Nossa Banda

This site is about us, about Angola's people, about Angola.
We do love, care and cherish our nation, country, land.
We do want to grow with each other, together.

We, as the young generation who have the real as well as virtual tools to observe the current world, we do understand that the world is not perfect and Angola as part of it has in many aspects to advance to grow better in many aspects.

On the same time, we love Angola, our mates, families and ourselves.
Therefore, we would like to host on this platform anyone who would like to promote Angola to a brighter future, while preserving the stability, and the progress pace.

Please take important part by reading, sharing your comments and contibuting your thiughts and ideas.

Share

הנהג שלנו, המשך Par Avion

אנגולה Par Avion

מיס אנגולה Par Avion

הנהג שלנו Par Avion

 

דיקמן גלויה אנגולה


נהג שלא יודע לנהוג
במערכה הראשונה
כנראה לא ילמד בשניה

 

הנהג שלנואז אכן, מנואל, הנהג שלי, התגלה כאיש חייכן, נוח לבריות, או לפחות לבריאותי, נטול גחמות ודרישות, כמו לבלב כבד או תריסריון שעושים את עבודתם נאמנה, כל זמן שלא מרגישים אותם.

ועם זאת מנואל הורגש בעוד כמה מובנים, כולל זה שנדרש לשתי איכויות-

  1. לנהוג,
  2. להכיר את הסביבה,

והאיש המתוק לא יודע לנהוג,
ולא מכיר לא את הסביבה ולא את הדרכים להקל המשהו את הפקקים הבלתי נסבלים שהתשתיות הבלתי מספקות כורעות תחת נטל התחבורה.

והאמת?

  1. לא יודע מה החיסרון הגדול יותר,
  2. ועם שניהם מוכן לחיות.

להמשיך לקרוא הנהג שלנו, המשך Par Avion

Share

מנחת אוירון 2014

אוירון

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, International

טרמינל מקומי, Domestic

מסוף מטענים, Cargo

טרמינל פרטי, Private

טרמינל

שדה התעופה- השער, בטרמינל זה יתארחו ,תועפות התעופות באשר הן. להמשיך לקרוא מנחת אוירון 2014

Share

לא תאמין את מי פגשתי Par Avion

אנגולה Par Avion

מיס אנגולה Par Avion

הנהג שלנו Par Avion

הנהג שלנו, המשך Par Avion

טיול מקומי Par Avion

 

דיקמן גלויה אנגולה


ששי,
לא תאמין את מי ראיתי

 

יכולתי להכביר על יושבי חדר האוכל במלון, על גברים, בעיקר, בפאזת גיל הבלות הפרופסיונאלי
שגלו מהקומפורט זון הלוקאלי לקומפוט האנגולי.

אבל זה יהיה קשה, כאשר נכנסת לחדר האוכל דמות מדהימה, כבת 35, מלווה בפורטוגלי מהעובדים עם לוק של דוגמן, בערך בגובהו, רחבה כמוהו, יותר שרירית, הולכת כמרחפת. להמשיך לקרוא לא תאמין את מי פגשתי Par Avion

Share

טיול מקומי Par Avion

אנגולה Par Avion

מיס אנגולה Par Avion

הנהג שלנו Par Avion

הנהג שלנו, המשך Par Avion

 

דיקמן גלויה אנגולה


תקיף, נחרץ, קונסרבטיב
ורדיקל הלכו לים

 

יש לי חבייר שמוטה להסביר לי את ההגיון איך תופעה מתקיימת כשהיא לא נצפתה.
כמעט לא מעניין;

ברור שאם תופעה התקיימה, היה כוח, מניע ניתן להסבר שהניע אותה.

אותי, הבועה בה שוהה באנגולה, מבעבעת.
רבים מבני שיחי מנסחים את החיים פה עם הממשקים המקונטרלים, על יתרונותיהם, בעיקר נוחותם, בסוג של ביקורתיות, ושוקעים להעצמת הסטריליות הפסיבית. מתאים להם.
מים זורמים למקום הנמוך.

