניתי עד עמקי קיבתי.
זה נכון שיש שם משהו קשה, מחוספס. אבל אם באים בגישת ה-"בוא ננסה להבין את התרבות המקומית", ולא "בוא נראה איך התרבות המקומית מתחברת לתרבות שלי",
מבינים שהסיני הממוצע סובל מפיצול קל.

  1. מצד אחד הוא חש עצמו כמי שבא מתרבות עשירה ועתיקת יומין, סוג של עם נבחר. מדינה עוצמתית.
  2. מצד שני הוא חש עצמו נחות מול האדם המערבי מכל מיני סיבות.
    וכך, הוא סוחב איתו את המטען הדואלי הזה בכל פעם שהוא בא באינטראקציה איתך.וללא קשר –
    יש שם המון נשים יפייפיות (למרות התחת הגרום) והן אינן קרות כמו הנשים היפניות. למעשה הן די לוהטות.
    האוכל שם נפלא,
    הטבע שם עוצר נשימה,
    השילוב בין עולם שלישי לעולם ראשון הוא מצויין (יחסית זול אך יעיל ומסודר)
    ועוד יותר ללא קשר –
    היוגה שם היא בחיתוליה. הביקוש גדול, היצע המורים קטן.
    אנחנו רוצים לנסות למצוא פרנסה וניסיון בהוראת יוגה מחוץ לעולם הכרישים המערבי.
    יש שם פוטנציאל. לא ברור אם ימומש.

    וד"א מסכים איתך לגבי רדיפת הבצע, אם כי זו הכללה מסוימת.
    בוא לא נשכח שגם ליהודים יש שם של אנשי עסקים ערמומיים.
    כמה כאלו אתה מכיר מבין כל מכריך?
    לא ברור לי מי שרד קריאה עד לפה, אבל כל הפיספוסין- חלש.
    מסיים רק כמשימה שלא 'נאה לי' שתהיה לא מלאה, כלומר שלא בוצעה.

להמשיך לקרוא פרק יא: סיכום

Share

פרק י: יציאה

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים
פרק ח', שרון
פרק ט', בייגי'נג, מטיילים

זה הפרק בו נשארתי יום אחד לבד, התבאסתי ויצאתי.

יום שני, יציאה מסין

בבוקר מעדכן את המלון שיוצא. 
מבקש שישמרו את חפציי. 
שואל האם אפשר להתרחץ בערב טרם הנסיעה. 
'בהחלט' משיבים בנדיבות, אם אשלם מחיר מלא לחדר. 
חוזר על הבקשה, ומדגיש שזה 10 דקות שימוש במקלחת כלשהי במלון. 
'חצי מחיר' מתרצים. 

חוזר ל- village. בית האוכל היחיד שמוצא שם זה מקום עם שילוט ישראלי, בקומה שנייה. 
מהעדר אלטרנטיבה אחרת, עולה, אוכל ארוחת בוקר ישראלית, עם חומוס. הסטאף סיני לחלוטין. הסועדים האחרים הם ערב זרים רב. לא מזהה ישראלים.

משוטט במרכז הגדול. ממצה, מתחיל לחזור את 12 הקילומטרים (- הסתכלתי על מד מרחק המונית) למלון. 
ברור לי שלא אלך הכל ברגל, שכן החלק הקרוב למלון הוא אוטוסטרדות חוצות מגורים שלא מאפשרות הליכה ובטח שלא עניין (וזאת לפני שמתוודה על הכושר וחושף את תקלות האורתופדיה), אבל מתחיל. 

הולך. הרבה. כרך אורבני. מסחרי, חנויות, כמו ברחוב הברזל ברמת החייל. כמו משכית בהרצליה, לא אורבני. 
נכנס, יוצא, אוכל, כותב, שותה קפה, הולך. לוקח מונית. 
לא מעניין- מבוטא לוֹמָנְיֵן. 

מגיע למלון. 
מברר האם יאפשרו להתקלייח במחיר סביר. 
לא הם לא. 
טוף. 
מבקש שיזמינו מונית.
הולך להוציא את הכביסה. הכל טוף. אין הפתעות. 
המונית מחכה, מציין לעצמי שזה הסיני הראשון שאני מנהל איתו סוג של דיאלוג, הוא בר-שיח מבחינתי, על אף אנגליותו הפחות מבסיסית.

בשדה מוטרד ממשקל היתר של מזוודותי. מפזר ביניהן- מה לוקח מה מעלה, מה עליי, עובד. 
אוכל ארוחת ערב בטרמינל. במפתיע במחיר סביר. בודק על מה אוציא את תועפות המזומן המקומי שמצוייד בהם. לא מוצא.

יום ג'

טיסת שעתיים לגוואנגז'ו, נוחתים אחרי חצות. בטקסי- תנועת המטוס על הקרקע, ארוכה באופן יוצא דופן, חוצים אוטוסטרדות בנסיעה איטית מלמעלה. 
מתלבט האם לנום בטרמינל או להגיע למלון שרואה מחלונות המטוס. 
כמעט אחת. רגרסיבית; ב- 7 צריך להיות בשדה. לצאת ב- 6 וקצת, לקום ב- 5 ומשהו. 4 שעות ברוטו. 

מתנהל לאט בטרמינל, תוהה האם עלי לאסוף את מזוודתי הגיבורה או שתגיעה אוטונומית, לבנגקוק. 
פונה לפקידה, שלא מבינה, מורה לי להמתין.
מגיע לבוש חליפה שחורה שאומר לי שהמזוודה תגיע עצמונית. 
יופי. באיחור של 20 דקות אחרי אחרון הנוסעים, מחליט להשתרע על ספסלים מקומיים. אין מספיק זמן שיהיה שווה עבורו לקחת מלון.

אז, out of the yellow, מפציעה לה לטרמינל סינית צנומה על עקבים למטה ופוניט למעלה של רוסייה, בתלבושת ותנועות של פרחה אסרטיבית. לך טוס, דע, איך נראית פרחה סינית, ובאנגלית טובה מורה לי ללכת בעקבותיה למלון של חניית הביניים, bikurishta! הפתעה! ביפנית. לא יודע איך בסינית. 
אני-כלל-לא-ידעתי. 

הולכים. הולכים המון בטרמינלים שוממים- יהודית רביץ צריכה לראות אותם לפני ששרה 'זה לא נעים לראות גן סגור', כדי להיטען במצב הרוח הנכון. 
עולים יורדים. למחרת, למרחק קצר יותר, מצויין בשלט 1,600 מטר עד לטרמינל. לא ראיתי דברים כאלה.
בנתב"ג מרחק ההליכה בלתי סביר בין הצ'ק-אין לשרוולי היציאה.
בברלין, Tegel, מרחק ההליכה האפסי מגוחך. ייסגר ב- 2013 אגב.
מרחק ההליכה כאן לא ייאמן. מקשר את זה שהשדה משרת בעיקר מקומיים, בפרקטיקת המחסור שהם נמצאים בה מנטלית- רווחת הפרט, היא איך לומר בלי להעליב- לא בראש מעייני המתכננים. בטח לא המבצעים. 
והפרחה מדדה ברגלי המקרוני, במגפי סטילטו חורקים מטים להישבר, ואני נשרך אחריה. 

יוצאים מפתח כלשהו לכביש, שם ממתינה קבוצה כעוסה של כ- 30 סיניות וסינים כעוסה, מסנסנת, מצקצקת ומעשנת. 
פרחתנו אומרת להמתין ונעלמת. 
עוד 20 דקות, מגיע אוטובוס ישן וקטן. עולים. כבר עוד מעט שתיים. 
נוסעים כשהסינים מרעישים ומאד לא מרוצים איזה חצי שעה, מתחת למסלולי הטקסי שנסעתי עליהם קודם. 

פתאום, בהלה גדולה, צעקות וצרחות, כאילו אנחנו במושב של פולניות, הנהג עוצר בפתאומיות, כולם יורדים. אני נשאר. 
הנהג מסמן לי לרדת. עם מוצ'ילתי והטרולי. 
יורד. 
מבין- שריפה במנוע. 
כולנו מתרחקים. הגעתי לגוואנז'ו בגיל 52 וחצי, לחוות, לראשונה בחיי, שריפה במנוע מכונית. 

ממתינים. 
שעה. בצד האוטוסטרדה. קר. מעשנים. כועסים. תנועה דלילה של משאיות הדואר הסיני שיצאות ונכנסות למסעף הכביש ליד מקום חנייתנו. 
שולף את סנק החירום שיש איתי ונוגס בו. 'כמו נקבה דכאונית מתנחמת' אומר לעצמי. 

ככה איזה שעה, ואז מגיעה משאית גרר צהובה, שנותנת קדימה אחורה ימינה שמאלה, ולפני שמתחברת לאוטובוס המפוגר, אוטובוס גדול וחום מצטרף, פרחתנו מפציעה ממנו נכונה לספוג את תסכול קבוצתנו. 
אה, אני כבר נטמע, משתכשך בהמון המקומי המקיף אותי. 

קרוב ל-3 נוחתים במלון המעאפן שאמור לארייח אותנו לטיסת המעבר. 
הייתי אומר, סובייטי, או סובטי כמו שביטא משה דיין, רק שזה בסין. 
קיצור, סטייל כזה ראיתי בסרטים על התקופה הקומוניסטית ובפועל בשימורי רומניה, אוקראינה, קובה ורוסיה. 
במילה- מדכא. 
בשתיים- מאד מדכא. 
בשלוש- בא לך למות. 
שאריות קומוניסטיות שטרם השתדרגו. 

מבהירים שב- 5 וחצי השכמה. 

ישנתי במלונות בסיסיים לגמרי. בעת כתיבת טקסט זה מתאכסן בהוסטל בסיסי יותר. וזה לא. 

ורוד ובז'

כל מה שעושים באיכות ירודה. גם קצה הקלאסה. ירוד. הכל פלסטיק. ושביר, מתבקע, כעור. ברירת מחדל הצבע בין ורוד לבז'. מה יש להם אלה מברוד ווז'? אם במלונות הסינים האחרים, כולל במלון בלילונגווה בירת מלאווי ראיתי פאר ויוקרה מנסים לחפות על גימורים וזיופים, אז כאן אין לא פאר, לא יוקרה ובטח שלא חיפוי. עקום. בילט-אין. הצבעים. עצוב. מבוטא עָצוּפְ עָטְסוּפְ עָסוּפְפְפְף. 

מתקלייח במקלחת המעאפנה, ומתעורר ל-5 וחצי. 
מגיע ל-למטה. הקבוצה כבר רוטנת. מקבל איזה ארוחת בוקר בשקיות ניילון שמתגבר על האיטינג דיס-אורדר שלי, ומוותר עליה. 

יושב במסעדת הטרמינל. נבעת מהמחירים השערורייתיים. מסתפק בשני אספרסו. 
היה נדמה לי שרואה זוג כעורים שמדבר עברית ועוסק בסוגיית המרה של כסף זר למקומי.
מפעיל את יכולת הפנייה- הם בכלל לא מדברים עברית. ממונטה נגרו. 
הם עם יורואים, אין להם איך לשלם את ארוחת הבוקר. 
באחוות זרים נותן להם כסף מקומי ומקבל הרבה מטבעות. 

תנני ננה, נוחת בתאילנד  

Share

פרק ט: מטיילים

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים
פרק ח', שרון

זה הפרק בו גמרנו 'לעבוד' ואנחנו רק נהנים.

בייג'ינג, שבת, טיוליאדה

הורדנו קצב, זה ברור.
פטריק עזב בבוקר.
שרון מפנקת אותנו בטיול.
שם לב, שלראשונה בעצם, שרון יוצאת את מתחם ההמלון.

שרון הזמינה מיניבוס מפואר עם מדריכה סינית, מעולם לא יצאה מסין עם אנגלית מושלמת ששיחקה כדורעף מקצועני.

מזכיר לי, שבן של חביירים אחרי הצבא והטיול בדרום אמריקה הלך לשלושה חברי הוריו, לקבל עצה לאן להתפתח;
הראשון, מיליונר גדול שהקוראים שמעו על החברה שהייתה בבעלותו, המליץ על 'לך ולמד מנדרינית'.
מדריכתנו יישמה בהצלחה יתירה.