בוער לי להסתובב. מוצא סיבות לגיטימיות ופחות, כבר ערכתי כמה גיחות צנועות.

שמעתי שבמרחק שעה ומשהו יש חוף בו אניות חלודות נופחות את מבצעיותן.

להמשיך לקרוא טיול מקומי Par Avion

Share

הנהג שלנו Par Avion

אנגולה Par Avion

מיס אנגולה Par Avion

 

דיקמן גלויה אנגולה


הנהג שלנו חברה'מן
הוא ייקח אותנו
ביגון שאולה*

 


*
אמי הייתה אומרת לי שאני מוריד אותה ב'יגון שאולה', או 'מקצר לי את החיים' הפחות מסוגנן. ואני, היום, הייתי שואייל:

  1. מהיכן השפה המליצית הזו, לניצולת שואה שלא למדה?
  2. ו-מתי משתמשת ב'מוריד', ועל מה מקצה את 'מקצר'?

רק שליגוני, אין את מי לשאול.

כל הקונספט הזה של נהג צמוד אליי- לא עושה לי טוב לעור הפנים, לא מעצים את תחושת הערך העצמי, לא מועיל לנוחותי ולא לעצמאותי.

יעידו מי מהקוראים שבכל הטיולים את הנהיגה – במובהק – אני מעדיף לעשות.
ידידי הנערץ טוען שכך אני מיישם את רצוני בשליטה.
ואני, להגנתי, משיב שניחנתי בחסרונו רבים נוספים, ועשיתי דברים חמורים הרבה יותייר.

הודו, וייטנאם, קולומביה

לנהגי המוניות הרכובים על אופנועים קטנים, בשיטת מצליח, הייתי מתנה את שכירתם אם אני אנהג.

מוסקבה

דיקמן שרון אינדיאניםעומרי שרון, הבנשל, שנשאל למה התעקש שאביו ייסע בתור ראש האופוזיציה באמריקאית החבוטה התואמת את זו של ראש הממשלה (- ברק), אמר ש"זה כדי שהאנידיאנים יראו" על אנשי מרכז הליכוד.

הסיפור על שרון, חזר אלי ברוסיה, שם שימשו אותי כנהגים אנדריי, שהיה גדול ממני בראש ורחב בגב, ואנדריי 'הגדול', שהיה הבבושקה הגדולה, ואני השלישית הקטנטנה.

הם היו לוקחים אותי משדה התעופה- מוטה ניווט והתמצאות שכמוני, לא הכרתי את הדרך לביתי, 45 קילומטר. מוסקבה בנויה מטבעות מעגליות ולא כבישים חוצים ובשל פקקיה, בעשרות הפעמים שנסעתי, לא חזרנו על אותו תוואי די פעמים כדי שאחרוט בתודעתי את הנתיב.
את הדרך חזרה לשדה התעופה עשיתי ברכבת- פשוט, מהיר יותר.

לא סבלתי שהנהגים המתינו לי בחוסר מעש – השלכתי על עצמי – לא סובל לחכות, גורם לי אי-נוחות פיזית שמחכים לי (- כן, מכיר, זו העבודה שלהם וכאלה…)
ובתוך העיר, נעתי במטרו, יעיל ומהיר וכייפי יותייר.

מדיי פעם, במקרים הנדירים שנלקחתי למקומות פתוחים תעבורתית, הייתי מחליף אותם בנהיגה.

מלאווי

הקיסר הסיני שהחלפתי אחרי 4 ימים וביקש שאכיר לו תודה על החפיפה העמוקה שחיפף אותי, תבע ממני 'תמיד ולעולם לשבת מאחור'.
על נהיגה כמובן לא היה על מה לדבר.

אז היו לי שתי מכוניות – אחת על בנזין והשנייה על סולר – שכן, תחנות הדלק נחלקו לשלוש:

  1. או שלא היה בהן בנזין,
  2. או שלא היה סולר,
  3. או שלא ולא.
    אז רכבתי על האופנוע הסיני שהיה מיועד למתנת זכייה.