עלי העיקה בהשתדלות יתר, ועוד יותר בסיפורי אבסורד שנלווה אליהם צחוק לא אמיתי, כמתחייב מהסיפור- רגישויות שלי. מספרת שחזון מכונית לכל פועל מיושם שכל מי שיכול רוכש מכונית, סמל סטאטוס גם אם לא יכול לסוע בה.

התחלנו ב כיכר טיאנמן, ובעיר האסורה. זה לא סתם שלא מרחיב, לא מרגש.

ככה בדרך לקחו אותנו למופע תה; מסעדה שמכינה תה, על תוצריו והמוצרים המשלימים המתבקשים.
עשו לנו שפיל. יה, ואני חשנו כבמלכודת תיירים, ושאר התיירים הוציאו ים על תה וכליו.

בדרך חזרה מהחומה לעיר, נקלענו לפקק תנועה, אחו'ל שרטוטה.
החלטתי להתפנק ולפנק.

בשעתיים הקרובות, ניסחתי שאלות על השתייכות לאומית, פילוסופית, אישית. מתונות. שאלתי בסבב את כולם.

מהסינית התעלמנו, היא בתפקיד, לא באותנטיות אישיותית.
צ'ארלס התכנס לתוך ישבנו. בתחילה חשבתי שזה בגלל שטרבור אנטון צ'ארלס יה ואני – שרון נשארה עם המדריכה בקפה – כשהלכנו על החומה, החלטנו אחרי שלב מסוים לחזור. צ'ארלס באספרגריותו החליט להמשיך עצמאית. חבר אלינו למסעדת-תה-קפה-חרא-במחיר-תיירותי-מופקע, מאוחר מדיי, כשאנחנו ממתינים לו זמן בלתי סביר, והדרא"פים לא טורחים להסתיר את מורת רוחם.
הוא היישיר אלי את עיניו התכולות ושחרר- לא אוהב להיחשף ולהישפט בפומבי.
אין בעיה, אמשיך לאהוב אותו באותה מידה- עזר לי באי-מייל בכמה סוגיות html.
היה מוצלח מאד. היה ברור שכולנו נהנים. כמה גילויים, כמה אמירות משמעותיות, שיח אינטליגנטי.

ארוחת ערב, פרידה. מסעדה סבירה.
לוקח על עצמי את התשלום. כונס את תשומת הלב, מודה על החווייה הגדולה, ומציין את העובדה שבעצם נהניתי, ספחתי חווייה, בלא שתרמתי דבר.
בכך מביך את אנטון וצ'ארלס, אחיי לסטטוס הנהנים הלא מועילים, רק שהם, אנשי מחשבים, מ'כפת להם, הם נטולי תחושת אשם או צדקנות מתכנסת ליומרת ביטוי יושר אינטלקטואלי.

הם, כפטרונים מנוסים, דוחים את הצידוק לתחושת 'אוכל החינם' שלי.

לי, תרומתי ברורה.
גם אם אני היחיד שהיה מנסח אותה כך:

  • אם היה להם ביזנס היו משאירים אותי,
    ככבאי שבמשמרתו לא פרצה השריפה, הייתה להם האופציה שלא התממשה,
  • כערך מוסף, פעלתי במוד אינטגרטור,
    שיהיה לי, לנו כפרטים וכקבוצה, כיף, נעים ונוח ככל האפשר.

תרגולת מועדון xiu, זה בסדר שזו תהייה הפעם האחרונה.

יום ראשון

בבוקר עולה מקומה 46 ללובי ב- 63.
איזה רעיון פצצה – לובי קומה 63.

לומד ששרון, טרבור, אנטון וצ'ארלס בדרכם לשדה, חזרה למדינותיהם.
יה אמור לטוס בערב.

העיר, מזג האוויר לא עושים לי את זה. מתמהמה.
יה מזמין אותי לחדרו. מציע לחבור אלי עד טיסתו.
הסכמתי. והבנתי שטעיתי. הוא בקצבים אחרים, בעניינים אחרים, אישיותי הסוציומטית בטעם תחושת הכלוא פושה בי.
מתבאס לחכות לו את רוטינותיו. לא חוסך ממנו את טרונותיי, עצותיי, הצעותיי והערותיי הסרקסטיות אבל בעדינות.

אחרי שתיים בצהריים יוצאים מהמלון, אחרי שיה מבטא את כעסו עליהם שלא מאפשרים לו להישאר שם עוד. חינם
בפתח הוא נותן לי את מפתח חדרו שמשמש כרטיס חינם לxiu. מודה לו ומסביר ש-אני, כאן, אני מניח, כבר לעולם לא אהיה.
לצאת מהמלון לרחוב לא מתאים לו, קר. שומע שוב כמה הקור לא מאפשר לו ליהנות, ובכלל מאיים על בריאותו.
מסכמים שניסע למלון שלי, נתמקם, נראה הלאה.
במונית, משתף אותו ששהייה ברמות חיים כאלה מסקרנות, מעניינות, אבל לא באמת עושות לי את זה; אני מותנה לחיים בהם יש תיווך ביני לבין ההתרחשות, לא בתוכן ולא בספיחת תחושת ערך נרכשת.
טעות. כמו רובנו, הוא לא רוצה להיתפש כמי שכן מותנה לכך. לא בעיני עצמו לא בעיני סביבתו.
הוא משתמש בי כלוח הסל בקליעת קרש, לשכנוע עצמו. הוא פוצייח במסע שכנועים וגיוס תודעתי שגם הוא כזה, ורק נראה לי שהוא צריך את התנאים האלה. טוב.

מגיעים למלון, ואני מתבאס- רחוק ממרכז או ממשהו מעניין. אין שום התרחשות. סתם לגמרי, שלא לומר מבאס. כן- קרוב לרכבת התחתית. מחיר סביר. אין חיים.
חדר קטן, אטום, מדכא.

הפיזיולוגיה מרימה את ישבנה:
יה שואל אם יכול לחרבן.
שאגיד לו לא? גם אם כמֶה לטביעות ישבניו על אסלתי כלישיבות טחורים דנדשים על ישבני?
נותן:

  • אני אישור.
  • הוא באסלה.

שואל אם יפריע לי אם ישתרע על מיטתי. שאסרב?
משתרע. בבגדיו.

מכיוון שנשאר מציע ליה שאקח ממנו את ה- rmb הכסף המקומי שנותר לו. השאיר לי יותר ממה שציפיתי. לא נעים להגיד לו שמתחרט.

3 שעות עד למועד לקיחת המונית לשדה.
מציע שנצא. לוקח אתי את הכביסה.
רחוב ראשי שאמור לספק את התצרוכת המקומית. צפוף, פחונים, רק מבלוקים. סתמי.
הולכים בין חצרות הבלוקיאדה.
הוא מרגיש לא נוח, בטחונית. חוזרים לרחוב הראשי.

במסעדה הראשונה שרואה, רוצה לאכול. מבין שלא מתאים לו להסתובב.
לא בא לי על מקומות סגורים דחוסים כאלה, מצליח למשוך אותו עוד כמה עשרות מטרים- רוצה לחזור למסעדה.
טוב.
קונספט הבישול העצמי חוזר על עצמו, רק במחירי 0. בטח יחסית ל-מה שאכלנו.

ממשיך בקמפיין מהמונית, ואומר שהמסעדה הזו לא פחות מצויינת מאלה שאכלנו בהן.
לידינו אנשים אוכלים ומעשנים. הוא משתגע, לא מסתיר.
אני שואל איפה השירותים. בלי אנגלית מבין שזה מסביב בחוץ. יוצא, הולך סביב, בעצם מסביב לבלוק- לא רואה.
חוזר. שואל שוב. מתעקשים.
חוזר, מסביב לבלוק יש בטונאדה עם כניסה.
נכנס- מחראה במובן הכי בסיסי סטריאוטיפי של המלה, כולל מישהו שמדגמן כריעה וחריאה. תוך כדי עישון. אין דלתות. ויש ריח. המון. Back to the very basics.

בדרך חזרה רואה מכבסה- כמו היונה שרואה את עץ הזית. מברר האם, כמה, ולמתי.
מחליט לתת להם את הבגדים. בעזרת ציורים מסכימים שאקבלם תוך 24 שעות.

חוזר ליה, מנסה להסתיר את חוסר הסבלנות, לא נעים לי, אבל יאללה, שייגמר.
עושה איתו שיחת סיכום.
מיצר על שלא הבאתי תועלת.
מביע את תקוותי שיצא בסדר מול אלה ששכנע להביא אותי.

"מה אתה מדבר", לקח את האמירה שהתכוונה להיות עסקית לרמה האישית. ספק בצער ספק בסיפוק, חרץ בגילוי לב " אתה היית הסטאר שלנו."
יפה. אהבתי שהבחין בתוצאות מוד האינטגרציה שהופעלה.

נהג המונית מגיע.
הוא מניח בנחת את תפילותיו ונושא את תפיליו, או להיפך, הוא ממש לא מוטרד מהחיכיון, כשאני בחוסר נוחותי מעיר על זה ש"הנהג ממתין", הוא משחרר קללה מפחתת.

מלווה אותו למכונית 'לוודא שהוא נוסע', כמאמר ההלצה המשפחתית על שם ספתא לאה.

בייג'ינג, שבת, ערב.

לבד. הקלה. זמנית.
לוקח מונית לווילאג'.
יושב בסניף רשת קפה נחמדה.

'רשת קפה נחמדה' איזה ביטוי זקן.

קפה חרא, מחיר בשמיים. שירותים לא בהישג איברי ההשתנה.

לא נעים לי בסין; לא מפצח את המקום. לא יודע לאן ללכת מחרתיים.
מחליט לצאת.
מחפש דרכי מילוט באמצעות טיסות מבייג'ינג.
חווה את החרם הסיני על גוגל. לא ייאמן. פעמיים:

  1. גם עד כמה אנחנו תלויים בגוגל.
  2. איך הסינים חוסמים אותו.

תחושה של קלאוסטרופוביה מתונה אופפת אותי. לא חמורה אבל קיימת. בלתי ניתנת להתעלמות. זה לא שלא יכול לנוע או לצאת אלא שהאופציות לא נהירות. לא מזהה משהו כייפי, רצון לממש משהו.

ביום ראשון, בערב, בקפה, מוצא, עם נרות, טיסה לעוד 24 שעות, בלילה שבין שני לשלישי לבנגקוק עם נחיתת ביניים בגוואנג'י.
קרוב ל- $400. יקר.
לא מצליח להזמין. לא מקבלים לי את כרטיס האשראי.

מנסה ליצור קשר עם אחותי בסאן פרנסיסקו, אני לפניה 16 שעות.
'מעשה שטן', אם לנטוש לרגע את אשכנזיותי חסרת האמונה, נטולת האינטליגנציה הרגשית, לא מצליח. לא זמינה.
משאיר לה הודעות שתחזור אליי בכל שעה.

בשלוש ומשהו בבוקר מעירה אותי, רוכשים כרטיס אצל סוכנות on-line מבאסת, שמכריזה על מחירי הרגע האחרון מוזלים, ולמעשה יש עליהם קנסות.
אולי בגלל השעה, אולי בשל אי-הנוחות שלי בסין, מתעצבן מהפערים בין מה שהיה באתר לבין שיחת אחותי עם הנציג ועוד בשפה ובמבטא הכאילו אמריקני, נוסח 'ברו, עבדנו באותו מקדונלד' כשבעצם הוא מזיין אותי בפרופסיוניאליות מנומסת.

Share

פרק ח': שרון

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים

זה הפרק בו אוזני וריאותי נשרפו לשמע שרון.

ששי ערב

יה ואני חזרנו ממסע קניותיו, יורדים למסעדה במחילות הרכבת התחתית מתחת למלון.
כמה חנויות לפני המסעדה, שרון מתעכבת בחנות נרות. כשבאה לשלם על שני נרות ריחניים כ- $120 מגלָה שמשום מה כרטיס האשראי שלה לא עובד.
מתנדב לרכוש את הנרות.
לתודותיה הרבות מתעקש להתייחס שזה לא החזר על נדיבותה האינסופית כלפיי.

שלחה לי מיילים על כך שהנרות בוערים, נזכרת בי. מאחל לה שאוסף האסוציאציות המנחמות שלה יעיל יותר.נע בין היעדר עומק תרבותי ורגשי לייחס את התרגשותה למחווה שנגעה לליבה אותנטית, לבין תכיפות איזכוריה לאחר מכן.

במסעדה מרגיש ששרון בדיכאון. עמוק.

בחמישימים, גוף צעיר, גבעולי, גמיש, רגלי X, היתה בצעירותה כוסית, פנים מקומטות, מסגירות שאכלה חרא, שקיות עיניים שאירחו דמעות, ועוד יותר תסכולים.

לבושה בטראש מודע של עשירים. כולל סיכת ראש הממותגת לכל גודלה ביהלומים- channel.
בתנועה, כמו מעיל מוטל על זרוע, חבושה בכרית טיסה מתנפחת ורודה, נפוחה, גדולה ענקית,ורודה פוקסיה זוהרת, מסמנת לעצמה וליקום – hey, I have to be spoiled here. ואני אוסיף, בחמלה, לא ברשעות, עוד מקרה של אישיות נידפת שמצריכה חיזוקים חיצוניים. מתמידים. הרבה. כל הזמן.
לועסת מסטיק. כמו פרגוסון. כל הזמן, כלומר אחת לכמה דקות מחליפה את המסטיק באחר מחפיסת מסטיקים בתצורת חלת דבש, שיש להניח שמכירות החברה תלויות ברמת צריכתה.

קשרה את צריכת המסטיק להתנזרותה משתייה, עישון וסקס.
מבין שעם אלה, לפחות, במתומלל, היו לה בעיות; עישון, לא יהיה זה רדיקלי להניח שכולל את בני הדודים מצד הסמים, ו'סקס' זה אליאסלמכלול מערכות יחסים רבות. רעות. שהותירו צלקות נפשיות, כלכליות ועוריות.

מעודכן כללית מקודם ש- הביזנס על שם בִּתה. שכאקורדיאון בולימי התנפחה והצטמקה כלכלית. 2 בעלים. הראשון היה בעייתי, שני, הדוד של טרבור, התחתנו שני ילדים, היה בדרא"פ בשרות המשפחה, לא היה בשום צורה בתמונה, כעת לא רלוונטי. האחרון כנראה היכה אותה. הותיר אותה ללא כלום.

מחליט להשאר לדבר איתה. הג'מאעה הולכת למועדון.

אנחנו, מלאחר ארוחת הערב עד 3 בבוקר, מסבים בקומה האחרונה, בארובה של קומה 65, בחדר זכוכית, חדר מעשנים.
היא מחסלת מרלבורו מספרת לי סיפור חיים, שעל פחות ממנו עושים סרטים, שעיכול עושר פרטיו ומאמץ פיצוח המבטא עליו נישא גרמו לי להזיע בפדחת. את עיקריו כבר שמעתי, ובתמציתו-

  • יהודיה,
  • מפרובינציה דרום אפריקאית,
  • לאחר מערכת טראומטית באירופה,
  • אחרי שהתחתנה עם מי שברור שלא מתאים לה- בלי שתפרט,
    יש האומרים שהיא נמשכת ל abuse נפשי ופיזי,
  • אביה שכנע אותה להתחתן עם רואה חשבון יהודי,
    הדוד של טרבור,
  • יש לה שני בנים ממנו,
  • שמשפחתו עסקה בדברים לא כל כך כשרים, שהעדיפה לא לפרט,
  • היא שכבה עבורם על הגדר והבריחה את כספי המשפחה לאוסטרליה,
  • אחרי שהסתבכו עם השלטונות לקחו את הכסף שהיא העבירה והותירה אותה עם שני ילדיה בחוסר כל,
  • והדוד של טרבור יצא מתמונת חייהם, לבלי שוב,,
  • היא, מאינסטינקט, רכשה רישיון לקזינו off-shore, מקוון,
  • את המתכנתים המבריקים שגייסה באוניברסיטה במו ידיה הפכה מלוחכי שכר סטודנטים למליונרים,
  • הם בגדו בה, בחבירתם למתחרים,
  • והיא פשטה רגל,
  • הכירה את וורן, שלפי הבעת פניה היה חסר כל מעצורים וגבולות,
  • הסעיר אותה, אהבה אותו, התחתנו,
  • יצרו יחד קזינו באנגליה,
  • עשו מליונים, בעשרות,
    היא הייתה מסתובבת ממכונית מצי של 10 מכוניות בין בנטלי למאזרטי,
    ואנטון זוכר אותה בדרום אפריקה מוקפת ב-ארבעה שומרי ראש,
  • לפי יה וורן היה מאדר פאקר עסקי, האיש הכי נדיב שפגש, שבסיום ישיבות סידר להם שלושה מרצדסים מלאות זונות צמרת,
  • גמר ממנת יתר,
  • וורן שלנו הותיר אותה בחובות שלא ידעה עליהם,
  • וקרסיטל, בתה, שעל שמה המיזם הנוכחי,
  • את הכסף האחרון שהיה לה, בעצת רו"ח טרבור היא שמה באג"ח ממשלת איסלנד, 12%,
  • שירד לטימיון בפשיטת הרגל הממשלתית,
  • ובשלוש שנים האחרונות מהשאריות, מגיוסים ממי שמאמין בה היא בונה על ההתאוששות בהתקפה על סין.

זה היה מרתק אם לא ארוך מדיי, תובל בהסברים מיסטיים על 'השם' על היותה עוף חול, על מי שבוגד בה ועל יכולתה הפנומנלית להתאושש.

היום היחיד שלא הייתי במועדון.

יכול להיות שעליה נכתב השיר גברת עם סלים?

Share

פרק ז: בייג'ינג, אובדים

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים

זה הפרק בו גמרנו 'לעבוד' ואנחנו רק נהנים.

יום חמישי

בייג'ינג, שבת, טיוליאדה

בצהריים, מעיר את יה בחדרנו המשותף. אין באמת תכנית. החדר אמנם מדהים, מעוצב נפלא. יש שם

  • בידה, כמה אפשר לחרבן?
  • דוש rain fall, כמה אפשר לחפוף שיער?
  • נספרסו, כמה אפשר לשתות קפה?
  • נוף, כמה אפשר לבהות?

פוגש את פאטריק, טרבור, אנטון וצ'ארלס בלובי, קומה 63, קובעים לרדת למטה לאכול, במול שבתחנת הרכבת התחתית מתחתנו. 

אז מתחילה סאגה; יה מתבאס שלא מחכים לו, שכן,

  • צריך לעשות את רוטינת התפילין,
  • יוגה,
  • התחברות לעצמו,
  • וזה שעשיתי לו קפה בבוקר שיבש לו את הרוטינה.
  • לגמרי.

אז כשגומרים לאכול צהריים הוא מופיע. 
מחכים עד שיאכל. 
וסוף סוף יוצאים החוצה. 
ונורא קר. 
אז חוזרים לפתח המלון שיסדרו לנו שתי מוניות, 
ואחרי 20 דקות שאין מונית אני מאבד סבלנות ורוצה לצאת לרחוב. 

יוצאים, ואחרי שוטטות עקרה שלא תופסים מונית, יה שלנו אומר שהוא לא עומד בקור הזה, רגיש מדיי, יחזור למלון, ואנחנו בין כעס של 'בשביל מה חיכינו לך', לבין 'יותר טוב, נסתדר לבד' מתקדמים לכיוון העיר האסורה וכיכר טיאנמן

אז זהו, שקָר ואין מוניות. אנטון וצ'ארלס שהגיעו אתמול בבוקר בילו זמנם בשוק ענק מקורה, שחולפים דרכו. 
מתאפסים על מונית, מביא אותנו לעיר האסורה. 
15:30. כבר לא מאפשרים כניסה. פספסנו בדקות. 

מתבאסים. פונים לראות את כיכר טיאנמן. סין, מבחינתי. ענק. תעמולה מקומית על מסכי ענק, המון נוכחות משטרתית. לא טעם לא רייח ולא לב שמייח. 

מחליטים לרדת לרכבת התחתית, בין מחשבה האלגוריתמית של אנטון וצ'ארלס לאינטואיציה שלי, מסתדרים עם לרכוש 4 כרטיסים. 

יורדים ליד השוק, מגיעים לשמטעיאדה. המקומות האלה לא עושים לי את זה, שלא לומר דוחים אותי. זה מערה של עלי באבא, של חרא בזול. 

יה מבקש מטרבור להגיד לי רכוש לו טרולי. 
שמייח. הזדמנות לא להחזיר לו על נדיבותו, אבל לציין אותה. 

בערב המועדון. חוזר חלילה.

יום ששי

ארכיטקטורה

אוכלים צהריים מול הבניין המדהים ביותר שראיתי. גם מחירי המנות במלון, 80-130$ מנה. משוגעים. 

בצהריים נפגשים עם שני סינים צעירים. נציגי המפלגה לענייני הלוטרי. 
הם מאד מתרגשים. אני פחות. משום מה משהו לא מסתדר לי. לא נראה לי רציני, אבל אולי שבוי בפרדיגמות שלי.

הם מאוששים מהפגישה. הסינים הקשיבו בנימוס. 
אני יודע שהסינים לא אומרים לא. 
הם מעודדים. מעודדים את עצמם. לדעתי זה דרג זוטר. 

בסביבות 5 יה ואני נוסעים לבדנו ל-village, אותו מרכז מסחרי תוסס, מפואר עמוס במותגיאדה מערבית ובסינים אשכנזים. 

נוסעים לשם in-purpose, כמו שאומרים אנגלו-סקסים. יה רוצה לרכוש לבנשלו אייפוד. אם ימצא גם את האייפון 5 שזה עתה יצא, ישקול רכישה לעצמו. 

במונית שנבלעת בפקק פוסט סובייטי טיפוסי, בו מעמד הביניים התנפח ביותר מכוניות ממה שהתשתית המוטורית יכולה להכיל, נחשף ארוכות לשידור ישיר מאוסף השיקוליאדה של יה ברכישה. 
כלומר, אם אתנמך, שמעתי מנעד של מלל סטריאוטיפי שרגלו האחת צריכת מותגיאה בלתי מבוקרת נוסח רמת אביב ג', ושיקולי חיסכון עדתיים ששחר חסון עושה מהם קריירה. 

רואים חנויות ענק, שמשרתות את העשירים החדשים ונותנות השראה, או לפחות צוהר הצצה, לעניים הוותיקים. כל טוב המערב. כלומר, כל טוב התוצרת המיוצרת בסין תחת מותגים מערביים. אותנטיים. 
מחוץ לחנות אפל, עומדים חאפערים שמציעים אפלים מזוייפים. 

נכנסים לחנות- אכן נראה כמו מקדש אפל כמו בכל עיר בירה מערבית. 
התענוג של להשתכשך באופרציה עסקית שמישהו עבד בה נכון. 

יה רוכש את האייפוד, מחמיא לאחד הזבנים שהיה לו נוח להחליט שהוא מנהל החנות, והוא לא, כמעשה עמיתים לאותה קהילה על עבודה מצויינת שהם עושים בסין, שכן "ראיתי עשרות חנויות אפל ואתם עומדים בסטנדרט". 

עושים סיבוב, קר לו. 
נכנסים לסטארבאקס הענקית והעמוסה; שירותים לא בחנות- למטה, רחוק באופן שמפתיע אותי, ואם אחבוש כובע מתיימר- כ'צרכן מערבי'. 

יה מפליא להזמין קפה. 
משתמש במבטא של ישראלים מוזיקליים שחשוב להם להישמע כמי שהאמריקנית הוטמעה לחכם, אף ספחו חיוויים המשבחים ומחמיאים להם על המאמץ וההצלחה.
לאזני הערלות והבלתי נחשבות בעליל, נשמע כסוג של חריקה מלאכותית.
הפעם משתמש על המקומי גם בטרמינולוגיה שאני לא מכיר, Grande, skim וכאן השוס semi dry capuchino לתאר את תצורת הקפה המבוקש, שאולי מקובל במחוזות המונטריאולים שלו. כשמקבל את הקפה המחורבן, נוכח שגם הסיני לא הבין את הדיאלקט.