באותם מקרים שבהם נסעתי עם גראנט, הנהג שלי, נהגתי אותו.
כל כמה קילומטרים שהיינו נעצרים על ידי מחסום אמרתי לשוטרים בהומור שהוא לא רק ירוד אלא גם פטרוני ומתנשא ש"I am his driver" ומצביע על גרמני. זה בטיימינג מושלם היה צוחייק כל פעם מחדש, בידו השמאלית טופייח על ברכו, השמאלית- אם זה משנה – והימנית טופפת על ליבו, הומור הסגי נהור, ההיפוך, ירוד ופשוט רק במעט מהסלאפסטיק הירוד, ויהודוני ושמרני וזקיין, אבל מה- במקרה זה לפחות, אפקטיבי. הם צחקו.

כשדרשו את ליטראת המס בסך $2, או לפחות כרטיסי לוטו חינם, לפי שהאוטו היה מעוטר במדבקת הלוטרי של מלאווי, אותו ניהלתי, הצעתי להם לרכוש.
כדיאלוג מופרך שמרני ארץ הישר השליימה לעוכריה , בין מיסטיקנים לרציונליסטים, בין שוטרים דורשי אתנן, לביני, שמוכן למכור להם כרטיסים.
מניח, לא ראיתי, שגראנט היה עושה להם עם העיניים, שההוא, המזונגו מימינו [שם נוהגים בימין], הוזה, אין לו אינטליגנציה רציונלית להבין את הבקשה, ולא רגשית להיענות לה. כך, מעולם לא זכיתי בחוויה של תשלום מקומי.

אנגולה

דיקמן באבל בוי אוה, אז באנגולה מלמדים אותי לקח.
החיים פה סטריליים, ואני, כמו ג'ורג' שלנו, מרגיש חנוק.
בתחילה, הנהג שהיה אמור לאסוף אותי משדה התעופה כלל לא הגיע.
דיניס, הנהג שהוצמד אלי החל מהיום השני, ומאז אני מנהל איתו רומן מבזקי, בו אני שוקייל בגילוי לב מכמיר את געגועיי אליו-

Denis, desejando que você e sua família Feliz Natal e minha auto para trabalhar com você.

['דניס, מאחל לך חגים ושמחים, ולי שנמשיך לעבוד יחד', מתקשר איתו באמצעות גוגל טרנסלייט] שהוצמד לי היה נהיידר – נראה כמו ההוא מהפרסומת לפסק זמן, או מהפרסומת לאפטר שייב Old Spice.
ועדיין, מיותר לי.

חלק מהליך ההתאקלמות כולל הצמדת נהג.
בעצת הבוס שלי- 'קודם כל מצא נהג, אחר כך תשפר לטוב יותר', ביקשתי שיארגנו לי ראיונות.

זה של 10:00, לא הגיע.
ההוא של 10:30, הודיע שיאחר, ומעולם לא הגיע.
מנואל של 11:00, הגיע ב- 10:00.
מוטיב שיחזור בהמשך.

אז ריאיינו אותו. כלומר אני שואל ואיזבל הלוגיסטיקנית-פורטוגלית-קנדית, מתרגמת.

והריאיון קולייח.
האיש נמוך רזה, (הגיע) מטופח, נקי, שקט, עצור, מצוחצח עד שורשי קרחתו, בן 31, חי עם מישהי, ילד בן 5, היא בהיריון.

שואל על 'למה לקחת אותו, ומה הרקע, והניסיון המקצועי, ומה ניסיון הנהיגה, והאם מכיר את העיר'.
ומקבל תשובות חיוביות ומניחות את הדעת.

שואל כמה אנגלית יש לו – יש מעט, מעדיף לא לחשוף אותה פה.
וורונג אנסר, שיהיה.

שואל על מגבלות – פרט ליום ראשון, עד 11 הוא בצ'רצ', אין לו מגבלות.

מעשן? שותה? איזבל נכנסה לו בהדרכתי לנשמה.
'לא', השיב.