מקרה קלאסי של מי שמחצין את שחלותיו התקשורתיות ולא מדבר אוניברסלית. רוצה משהו מסוים, נותן את התיוג, לא את התיאור הבלתי ניתן לפרשנות.

מציע לשתי הצעירות שלימינו לחלוק את המָאפִין ואת דְלִי הקפה שרכש. 
מתבאס מחוסר שיתוף הפעולה שלהן, מה שלא מונע ממנו לחזור על ביטויי נדיבותו. 

חוזרים במונית למלון. 

Share

פרק ו: בייג'ינג, מתמקמים

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים

זה הפרק בו מתנחמים שאם לא עושים כסף בפרובינציה לא אבדה התקווה לעשות בגדול, בבירה, בכלל הממלכה.

יום רביעי

נוחתים בבייג’ינג. 
מחכה לנו, מיניבוס שלוקח אותנו למלון. 
מתפתחת שיחה. רציונליזם, זיקה לדת, זיקה ללאום. 
אני מנחה. 
הם הולכים לדוגמאות ל-מול העין. לא לתפישות. רחוק מדיי. 
טרבור עם רגשות אשם, לא מעלה על דעתו לחיות בישראל, אבל חשוב לו להתחתן עם יהודייה. זהות נחרצת על מצע (לוגי) נידף. 
מציין לעצמי שטרבור זה, בן התפנוקים שרצו אחריו חצי תריסר משרתות שחורות, יודע להתארגן על עצמו בהתנהלותו במרחב. איך שנע. איך שמתלבש, בארגון הזמן. וואלה. 
מעניין לנו, להם, לי. 

מובאים למלון מדהים Beijing Hyatt Park שם חוברים לאנטון ולצ'ארלס.
מכיוון שהגעתי ללא תכנון ובהתראה לא מספקת והמלון מלא, חברתי לחדר עם יה, שאמנם צעיר ממני ב-8 שנים, אך עבר מזמן את הגיל המנטלי של טולרנטיות בשיתוף חדרים.
קיצור- יה התבאס מהמצב.
זוכר את זה. צריך לעשות לו היפוך ריגשי. 

המלון מבחינתי, מעבר לעיצוב המאד נאה, הג'קוזי שהיה כל כך אסתטי, שגם השתמשתי בו, המיטות הפלאיות האלה, היו בו ארבעה להיטים-

  1. הלובי, בקומה, סורפרייז סורפרייז- 63. 
    כמו אקווריום, כל בייג'ינג פרוסה.
    אמי הייתה אומרת- "העיניים לא שבעות מראות",
  2. מכונת הנספרסו עם הקפסולות.
    אוי, זה נפלא,
  3. דוש מקלחת rain forest ובו מַשפרצה של מטר על מטר המותקנת על התקרה שמשפריצה ים מים על הקרחת.
    תענוג, אין דברים כאלה,
  4. אבל השיא הוא כמובן הבידה.
    חתיכת האינסטרומנט הסניטרי הזה, שמופעל ללא מגע יד אדם- לוח הפיקוד לצד האפארט שולט על כל האלמנטים היווה תענוג-על. כלומר תחת.
    מותיר את היוזר להתרכז במלאכה נטו, ללא בירבורים או ביורוקרטיות.
    בי נשבעתי, בחי ישבניי, כשאהיה גדול יהיה לי משהו כזה.

אמורים ללכת למסעדת גורמה. 
נוסעים למסעדה במונית עם אנטון וצ'ארלס. תריסר מכוניות שרד גרמניות אורבות לבעליהן הסועדים בפנים. קור בייג'יני צפון אירופאי. 
ד"ר ג'והני הו איתו סעדנו בערב הראשון בהונג-קונג, מי שאמור לקשר את החבורה עם הרשויות לפתיחת המיזם למכירת לוטו כלל ארצית, אמור להצטרף אלינו.

עד ששרון וטרבור פטריק וג'והני הו מגיעים, יה מחליט ללכת לשאוף אוויר כי "אנחנו חנוקים".
יה, בנחישות נטולת אלגנטיות מתנער, קורע אותנו מצ'ארלס ואנטון, שאמורים להמתין לשאר בפתח המסעדה, וממשיך אתי את שיחת המטוסים. 
אני חש אי-נוחות על הנטישה, ואומר לו לחזור- הוא לא רוצה. 
יה לא עונה לטלפונים של בני לווייתנו. מתפתח ויכוח בינינו. אני אומר לו שהאשכנזי שלי התעורר- לא מתאימה לי ההתנהגות הזו.
טרבור שנואש ממנו מתקשר אלי. שואל איפה אנחנו. מעביר לו את יה. אנחנו חוזרים.
אומר לו ש"לא בסדר מה שעשינו". 
יה מקבל את הערכתי על תשובתו- "זה לא אנחנו זה אני".

אחלה ארוחה. 
מנות שצובטים ואוכלים, מבושלות. 

חוזרים למלון, עולים למועדון xiu בקומה הששית. כל לילה במהלך ארבעת הימים הקרובים יורדים לשם. 
סט-אפ, פרוצדורה קבועה, שגרה, סגורה על עצמה, ידועה מראש. כלומר מצאו את הדבר הנכון, המתאים, לא יסכנו עם משהו אחר.

כניסה בתשלום למי שאינו אורח במלון, מעבר במגנומטר, כניסה למתחם מפואר, שני מתחמי ישיבה, בר ענק מואר מול להקה של 8 לבנים ושחורים עם זמרות שחורה ולבנה, צעירים, מדליקים, אנרגטים. 

הגברים ברובם המכריע לבנים, מיעוטם מקומיים עם חזות אוריינטלית, מיעוט זניח שחורים. צעירים. חצי מהנשים אורחות המבלות עם בני זוגן, ומחציתן צעירות, ברובן אוריינטליות עד מונגוליות ויתרתן סלביות, סוקרות, חגות בסבלנות, משחרות לטרף, לטרוף תחת הקמפיין הבלתי מתומלל 'להטריף, להיטרף' בעבור כמה מאוד מאות. 
ולפרקטו-קונקרטים- הקוראים חסרי הסבלנות לעודפי פלצף תחת מסווה ניואנסי- זונות.

וכל לילה אותו דבר.
שרון טרבור, פטריק, אנטון, צ'ארלס יה ואני, בתרגולת קבועה. הבילוי הוא שתייה ב-$20 לדרינק, והעאלק תרבות הנלווית לזה- אני מזמין, אתה מזמין. דיבורציית שטויות השתויים. 

יה מטביע אותי בג'ין וטוניק אחד לפני שאני מסיים את השני. 
נזכר שהיחס שלי לאלכוהוליזציה הוא כמו למסיבות- תמיד חשבתי שאני צעיר מדיי כדי ליהנות מזה.
יום אחד התעוררתי ונוכחתי שאני זקן מדיי.

הדיבורציה עם הזונות המקומיות, שלרגע מבליח הפיתוי לבצע טרנספורמציה תודעתית, פריצת דרך אישיותית, ומהמפגע האסתטי שאני מהווה להיתפש בעיני עצמי כאטרקטיבי רומנטי-סקסואלי רב-חשק עתיר ממון, בעקבות העניין שמגלות בי, כלומר בארנקי, נשים צעירות בחשכת מועדון רועש.
אבל, (לא) יבורך השם, כ'דב זקן' כמו שאמי אמרה, אני דבק בעיקשותי, ממאן לנוע מתפישותיי העבשות- הטרנספורמציה לא קורה.

Share

פרק ה: צ'ונגקינג, אוכלים

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת

זה הפרק בו לא רק אכלנו אלא גם אכלנו אותה,

לא שתינו אלא התעשתנו.

יום שלישי

יום שלישי בבוקר, 9:53, אחרי הסביאה הבלתי סבירה, יה מתקשר לחדרי, מוודא "אח שלי אתה ער?" שכן, ב- 10:00 קבענו להיות למטה. 
"תודה, תודה, אהיה." מבטיח שאהיה מתבייש להודות שהעיר אותי. 
"אבל אני לא אהיה, אני גמור, כל הלילה הקאתי. דם. בחיים זה לא קרה לי, הרעילו אותי." 

ב- 10, הייתי למטה. גם שרון, פטריק, טרבור ואנטון. 
צ'ארלס המתכנת הגאון, גם לא שרד. לא אראה אותו עד בייג'ינג. 

יוצאים ליום סיור. חנויות, רואים את צ'ונגקינג לאור יום.

עיר צעובה

צהובה, נחשבת כעיר כבשן בקייץ- חום איימים בלחות גבוהה, ובשאר חודשי השנה בשל הלחות, ערפל סמיך עוטף את העיר באופן ש-

  1. בשלושה ימים בצ'ונגקינג לא ראיתי קרן שמש. אחת,
  2. הערפל כה סמיך, שיש אור, אך לא רואים את גלגל השמש מבעד העננים.

עיר עצומה

ענקית. נוסעים בלי סוף ורואים גורדי שחקים וכמות עגורנים גדולה יותר ממה שראיתי מצטבר בחיי. ללא חן. 
כל עץ, כל עץ, נתמך בארבע תמוכות ויש פלאקארד כחול עם פרטיו.

עיר עצובה

ידידי הנערץ, שראה הרבה והיה בסין כמה וכמה פעמים, אומר על המקום, על סין, שהוא "עצוב. כל כך עצוב שאלוהים אפילו עיצב להם עיניים עצובות תואמות."
אוטובוסים מוניציפליים, אולי בין עירוניים. הנוסעים יושבים בחושך. 

רואים חנות אחת מעאפנה עסוקה, מטונפת, מאויישת ועוד אחת בשיפולי מדרחוב זנוחה. 

הוואן מיותם מ- 40% מנוסעיו.
משוחחים על השתייה. אני מעיק בנושא האלכוהול. 
הם מבחינים בין מכורים לבין שתייה חברתית. 
מבחינתם, המכורים הם תחתית החברה. 
תופס את פוזיציית החנאנה שלא שותה- מה שנכון, פעמיים:

  1. חנאנה,
  2. לא שותה.

שואל מה המניע לשתייה הבאה. מה עושה להם את זה. 
טרבור מסביר את הכמיהה לתחושת הריפיון הנעימה שבאה אחרי צריכת כמות מסוימת. 
מרחיב שהאלכוהול הוא סם דפרסיבי.
מוסיף שכשהיה בקולג' השתייה עזרה להשיג בחורות, עכבות הוסרו, שנינויות הותרסו, בנות שיתפו פעולה.

מעיק עליהם עם התפישה של שותים כי 'לא זוכרים למה' וכחלק מתהליך של 'עכשיו הולך להיות 'נעים', ומה זה 'לדעת לשתות' אם כך זה נגמר? מה פה ה'לדעת'? לכמה מהידענים זו לא הפעם הראשונה שגמרו באופן שלא כך תכננו? מתיינשף עליהם וממשיך במהי ה'תרבות השתייה' והידידות המופגנת בשתייה מעבר לקצה, והעלבון אם לא משתפים פעולה, ושאר פארטיפופינג התנהגותי.

הולכים לצהריים למסעדת פאר. 
הקונספט מאתמול של שולחן גדול תואם את תריסר לערך הסועדים שמכיל פלטה מסתובבת.

צהריים

כמו במסעדה השנייה ערב קודם, מבשלים לעצמנו. עושר פרודוקטים. טריים לגמרי. כל מני חלקי פְּנים של מני בהמות ועופות, שבתי במקום להשחית זמנה במעבדה הייתה יכולה לבלות בארוחה ולאגור את הידע הביולוגי.

קונספט צביטת הפרודוקט מהשולחן המרכזי, שליקתו באחד משני תאי הסיר האישי, שלייתו לאחר פרק זמן, מעייף, מעסיק, ובעיקר מלכלך את הסביבה והחולצה. צויידו כולנו בסינרים. התנחמתי שללא הסינר הייתי מלוכלך אף יותר.

אחרי הארוחה הולכים לראות עוד שתי חנויות. הקצב איטי משהו. לא יודע, לא כך מתנהלים שמתכוונים לקדם משהו עסקית, אבל אני יודע? 
הדבר הכי מעניין הוא שבחוץ רואים זוגות משחקים בדמינטון.

בהמשך אוספים את יה שמוכיח במופתות ואותים, לאחר שהאותות והמופתים לא ממש שכנעו, שבלילה הקודם הורעל. לאחר שהתעדכן בממצאי הסיור, אני שואל אותו "תגיד, יה, זה יקרה?" שכן אם התוכנית קורמת גוד ועירים, אני אשאר בצ'ונגקינג. 
– "אח שלי, אתה לא מבין, זה קורה!" משיב לי בנחרצות יזמים. 
טוב. 
איכשהו באינטואיציה- הבנה כוללת הסוכמת את מרכיביה הבלתי מתומללים, מגיע למסקנה שחבל על הזמן. לא נראה לי כל העניין הזה. 
כמו סיפור שלושת העיוורים שנשאלים מה זה פיל- 
– "פיל זה ארוך חלק וקריר" אמר הראשון שנגע לו בחט. 
– "מה קרה לך" אמר השני שנגע לפיל ברגל "פיל זה עבה, מחוספס ופושר."
– "מה אתם מדברים, פיל זה רך שעיר וחמים" אמר השלישי שנגע לו בבצה. 

נוסעים למינסטריון הפיתוח העסקי של מחוז צ'ונגקינג. רשויות. 
במדינה הקומוניסטית שעל פניו כולם אמורים להיות שווים, איך לא יבחינו בהבדלים המעמדיים אם לא יאובחנו ברורות? 

נכנסים לבניין ממשלתי עטור במידע על הישגי המחוז, עולים לקומה 24, חדר ישיבות מהודר, ממתינים לנו עם שמותינו על השולחן מול כל כסא- לא איש יישב היכן שיחפוץ ישבנו.
ממתינים, מגיעים שלושה צעירים שמתיישבים על ספסל בפינת החדר, על אף שבהמשך יסתבר שיש מספיק מקום לכולם, אז מגיעה העוזרת, וכעבור עוד כמה דקות יִרְאָה הוד פקידותו מואיל להפציע.

סיני חסר גיל בין 30 ל- 50 צנום בחליפה ממעט לדבר סינית, וכלל לא אנגלית, מחווה לעוזרתו להטיח בנו הרצאה ארוכה, שאותי אגב עניינה, באנגלית רהוטה על קצב הצמיחה 'הבלתי ניתן להבנה ולתפישה' כמאמר ידידי הנערץ, 10-14% זו השנה החמישית ברציפות, שמסבירים את כמות העגורנים הבלתי נתפשת, כולל השקעות שהשקיעו שם גופי ענק ידועים.

נמצא לבד עם אנטון- שיחה של 'מגשימי חזון' לא הוגיו, משתף אותו בתפישתי הדפטיסטית למען ההיסטוריה, מייצר את ה'אמרתי לך'. 

ערב

הולכים לארוחת הערב. 
אוכל המוכן לצביטה ואכילה. 
התרנגול המביט אלי מהמנה שאיש לא נגע מקרקר לי את מצב השקעתנו. 

הסינים מוציאים לשיחה את שרון וטרבור. 
"יה, לך תצטרף אליהם" אומר לו. 
יה מתעשת, מנסה, הסינים מונעים ממנו להצטרף.

אני מבין, מניח מה אומרים, חושש מההשלכות לא משתף את יה.

אומר לו שזה ששרון וטרבור הלכו מחליש את עמדתנו.
אחרי כחצי שעה חוזרים.
לפי הבעת פני שרון וטרבור קבלו בשורות משמעותיות.
בדיעבד, מבין שהם הבינו את משמעות ועוצמת החדשות שקבלו רק למחרת, ולגבי שרון, לא בטוח עד עצם היום הזה.

תרנגוליזציה

בתמצית, מתוך ה- 200,000 פאונד שהעבירו טרום נסיע תנו, הסינים אמרו להם ש- 160,000 הם ל- fees והשאר לפתיחת חנויות. יה קולט. שרון מסרבת להבין, טרבור נע על ציר תמיכה בשרון למעבר לעמדת יה.

את סוף הערב הם מעבירים בשיחות קשות עם הסינים בלובי המלון שלנו. 
אני משלים שעות שינה.

יום רביעי

אנטון וצ'ארלס טסו ב-6 בבוקר לבייג'ינג. 
בבוקר, נפגשים בלובי כולם על ציודם- הם יסעו לביג'ין בהמשך.
אני אמור להשאר.
מבהיר ליה, שאשמח להישאר אבל ברור לי שאין טעם. בטח אחרי חדשות האתמול.

מתעורר דיבייט בין שרון, טרבור ויה, שכבר מבין שנעקץ. הוא רוצה לצאת.
שרון נחרצת שאשאר; 3 שנים חלום, 900,000 יציאתי תסמל את פוף, יגיזת החלום. השארותי את המשך התקווה. את תקוות ההמשך. התקפלותי, התקפלות החלום. היא לא רוצה.
טרבור עדיין נוטה אליה.

יה מצהיר ”I am done" וחוזר על כך ברצף.
נוסעים לארוחה צהריים ויה מגייר את טרבור.
בפתח המסעדה, מעדכנים את שרון.
הנהג מסיע אותי חזרה למלון לאסוף את שמאטעסיי.
הם מטפלים טלפונית בהצטרפותי לטיסתם.

בדרך מנסח לעצמי שישנם מקומות שאומרים 'לא נחזור אליהם' לעיתים, בהשלמת צער. 
לצ'ונגקינג יודע שלא אחזור. לי לא היתה רעה. ועם זאת לא היה בה דבר אליו אתגעגע, לא רואה שום סיכוי שאצטרך להגיע אליה. 
אפילו לטייל אין פה לאן. 

הנהג ממתין לי למטה, לוקח אותי לשדה, חובר לשאר, הם ב-רוח נכאים.
צוחקים על הצלחות שקבלו ממארחיהם הסינים. באריזת מתנה. מעריכים שכל צלחת עולה $. זה מה שנשאר מה- 200,000 פאונד.

בונים על הרישיון לכלל סין.
כמו מנהלי תיקי השקעות שאומרים, 'לא יודעים מה יהיה מחר' בטווח הקצר, אבל יודעים שב'גדול המגמה היא חיובית', אחרת לא כדאי להשקיע. 
ואני, איש קטן שכמוני, חושב שאם לא הצליחו במולקולרי, איך למען בודהה, יצליחו בקולוסאלי?

זה הכישור שלהם, לא להתחבר ל-מה שהיה קודם, יש מעט פרדיגמיות בסיסיות, אבל ביישום לא מחוייבים לכלום אלא לבחינה מתמדת ומחודשת כל הזמן של התכנות החזון.

מתבאס שאני לא מביא ערך או תועלת.

Share

פרק ד: צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה

צ'ונגקינג- אוכלים שותים, ושוטים:

זה הפרק בו שתינו מעבר ליכולותינו,
הָאכלנו אוכל סצ'ואני ממנות משותפות, חריף ויקר בטירוף.

יום שני

אחר הצהריים, נוחתים בצ'ונגקינג, בסין.
מחכות לנו שלוש מכוניות. אנחנו מופרדים משרון ופטריק שנכנסים ללימוזינה Audi A8 עם אחראי הלוטרי בצ'ונגקינג, בעוד יתרתנו נתחבים לואן מפואר. שאר הפמליה המקומית מתכנסת בואן שלישי.
מבחין על פני טרבור ויה את עלבון ההפרדה, או הפיחות במעמד. על אף המחאות, הסינים המקומיים מתעקשים שכך יהיה.

בעיר נוסעים כשעה ונראה שנמצאים באותו מקום. כמות העגורנים 'בלתי ניתנת לתפישה והבנה' כמו שאומר ידידי הנערץ.

מגיעים למלון. מפואר. סוויטה לכל אחד מאיתנו. פינת משרד. מסך 56 אינץ' בפינת העבודה, 42 אינץ' מול המיטה, דוש, כיור ואמבטיה בגודל חדר רגיל. כל הציודיזציה שניתן להעלות על הדעת. כולל מגהץ. במחיר כלול מיני בר חפשי, וכביסה עד 60 ש"ח לאדם, רק שהחיוב על פריט כל כך יקר שכמעט לא מספיק לכלום.

קובעים עוד חצי שעה למטה. בהנחתי שיש מאחרים, מכוון את עצמי ל-20 דקות איחור. טעות. 

המסעדה

טלפון ממש גוער של יה שמתחיל ב"אחי…" מעיף אותי למטה כדי לראות שההתפצלות שנעשתה בשדה, עומדת בעינה. הלימוזינה עם שרון ופטריק נסעה לפנינו.

 

טלפון ממש גוער של יה שמתחיל ב"אחי…" מעיף אותי למטה כדי לראות שההתפצלות שנעשתה בשדה, עומדת בעינה. הלימוזינה עם שרון ופטריק נסעה לפנינו.

נפגשים עם הסינים במסעדה מפוארת. אסתטיקה מקומית- שם קוד ל-'מושקע ביותר, וכעור באותה מידה, בעיניי'. מסבים לשולחן עץ עגול, ענק, ל- 20 איש. מעליו פלטת זכוכית חשמלית מסתובבת, ועליה מונחות המנות.
הקונספט: כל אחד לוקח מצלחת ציבורית לעצמו.

והטקסים, פורצים. בכל לשון; נאומי סינים, נאום שרון. מתק שפתיים. הבעת חיבה, ביטחון, מי ייתן, ומי ייקח וכאלה. אני בפולניה או בסין? מזייפים עליצות אותנטית בכל פה.
המקומיים, כל אחד בתורו, ויותר מפעם אחת, עושים סבב אישי בין כל הנוכחים, מוזגים יין אורז, לכוסית הקטנטנה מברכים את המסב שעומד לצורך כך, מריעים kampei, ומערים בלגימה אחת.
בסבב הראשון אומר ליה שלגרסה המקומית של הסאקי לייט היפני, זֶקֶק האורז השקוף המקורי מבחינתם, על 70 אחוזיו האלכוהוליים, יש ארומה של שמן מנועים.

אחרי כמה סיבובי טקס, הייחול שהטעם ישתפר מניב את קביעתי שלנוזל עפיצות של שמן מכסחת דשא- חם, משומש ושרוף.
למה טקס? מפני שממד ההסמלה קיים; אין ידידות- כאילו. חביירות אמיצה. אינסטנט. במקום הדבר האמיתי.
עשרות סיבובים. אנחנו משתלבים בתרבות, oh yeah. כמגדלור באפילה.

אבל האוכל- פצצות לחיך- לא החלטתי האם האוכל הסצ'ואני יותר טעים או חריף. טעים לי במידה שלא תיאמן.

כחרבן מסיבות ידוע, מציק ליה בשאלות 'למה…?' ו'כמה…?' ו'הם…?' ובכלל מטיל ספקות בחשיבות הטקס.הוא, שעבר כמה כאלה בחייו, משחרר עלי את הקלישאות ומרביץ בי תורה בנוסח- זה מה שמקובל בקהיליה העסקית, וכך נוצרת ידידות, ונשברות חומות, ומתהווה ואחווה, ו-אללה ודוניה וזירגי.

אוכלים בצ'ונגקינג

וכן, נורא רוצה להשתכנע, אבל שוב נשאר בבוייבריק שלי. כלומר חושב שזה בולשיט חסר טעם, רייח ולב שמייח, וניתן לעשות עסקים לא פחות טובים/ גרועים ללא השיטיונות.

וכן, נורא רוצה להשתכנע, אבל שוב נשאר בבוייבריק שלי. כלומר חושב שזה בולשיט חסר טעם, רייח ולב שמייח, וניתן לעשות עסקים לא פחות טובים/ גרועים ללא השיטיונות.

משתף פעולה עם מי שעושה אתי את הטקס, משתדל כמה שפחות, וולונטארית לא שותה בכלל, עברתי את הגבול שלי.