פונה לאיזבל, אומר לה, 'שאלי אותו בעדינות, איזה אדיקשנס יש לו'.
היא בולעת רוקה, ושואלת.
מנואל העיד, ש'לא עושה סמים או אלכוהול – רק כנסייה כל יום ראשון בבוקר'.
אחלה אדיקשן.
שלא ייגמל.

שאלתי אותו אם 'רוצה לשאול אותי משהו', הוא לא.

שאלתי, האם חש שהביא את עצמו ויכולותיו לביטוי מיטבי- מאשר שכן.

ואז, לפרידה, אני מביא לו את השטיק – בו כל מלה אמת –

'התרשמנו ממך מאד לחיוב,
נשקול אותך ביחס למועמדים אחרים,
אם לא נקח אותך, ניתן בהחלט לשייך זאת להחלטתנו הייתכן שגויה ולאו דווקא לאיכויותיך.'

נפרדנו.
ואני כמו כל פאתט, שחושב 'שיש לו חוש לקריאת אנשים', חשבתי שהאיש ראוי, אבל לך דע מה [לא] נכון בדבריו, ואיזה מבחן תקיפות הייתי יכול לעשות בשיח.

איזבל ואני מצמצמים, מחליטים שהוא ראוי לאור (היעדר) האלטרנטיבות.
מסכמים שלוקחים אותו.

מנואל שלי גוייס. שיהיה במזל.

יומיים אחרי, קובע איתו שיאסוף אותי ב- 10:00.
האיש מודיע ב- 7:50 שהגיע.
Oh Oh, סיבה ל…, סיבה למה?
יכול להיות שהוא אוסף קרדיט לאיחורים?

ב- 10:00 אני ירדתי, זכרתי להביא אתי מחזיק מפתחות Jerusalem – שבהתנשאות של זקיינים עם חולצות פרחוניות ומכנסי משבצות אני מחלייק לחדרניות ונותני שירותים אחרים שמאתר את דתיותם – מעניק לו, מאחל לו ש'יהיה במזל'.
הוא הודה ואמר שזה חלומו להגיע לירושלים
והפלגנו לעבר האופק.

איזה אופק!
קיבינימט!

החדשות הטובות – כל מה שיראתי ממנו טרם הגעתי לאנגולה, חוזייר – כל מה שחששתי ממנו, שלא היה סגור לי, התאמת, כחשש מוצדק.

החדשות הרעות – ר' שורה קודם.

וכאן, כן- האיש לא יודע לנהוג!

לא מאפשרים לאקספאטס [Ex-Patriot, השוהים מחוץ למולדתם, אני, לצורך העניין] לנהוג בשל בעיות התנועה כאן, ואני כלוא עם מי שלא יודייע לנהוג.

ושלא תהיינה אי-הבנות – בני האהוב הטיח בהוריו, ש"חרדתם להיתפש כחרדנים" – אינני חושש לבריאותי הפיזית כתוצאה מתאונה.
כן מודע לפגיעה המנטלית מצפייתי בו משייט בחוסר הבנה בין זרמת התנועה, הערכה לקויה של התנהגות נהגים אחרים, אמידה שגויה של מימדי המכונית, שיעור ההאצה, מרחק הבלימה, רדיוס סיבוב ההגה והתמצאותו במרחב הנתיבים.

זה אומר שאנחנו בשיוטנו המשותף, משייפים את הצמיגים בגילוחי מדרכה, שוהים על הנתיב הלא נכון, חותכים עמיתים לדרך. אנחנו נדחקים לתוך בית השחי של משאיות גדולות על צמתים, בעודן מנסות להסתובב בתוכן, לתוכן, שהסיכוי שכשהן סבות הן יביאו לנו בומבה עם הזנב א-פונאם אראין כמו שנוהגים לא מיומנים היו בועטים בניו יורק עם קצה הארגז של משאית ה- 26' פוטר בכל הנקרה על דרכן.

שנינו, מנואל ואני, מוצאים את עצמנו סופקים את ידינו בתנועת תחינה שמכוונת לספוח את חמלת הנהג שנחתך, נחסם או סתם אויים, תוך מלמול בין שמשתי- "דישקולפה, דישקולפה".
מנואל הוא גם עדין וגם נחמד, לא אגרסיבי, אז מתנצייל.