ויה שותה. כמי שבריאות ילדיו תלוייה בכמות. כמו מלח אירי. יוזם סיבובציות, מראה לכולנו שהוא 'יודע לשתות' ואף מתגרה מדי פעם באחד הסינים שירימו קמפיי מולו.
כשהוא מבטיח לי שיעמוד על ראשו, אני מבין שהראש ירד לו לאלכוהול, ונפל לו. אומר לו שיעדכן בתוכניותו האירובית לשרון, כדי שזו תניא אותו.

ו-כן, סין, מעשנים ליד השולחן. למורת רוחו של יה, שלא סובל את עשן הסיגריות.

אחרי ערב של סביאה ושתייה בלתי סבירים, יוצאים, רק כדי להיכנס בהרכב מעט יותר מצומצם למכוניות שמסיעות אותנו, למסעדה מעט פחות יוקרתית.
שם נפתח הכל מחדש- כאילו לא אכלנו לפני פחות שעה.
יה מאבד את זה. "יה, אולי לפני שנכנסים תקיא?" משיא לו עצה שהייתה מעצבנת אותי.
– "בסדר," להפתעתי מקבל את הרעיון "כנס אתה, אני אסתדר."
– אני מתרחק ממנו מטר, רואה אותו תוחב אצבע מיומנת ומקיא.
לא, לא את נשמתו, להלן המצאי:

  • סך הכל שלוש פעמים,
    • בכל סיבוב 6 (סָפור) מנות, הכוללות
      • תערובת פיחס מוצק, ובעיקר שמיחס נוזלי
        • שחלקו הקטן אך המאד נראה לעין, כאמירת השיכורים באנגלית, “puked on his shoes”.

ואני, כזכור לקוראי האהובים, אמנם נמצא לידו, על אף התעקשותו שלא, וכידוע, לא מלאך אני ואף לא שרף- כולי מעט מאד שומר, בעיקר שדבר מקיאו לא ידבק בי, ובעיקר ואף יותר- צוחק. נקרע, אם אשמור על יושר אינטלקטואלי.

מדי פעם יה משחרר הגיגים ותובנות על סין האומה, על המקום ועל הסיטואציה.
אני שלא מתפעל מעומק סקירתו, לא מתעלף מרוחב יריעתו ובפועל קופא בחולצתי הדקה, משדל אותו להתמקד במלאכת ה-מוקֶא ולא להסיח את תודעתו לסוגיות סוציו-גיאו-פוליטיות ערטילאיות בעת הרת גורל, קיא וקור זו.

לאחר שהתאושש ועשה שְמיר ללכלוך נעליו, נכנסים למסעדה.

הקונספט הפעם, dyi, עושים בעצמנו: המנות מסתובבות על מגש מעל השולחן העגול, לפני כל סועד מונחת גזיה עם סיר חצוי לשניים שבחלקו האחד נוזל שקוף ובשני אטום ומתובל באופן שונה. השיטה- לוקחים מהמנות הכלליות, ושולקים בנוזל, שולים ואוכלים. ושותים.
מיציתי. 

שרון מעברו השני של השולחן מספרת לי משהו, בשקט, באופן שאינני שומע דבר- אני גם שיכור, גם שמיעתי כבר איננה כשהייתה, וכשהייתה, הייתה לא משהו, הרעש איום וזוועה, ובעיקר היא עושה זאת בתנועות פה מוגזמות דרמטית, בלחש, ובמבטא דרום אפריקאי. אני לא שומע דבר, לא מבין כלום, אין לי מושג what the fuck she is talking about. מהנהן. מקווה שבמקומות הנכונים.

צ'ארלס התכנת הצעיר, הגאון, מרגיש שהוא ב(ח)בית האלכוהול של עליבאבא, שותה ככל שיכול לשאוב, אולי שואב ככל שיכול להערות, לא יודע, מעיק על סביבתו בתעלולי קסמים עם מטבע.

ייה, יוצא לתת במו פיו על המדרכה. יוצא איתו, והוא נותן. אני מפציר בו לחזור למלון. האיש הרגיש מתרעם וגוער בי "תגיד, השתגעת? הסינים ייעלבו!"
אני, ללא הועיל, מתיר את רסן אשכנזיותי חסרת האמונה ונטול האינטליגנציה הרגשית ומטיח בו "תגיד אתה באמת חושב שמישהו באמת נעלב מזה שיה יילך? יאללה בוא."
לא עוזר. נכנסים. אוכל קצת, מערה מעט אלכוהול, ועומד על כך שיעמוד על ראשו.

יה השיכור על ראשו

אני מבין שאת השטיק הזה כבר ביצע בעבר, אז מטיח בו אחריות ותבונה- כלומר אם נגזר שייעשה, בוא נגמור עם זה, ו"יאללה קדימה הפועל. בוא תראה לנו אם אתה מסוגל לעמוד על הקרחת".

אני שם כדי לתפוס אותו, להחמיא לו על כוונתו, ולהפציר בו לפרוש בשיאו.
והוא אין לו כל כוונות וויתור. גם האקרובטיקה הכושלת ספחה את תשומת לב תריסר האנשים.
מנסה שוב, ושנים של תרגולי יוגה השתלמו- האיש נעמד על קרחתו.
הסינים והדרא"פים משתגעים.

האוכל, שוב, מאיים לו לצאת מוקדם יותר משמתכוון ומהנקבים הלא נכונים, בטח לאחר התרגיל. מוציא אותנו בשלישית ולאחרונה החוצה.
לאחר שמאביס ומשקה את נעליו, הוא מתרצה שאזמין מונית. ועד שהמונית מגיעה, הסיני מפציר בו להישאר, בסינית עתיקה, ויה שחרד לכבודם גורם לי לשחרר במורת רוח את המונית.
פעם נוספת מזמינים מונית, ובעצם מבין שהאיש לא רוצה לפרוש.
לבסוף נעתר שנתחב לוואן,
מתעכב להגיד שלום איטי לכולם, ובעצם כולם מחליטים להתפזר ומצטרפים. אז משתחררת אישיות הילד המועדף בחוג לדרמה והוא מוכיח לי- "אתה רואה, אני הולך ושום מסיבה לא שורדת." מה שנכון.
בחצות, לאחר הסעות, ארוחת ערב כפולה ושתייה משולשת מגיעים למלון.

בלובי, נערך קונסיליום בו יה סוחף אותנו לצאת לסיבוב נוסף.
חצי תריסר גברים, יה, פטריק ההונג קונגי, טרבור המשקיע, אנטון מנהל ה- IT, צא'רלס התכנת הגאון, והמתעד הנידף אישיותית של שורות אלה, שאכלנו יותר משמותר, ושתינו יותר ממה שאסור מתנקזים בהליכה של כמה מאות מטרים למתחם הדיסקוטקים של צ'ונגקינג.
ההליכה משיבה לאנשים את דעתם במובן שהתפכחתי, יופי יכול להערות עוד.

נכנסים למוסד שפטריק מכיר. מקום ענק, ים סינים בעשרימים המוקדמים שותים בירות או קוקטיילים צבעוניים ומנשנשים פירות על סלסלות ניירוסטה. מין קונספט לא מוכר (לי) שחוזר על עצמו.
מוזיקה מערבית מחרישת אזניים, והנוער מחולל בלהט לאור ריצודי תאורה לייזריים.

ייה מתפעל מהאנרגיה ומדווייח: "אחי, וזה עוד ביום שני". טוף.

מתיינשף

החבורה מתיישבת, לא מצטרף, עושה סיבוב תופס את תנוחת הינשוף בעמדת תצפית.
לא קורה הרבה אם לא סופרים את הזמנת יה של 50 בקבוקי בירה. חמישים.
נחה עליו ההשראה שקיבל מהגמבינואים, שותפיו, ווורן, בעלה לשעבר של שרון, שהיה, כך על פי התרפקות יה, מבטא את נדיבותו במהילת ביזנס עם פלז'ר בקיום ישיבות של עשרה אנשים ובסיומן היו מגיעות שלושה מרצדסים מלאות בנות.
המלצר שהביא את הבירות, עומל וחולץ את פקקיהן. עד האחרון שבהם.

יה מייצר אנרגיה אנרגיית פארש, במקרה זה, אם אתיינשף שולה שניים שלושה בקבוקים, חופן אותם בנון-שלנטיות והולך להציע לבנות כדי שיצטרפו לשולחנם.
הצלחה. לא מי יודע כמה, אבל גם לא כישלון מוחלט.
חמוש בזוג בירות הוא הולך לדבר ארוכות עם מישהי.
נמאס לי. שולה את כולם.

יוצאים לרחוב, ילד כבן 5 דורש נדבה. כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית. הבריטי טעה, ונתן.
זה היה אפריטיף.
אז מוגשת המנה העיקרית; אחותו בת ה- 6 הצטרפה לקמפיין. היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו עשרות מטרים ודקות רבות מנקודת ההשקה. המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר בסינית של פטריק ש׳זהו, יותר לא תקבלי׳ הביא לסיומו.

הלכנו לישון בסיכום שב- 10:00 בלובי למטה, הסינים יקחו אותנו לסיור חנויות לוטו.

Share

פרק ג': יה

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה

זה הפרק שבו יסופר על יה.

ייחודי ככל שיהא, הוא פיוז'ן של ז'אנרים מאד מאובחנים,
והתייחסות להתניות תקשורתיות מעיקות אך במעט פחות מהיותן רווחות.

יום שני

להמשיך לקרוא פרק ג': יה

Share

פרק ב: הונג קונג, חבירה

פרק א', הפטחתי ונבחתי

חוברים בהונג קונג לשאר.

יום ראשון

חוברים לשאר החפיירים.
איך שיורדים מהטיסה מחכה לנו נהג למלון W. יה שונא את הונג קונג. "אי אפשר לנשום פה", מתלונן. 
מבין מה אומר. גם מסכים. לא כל הנוצץ זהב, לא כל הגבוה מרשים, לא בכל דָחָס יש חיים.
במבחן ה'חזרה', האם רוצה לחזור להונג קונג אחרי הפעם השלישית שהייתי שם- התשובה לא השתנתה מהפעם הראשונה.

אנחנו למדים שהמלון ב-Kowloon, לא באי הנכון. משקיף על העניינים, כמו הילד עם האדמת שמשקיף על חבריו מהמרפסת. באסוש. 
"לא יודע מי גילה ראשון שהמיים רטובים" אני מתפלצף "מה שבטוח זה לא הדגים, הם נמצאים בתוכם." כלומר מבחוץ הונג קונג נראית מדהים. במיוחד בלילה. 

הרגשתו משתפרת, כשאנחנו מגיחים לקומה 6, שם הלובי מדהים, וחוברים ל

  1. שרון ענן מדרום אפריקה היזמית והמחוללת,
  2. טרבור אחיינה, רואה חשבון שותף ומשקיע,
  3. אנטון, דרום אפריקה מנהל פיתוח התוכנות,נראה שתי טיפות זיעה, וודקה כמו נדב הנפלד,
  4. צ'ארלס מפתח נראה ועם מניירות של גאון, אין לי סימוכין עצמאיים,
  5. פטריק, ה'לך-תביא-לי' ההונג קונגי, סיני צעיר ומהודר עם גינונים של איש עסקים מערבי, מי-שממש-כמעט עשה את זה בעסקי הלופט גשעפט, ברור שיש מוטיבציה בשמיים, ואם לא ימעד בשיקול דעת מוטעה שימיט עליו אסון, ירווה את רעבונו להצלחה, ישביע את צמאונו לכסף, שנולד בבלפסט אירלנד,

שכבר הגיעו יום קודם, יה ואני.

מתארגנים על החדרים. קומה ארבעים ושלוש.
לא זה העניין. גם לא המראה. זה החדר. כזה- לא ראיתי. 'בטוב טעם'.

יורדים אחרי התארגנות 20 דקות, אני עדיין אלמר הצייד, מסבים על פטיפורי זהב וקפה חרא,
מתעדכן בעיקרי התכנית:

  • שרון עובדת עליה 3 שנים, בהם
  • גייסה 900,000 פאונד, רובו מהונה האישי, שהולך ומצטמק באופן מדאיג מאד ביותר,
  • 200,000 פאונד הועברו (מאוחר מדיי, לכן נדחתה הנסיעה מהחודש הקודם) למאכערים בצ'ונגקינג, כדי
  • להוציא רישיון להפעלת חנויות שם
  • – עסק שלא באמת מעניין אותם; יה הצהיר שמצא מי שידביק לו את האופרציה הזו, אלא
  • רוצים את הרישיון לכלל סין.
  • הם יסעו לבייג'ינג להיפגש עם המאכערים המקומיים ורשויות הלוטרי,
  • ישאירו אותי למצוא חנויות ולהקים את הרשת.

אחלה תוכנית. באמת.

אישית, אני יאירי, בנם של ריטה ודוד מחולון, לפני שהייתי מוכר לסינים לוטרי הייתי משקיע

  • בלימוד מכירת קרח לאסקימוסים,
  • בטירונות שיווק חול לאלג'יראים,
  • בהמשך הייתי עושה סטאז' התמחות בשיווק גשם לבריטים, אולי הייתי מתמקד ב-טל,

לאחר מכן, אם הייתי צולח מטלות אלה, הייתי מתפנה למכירת לוטו לסינים. אולי.
אבל כזכור, לא הביאו אותי לסין שאחבוש את מצנפת הטבחים, לא את קסדת החשמלאים, ולא את ירמולקת היזמים.

קובעים להחליף בגדים וללכת לאכול ערב. כולם חמים על אוכל סיני. פטריק בתבונתו מייעץ ש'לא כדאי, יהיה לכם מספיק מזה', ומתמקדים במסעדת בשרים. פצצה.

מצטרף אל שבעתינו ד"ר ג'וני הו, הונג קונגי עם השכלה בריטית, ד"ר לפסיכולוגיה, שהשקיע מעט כסף ביוזמה, ואמור לקשור את הקצוות מול היוזמה הלאומית.

הם, שרון, טרבור, יה, פטריק וג'וני דנים ביישום היבטי התוכנית.
כשאני מבין שהם פחות תפעוליים ויותר מזינים תודעתית מטעינים עצמם באנרגיה חיובית, האשכנזי חסר האמונה נטול האינטליגנציה רגשית שלי מפנה תשומותיי לאנטון המתכנת, שבהומור האנגלו-סקסי האינטליגנטי הזה מפרק אותי, ואני מתוסכל שאת חלקו בכלל אני לא מבין הן בשל מגבלות הבנת ניואנסי השפה והן בשל מבטאו הדרום אפריקאי.

בהליכתי לשירותים, פטריק ההונג קונגי הנאה והאלגנטי נכנס אחריי, כמו בסרטים, ומבהיר לי שאין לי סיבה להישאר חודש בצ'ונגקינג, חבל לי על הזמן.
מבין שאני מהווה לו סוג של איום, שהוא לא צריך אותי שם. רואה בזה מעניין, המשך יבוא.

שלט כניסה
כניסה

ג'וני מלמד אותנו את עקרונות הכתב הסיני. שפת סימנים. משרטט כמה סימנים. אייקונים. כמו כתב מערות. מסביר שיש למעלה מ- 3,000 סימנים, וכן ייצרו סימנים פונֶטים לביטוי צלילים כדי לתעד שמות.
רואה את השלטים, אדם נכנס. ואדם נכנס דרך פתח.

בתרבות המערבית, ייצרו כתב שמחייב סף כניסה גבוה, הבנת קונספט מופשט ראשוני ואז פשוט לייצוג ביטויי תפישות מציאות.
בכתב הסיני, פנו מיידית לביטוי ישיר של המציאות בציורים, 
סטיב ג'ובס, אדונינו מלכינו, טרף את העולם, הפיל את הייקום בהתפעלות על יישום אוקסימורון הרגרסיה המקדמת הזו. 
כך, בהורדת סף הכניסה הקוגנטיבי, הצליח להכניס לחיק המשתמשים בטכנולוגיות מחשוב ותקשורת מתקדמות אוכלוסיות המעדיפות להתרחק מטיפול קוגניטיבי בטכנולוגיה, וחותרות לתוצאות נתפשות מיידית. 
להערכתי, הקונספט פשוט, ישיר, מיידי ונמוך מדי מכדי לשרת רעיונות גדולים שיתפתחו בהמשך.
ואולי שבוי בהתניות שסיגלתי.
מניח לא אהיה פה כדי לראות האם הטרנד המהופך הזה ייעלם.

בסיום הארוחה נפרדים משרון, פטריק וג'וני, וחמשתנו נוסעים לאיזור הבילויים של העיר.
יה נוטל את ההובלה, וכולנו נשרכים אחריו בחיפש מועדון Spicy Fingers, שהותיר בו זכרונות מתוקים. לא מוצאים. אבל הוא נחוש, רצון הנחושים, כמו ה' בקובה, הנחוש למצוא קפה מחוץ להוואנה, רק שבקובה לא זכינו לאספרסו, ויה לבסוף מוצא את המקום. ואכן יש שם להקה שמקאברת היטב, לפחות לאוזני הערלות.

מיצינו שם. יה רוצה לממש, ללכת לעוד מועדון. לא נעים לו מהאחרים, מנער אותם בנחרצות מעודנת. גם אני רוצה לחזור לישון, אבל הוא מבקש שאשאר. מגייס. נשאר.

מחפש איתו, סחור סחור, מקום מסוים. רואה מדרגות, למקום ללא שלט, יורד ומוצא. מועדון שבאופן מפתיע הבאים בשעריו נחלקים לשניים:

  1. בנים בנות (ברור),
  2. הבנים לְבָנים, הבנות מקומיות.

איך שנכנסים רואה מישהי בעלטה.
"לך עליה" ממליץ לו, מביית אותו לכיוונה, "נראה לי שיש בה חמלה." 
הוא פונה אליה, מדבר איתה לוקח אותה לבר, גם הגוף גבוה ונאה. מדברים. הוא מזמין להם משקאות, ועוד סיבוב, ועוד. 
ואני תוהה, בתחילה לעצמי ובהמשך בצרחות לאזניו כדי להתגבר על רעשי המוזיקה, מה לוקח לו כל כך הרבה זמן- הוא אומר שהוא 'נהנה מהחיזור'. חיזור!? מ'המשא ומתן', אני מתרגם. לעצמי.

חוזרים במונית. מתרסק על המיטה במלון המדהים. 
למחרת, יום ב', הוא מעיר אותי טלפונית, קובעים שאאסוף אותו, דופק לו בדלת. 
סורפרייז, פותח לי ת'דלת עטוף טלית.
"מופתע??" שואל אותי.
"מה פתאום?" אני משקר, מנסה לגלות אינטליגנציה רגשית נדירה,"איך היה?" שואל אותו. "איך היה?" שואל אותו. 
"בסדר", משיב, "לא ישנתי כל הלילה, לא הרגשתי טוב וגם לא נעים מאשתי", ושיתף שאורח חייו הוביל אותו ל"התהוללות" שפה שלו, טיפול זוגי, פסיכולוג לו ולאשתו, ועכשיו הוא "בסדר, עם נפילות קלות".

מתארגנים על נסיעה לשדה התעופה לטיסה לצ'ונגקינג, מתעקשים לסוע במוניות מפוארות ולא במטרו דור טו דור, ומגיעים על הקשקש.
שרון, טרבור, פטריק, יה ואני במחלקה הראשונה, אנטון וצ'ארלס – שהתעקשו לסוע ברכבת ולכן הגיעו לפנינו – לא יודע למה ייחלו, שיצדקו ואנחנו נאחר, או שלא – בתיירים.

לפני העלייה למטוס, יה מצהיר באוזני באופן שלא ניתן לפרשנות, שהוא צריך לחרבן. עכשיו.

מזכיר לי את שרוליק שכן הילדות מחולון. הלה פחד מאֶרנה אימו, שתגיד לרודי, אביו, שהעיר אותה מתנומת הצהריים רק כי בני מעיו לא מסונכרנים עם תנומתה, ואז רודי יפרק אותו במכות רצח. 
בתושייתו, ישראל, שבאופן כללי היה די אידיוט למען האמת, היה דופק בצהריים אצלנו בדלת, מעיר את אמי – סמך על כך שלא תספר לרודי – ואומר לה בתחינה מנומסת "אני צריך קיבה."

מבקש שאשאר איתו. אני תוהה האם רוצה שאחתוך את הנייר לקוביות או שהעניין הוא שאם ייאחר לטיסה שלא יישאר לבד. נשאר איתו.

דלת המטוס נסגרת עלינו, מהצד הנכון.

Share

פרק א: הפטחתי ונבחתי

הנסיעה החלה בצחוקים.אני מתוכנן לנסוע יום אחרי ההופעה של גיל, 21/10 לקָייט טורבינות, שואה, פאן ושופינג בפולין וברלין.

שבוע לפני, יה מתקשר אלי. כמו ברק. מופיע, מבריק, מרעיש, נעלם, אין מה לחפש. לא יימצא.
ב- 2009 שלח אותי לפנמה, הרחבתי לקובה. ב- 2012 סדר לי חוויית חיים במלאווי. כעת מברר על מוכנותי- רישיון לוטרי ב-צ'ונגקינג. סתם העיר הגדולה בעולם, שלא שמעו עליה.

לשאלה 'למה פונה אלי', הרי אין לי כישורי ניהול לוטרי, תתכנה תשובות רבות.
להלן אציע כמה:

  • הוא מכיר אותי, בקושי, אבל נוצרה היכרות,
  • אני זמין,
  • לטוב או לרע, זה לא הכישורים, שאינם, זה האופי המסוים, הכישורים החברתיים.

הפעם, התנאים, התכנית, לא סגורים. לא פרומים- אינם:
"יה" משתווק עליו, מנצל את ה- usp– ייחוסי לעצמי נידפות אישיותית שפחות נזקקת לקונטרול, קשירה, תכנון, מעקות, וודאות ושליטה בגרפיקה אנושית מרצדת. "אני לא אהיה לכם אבנים בכיסים. אבוא איתכם. אם אין דיל- שלמו רק את ההוצאות. יש- אני זמין מיידית."
Win win, מתאים. מתאם, ויזה.
לגיל יש הופעה ב- 21/10, לא מוותר "אצטרף אליכם למחרת". הם נוסעים לשבוע, דרך הונג קונג, אני מזמין גם, אבל לחודש. אני כבר שם, לא?

יום חמישי, ארבעה ימים לפני המועד בהינף מייל מודיעים לי שהתבטל.
מתבאס. רצח. זמן פירעון להיעדר המעקה, לא? שוקע במרה שחורה, לעומק מילימטר, למשך דקה. חוזר לתכנית המקורית: תנני ננה, פולין,
חודש אחרי, הברק מבזיק. האם "יכול עוד כמה ימים?"
– "רוצה גם יכול!"

שעתיים לפני הטיסה שואל את יה היכן ניפגש- הרי אלה, מעדת היזמים, סחופי החזון, פרומי הסדר, נטולי יכולת הארגון על ציר זמן, עד שלא שומעים שקליק החגורה נקלק, לא נדע שהם על המטוס.
קובע איתי שעה וחצי לפני, בדלפקי הביזנס. מכיוון שזוכר שנעדר יחס ערך לזמן בכלל ובמיוחד לזה של האחר, לתפוס אותו זה כמו את הרוח, אני אחושק, הוא לא, מעדיף לא לקבוע. ניפגש. מבחינתי הונג קונג, זה אחלה מקום מפגש.

מגיע בזמן, בנחת, הליך חלק.

בשער מקבל מייל מיה- פרוורדתי לאיריס את כל השיחות, אסתדר על דאטה מקומית – שיכניס אותי ללאונג' אל על. עניין של מעמד. תודה, לא תודה, יש לי עדיין את הזכות, לא מנצל. לא אוהב את הביחדness שם, ואוהב את הגרפיקה האנושית המרצדת בניאוניאדה בחוץ.

דיקמן מטייל

נכנס מהראשונים למטוס. הביל. כמו להיכנס לתנור אפייה. הדיילים מסבירים 'אפקט החממה' בשבת. מתמקם. כולם נכנסים, שני המקומות לידי, באמצע ובחלון לא מיושבים.

יה מגיע. מנשק אותו. אני בתלבושת אלמר הצייד- ר' תמונה מצורפת, הוא בטי-שירט שחור, מכנסי מטיילים וג'יבוטים- נעלי אצבע. 8 שנים צעיר ממני. תימני, פסנתרן וחסר גבולות. cool כקוביית קרח בכוס טקילה.

שם לב שעל אף אזהרותיה החמורות של הפטרונית שתקרא להלן 'שרון ענן', המשקיעה העיקרית, לא לחשוב להופיע בפחות מחליפה ובשום אופן לא עם עגילים, וחרף השגות יה שהעגיל הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו, הגברת המזדהה כ- 'גברת הקרח@משחקי הקרח דוט קום', מגיבה בחוסר עדינות, העדר סבלנות או הומור בהתכתבויותינו.

מסתלבט עליו ש'נראה אם העגיל יוותר נעוץ על מקומו גם בסין', מעריך לאור אזהרות קודמות, שייאלץ להיפרד ממנו.
"מוכן שרק מישהי בת 20 תוריד לי אותו עם הלשוןמתהלל עונד כמסיר.

מבחין בעיניו האדומות. "יה, יש לך עיניים אדומות" משקף לו. הוא צוחק, ואומר "ג'וינט אחי" ומספר לי תוך צחוק, איך אחרי הצ'ק-אין יצא מהטרמינל לעשן, רצה לחזור ואשת הביטחון "היא ממש פצצה, אחי" שואלת אותו למה יצא והוא הסביר לה "לעשן ג'וינט."

– "אני מתנצל שיושב בקצה הלא נכון של המטוס".
– "אח שלו" הוא לא שלי, כן? "אני ממש בסדר ושמייח בקצה הלא טוב של המטוס ליד השירותים, המקום המועדף עלי", אגב זה ממש נכון, "וזה ממש בסדר" עושה לו רגשי, שמרטיב אותו עכשיו כשלג השנה הבאה.
"אחי" הוא מבטיח לי, בעצם לעצמו "בטיסה הבאה תשב לידי. או בביזנס. או ששנינו מאחור, או בכלל לא." וצוחק "בוא לבקר אותי, אני שורה 10 בביזנס, נתפנק."
"יופי, בכיף, תיהנה, אני אעבור שם אאסוף אותך, נרד לאספרסו בזוריק."
דיילת מפצירה בו לחזור למקומו, הוא נעלם.

ואז, כשהמטוס נעול ונצור, אני מתוודע לידידיי האמיצים החדשים.
היושבים לצדי מופיעים. כיפות שחורות, כבני 32, עם ספרי קודש, מכנסיים שחורות, חולצות כהות של מי שבעניינים, מפולפלים.
אני קם. הנמוך נתחב לחלון. הגבוה, יושב במקומי במושב המעבר, מחווה לי על הכסא האמצעי ומסמן לי באדנות 'בכבוד, כנס לאמצע'.

או, מצא לו עם מי להתעסק. אני חנאנה ידוע, אבל בקומפורט זון הגיאוגרפי, מנטלי, סוציולוגי, סיטואציוני שלי.
"נשמה", אני מדבר בז'רגון לא לי ובהטעמה של אוקראינית שמדברת כמו צ'חצ'חית, "בעזרת שם, עבור באמצע."
"אחי, הוא עומד על המקח, מה יש לו להפסיד, "אני אחרי ניתוח, אתה מוכן לפנות לי את המקום?"
הוא עושה לי לא נעימים, לסרב לאדם במצוקה.
אני מתגבר, ומייעץ לו "עזוב אותך מהמקום," כאן מנמיך את קולי כמו אמי לפני החלק שהטעימה במשפט, ובלחישה מסריח לו "אני מפליץ בטיסות שחבל לך על זמן" משתף אותו באינטימיות.

"וואו, וואו, וואו" הם מפטירים ושלושת הקדמיים והאחורים מצטרפים לשיח פאסיבית, "אתה חולה?" הוא מנסה לפענח דיאגנוזה, בטח רוצה לדעת אם מדבק, אולי צריך להכניס אותי להסגר, אולי אפילו לשקול דפורטציה.
"לא," משיב בפתיחות "כשאני עולה בסערה השמיימה אני מקבל השראה, נחה עלי הרוח, ונהנה מזה."

הקטן אומר לי שאני לא מכיר את עמיתו הוא לא יישב באמצע.
אמירה זו הפיגה את שאריות אדי אי-הנעימות שהיו לי על התעמרותי בחולה חסר ישע.
אני ש-ישיבת מעבר עבורי זה deal breaker, נזכר שבצ'ק-אין המוקדם שערכתי למניעת ישיבות אמצע, מפת מושבי הנוסעים במטוס ציינה במו גרפיותה שהמטוס מפוצץ ולא מאפשר שינוי.
אני מבטיח לו, ש'אשכנזי נטול אמונה שכמוני ישקול מחדש את קיומו של האל אם יצליח'.
הוא, בחדות, הודף את התנשאותי הלועגת ומסביר ש'זה בכלל לא קשור לאל'.
מסכים. מה ליושב במרומים ולישבנים, אם לא מסייע ליושבי המושבים האמצעיים?

בינתיים, מיואש מערלות לבי, חברו לא חוסך בתשומות ומצדיק את המוניטין שהוציא הקטן. באסרטיביות של בן זכר בכור קורא לדיילת, ומסביר לה ב-דְרָש באופן שלא מצריך פרש, שהוא אישית חייב לשבת במקום אחר, ובנוסף על כך יש בעיה אתי, אבל 'הדרת פני זקן נמנע מלשון הרע' ומפנה אותה אליי שאחשוף את צפונותיי עצמונית, לאזניה.
אני שהייתה לי איתה שיחה מקרבת קודם, רוכן אליה ומעדכן אותה "אמרתי לו שאני מפליץ להנאתי בטיסות." היא פורצת בצחוק ומתגייסת לפתרון.

באותה עת, העומד שבמרומים, כלומר הנחוש הגבוה, לא מסתפק בְּלשׂים מבטחו ביושב במרומים, וגם לא בלהפקיד בטחונו בדיילת, קורא לדייל נוסף, מפנה אותו אלי כדי שיהיה שותף נאד. ואני, בצייתנות לא אופיינית, משתף גם אותו בנביחות אחורי. הוא מחייך בהבנה. הוא נמוג בקדמת המטוס, הפרסר מגיע, ומבהיר לי במנאד רוש שגם הוא בעניינים.

שתי הנוז ג'ובז היושבות במושב האחרון, כשהמעבר מפריד ביניהן, שוקלות לחבור האחת לשנייה ולְפנות כסא מעֲבר. אני מוכן לשקול דילוג רק אם המושב האחרון מאפשר הטייה, (ב- 737 הוא לא) ב- 777 מאפשר.
הן מגחכות, שותפות סוד למעיי.
הקטן מתהלל כמפתח, אבל הן מתחרטות. פוף, העסק נופח. אולי חוששות שענני יבקיעו את את המרקם העדין של תעלות האף החדשות? תוהה אם להרגיע אותן, שככל הידוע לי תפרוחתיי הן כמזור לאפן, מרפא לחוטמן. אבל מתחתי את זה טו מאץ'.
חזרנו איש איש למושבו.

הם פיקחים. מנתניה וראשון. ביניהם דנים בפרסית. על הדרך כמה פעמים בשנה, רוכשים שמאטעס, שם קוד לבגדים מסין.
מעסיקים את הדיילים בלקבל בירה, כרית, וויסקי, שמיכה, קולה, מים, תה. סוכר. מפולפלים.
אוהבים עצמם פיזיולוגית.

הקטן ואני עומדים ליד הגאליי, המטבחון והשירותים, מדברים מעט על סין ועל ארגון הטיסות. הוא מבכה שהסידור שהם עשו, שהוא יזמין ליד החלון, וחברו במעבר, אולי יאפשר להם שהמושב האמצעי יישאר ריק. אחלה סידור, רק שהפעם לא עבד להם- על האקספרס צ'ק-אין שמע אבל מעדיף לעבוד עם סוכנת הנסיעות, שהיא תעשה את העבודה. משתף אותו. לטיסה הבאה ישס"ה את סוכניו במחשב.

לקראת הבוקר, כלומר זמן מקומי בארץ המוצא (ישראל) 4:15, וזמן מקומי ביעד (הונג קונג) 10:30, מעיר אותי הגדול; מתארגן על סידוריזציית התפילות, מוריד טרולי, ובמתק שפתיים של זאבוש לכיפל'ה אדומק'לה מפתה אותי ב- "אולי תכנס לשעה ליד החלון, רק לזמן התפילה?"
ואני באמביוולנטיות של לא רוצה להגיד 'לא' לבקשה, ולא מוכן להיכלא בסד החלון או בבקשת מי שמיומן יותר ממני, וגבולותיו רחוקים משלי בלדאוג לנוחות שלו, עונה בתוקפנות גבוהה מזו שהייתי רוצה להתנאות בה: "עשה מה שאתה צריך, אני נשאר במקומי."

כעבור 5 דקות הדיילים מושיבים את כולם בשל טלטלות וכיסי אוויר. מגיע הקטן, שמייעץ לי "אולי תיכנס, זה לטובתך, אנחנו מתפללים, לך יהיה נוח."
– "אין בעיה", אני מרגיע "התפללו, אצא ואכנס כמה שצריך, מהמושב הזה."

יה בא לבקר, מתלונן על התנאים. "אי אפשר לישון בביזנס, הזוית לא טובה. ה-777 חרא מטוס." האמת, גם אני אמרתי לעצמי שה-777, כמו טכנולוגיית ה- cdma בסלולר, הוא מטוס של מפעילים ולא מוטה צרכנים. לכן ה- cdma ברשתות זולות ונעלמות.

"כמה שילמת?" מתעניין.
"לא יודע, למעלה מ- $3,000, מחלקה ראשונה זה עוד 2 ס"מ כל צד, והמשוגעים לוקחים למעלה מ- 6,000$. אפילו באיבריה יותר טוב מאל על."
מכיר את הז'אנר, 'מפותחים רגשית', לא שואלים כמה עולה טיסה, אחרת יתבאסו. אחת ל… מגיע החשבון, מתבאסים, מקימים צעקה, ניתנת הנחה וחולל חזירה.

הוא בוחן את מרווח רגליי הקצרות, ומשתתף "סובל בשקט?"
"האמת," אני מבאס את הסיטואציה "לא מתעסק עם זה, לא נהנה מהביזנס או הראשונה, ולא מתבאס מהתיירים."

מתפעל מדבקות שכניי, במיוחד מהקטן – הגדול מחפף – איך שאורז את התפילין, מהמיומנות, בסוף מנשק ותוחב לתיק התשמישים הקטיפתי.

ואני? אני עמדתי, ישבנתי, בדיבוריי. חשוב לי. לעמוד בדיבורי פי. בעדינות, חן, בטוב טעם, נתתי בטוסיק. הפטחתי ונבחתי.
עניין של תחזוק המוניטין.

Share

פיספוסין 2012

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים
פרק ח', שרון
פרק ט', בייגי'נג, מטיילים
פרק י', יציאה
פרק י'א, סיכום
פרק י'ב, אבריימל'ה מלמד בתאילנד

 

Share

פולין 2012

בפולין טרם הייתי. לא עשה לי את זה. לא שואה, לא סקרנות. גלות. מיתוס האופי הפולני, תרבות הכאילו, המתחסדת, המתהדרת, המתיימרת, הנפוחה, הלא באמת, תת-האג'נדה הלטנטית מתחת לזו הגלויה, מלחמת המעמדות כשביצוריה המחוות ותחמושתה הן המניירות, הייתה אטרקטיבית פחות מיעדים אלטרנטיביים.

משלב מסוים, כולם היו. מה, לא אראה שואה? ואומרים שגדנסק, לובלין וקרקוב יפהפיות. נקרתה ההזדמנות: צ'ולענט של התכנות עסקית- טורבינות רוח, שואה, פאן וברלין. כמה רע יכול להיות לסגור ת'פינה על נקודות צבורות מאל על?

מנסה לעניין אי אלה. אי לא מגיעה ואלה לא מצטרפים. יכול להיות שמדיף רייח רע מהפה? להמשיך לקרוא פולין 2012

Share