כשהוא עומד על זכותו לטעות על בסיס מתמשך, אני עושה לו

  • עם כף היד תנועת הבהוב של 'טיפאלע שמאלה, א-שטיקאלע ישר, א-ביסאלע ימינה',
  • עם האצבעות מוטת אנכית מטה עם תנועת גירוש קדימה, להאצה,
  • ויד פרושה אופקית בתנועת דחיסה למטה, להאטה.

כמו שהייתי עושה למודרכים בססנה, או למגינת רוחה של בתי בסוזוקי.

למחרת קובע איתו. מגיע שעה וחצי לפני הזמן.
ההתמצאות במרחב המוטורי ובגיאוגרפיה- בשלה, ללא שינוי. כמובן.

וביום השלישי, פעמיים כי טוב, סוגר איתו על 10:00- 11 פגישה.
המכונית והמפתחות אצלי, עליו לבוא אלי למלון לקחת אותנו.

עד 10:05 לא שומע מהאיש דבר.
מתקשר אליו.
10:30, משיב.
ב- 11:05 הגיע.

דיקמן סנטה קלאוס אנגולהאני נכנס לאוטו. הוא (לא יכול שלא] מבחין שאני מעלה אדים מהקרחת.

Para Dolce Vita, אני מנחה אותו למתחם המשרדים, שם קבעתי עם אשת משאבי האנוש ושתי עובדות הניקיון שתערכנה את שיעור ומשך העבודה שיש במתחם.

בסיום, קורא לאלססטה, אשת משאבי האנוש, מכנס את חמשתנו, "אני מבין שיש איחורים וחיסורים.
לא הולייך למנוע את זה.
במקרה של איחור או אי-הגעה,
מבקש לדעת באותו רגע שאתן יודעות על כך שלא תגענה בזמן,
כך, יוותר לי הזמן להחליף בגדים ולהחליף אתכן בניקיון."

המתרגמת צוחקת במקום הנכון, הן צוחקות בפאוזה, מבין שהתוכן המילולי הוטמע. התוכן ההתנהלותי? מה, כל מה שהבנתי יישמתי? רוצה לחשוב שכן, מניח שלא מעט- לא.

לחיזוק לגיטימיות הדרישה, מתפתה להשוויץ להן ש-
שישה ימים של הדרכת 30 מקומיים, 180 אירועי איחור פוטנציאליים הסתיימו ב- 3 איחורים של 5 דקות, שניים הודיעו מראש ובסוף לא איחרו. כלומר, האפארט מבצעי,
וכן, שבני ככה, ובתי ככה. אבל מתאפייק.

'האם הבקשה סבירה?' אני מחשייק. 'כן' הן מאשרות.

קורא לאלססטה ולמנואל, שלושתנו מתרחקים משתי עובדות הניקיון שלא תשמענה, מבקש ממנה שתעטה את קול הקטיפה הכי רך שיש לה, שתשתמש בפורטוגזית הכי גבוהה שיכולה, ותתרגם מלה במילה את הטקסט הבא:

"אני מבין שיש איחורים וחיסורים."

הוא שכבר שמע את הטקסט, החל במסע שבועות שלא יקרה יותר.

אני מבין, שאם נשבע שזה יותייר לא יקרה- לא הטמיע את המסר.

אז אני חוזר על זה, ב[חוסר] סבלנות, ש-מבין שיש איחורים וחיסורים,
התואר 'המורה שמילקיהו' שאיריס מכנה אותי, מהדהד לי,
ומבקש ממנו שיודיע לי טרם האיחור כשזה יקרה.

מוסיף, שאין לי טולרנטיות למקרה שלא יודיע לי לפני מועד פגישתנו.

שואל, האם 'הבין' , ומוודא שבקשתי 'סבירה' .

"לא." הוא ענה.

הנהג שלנו, המשך Par Avion

טיול מקומי Par Avion

לא תאמין את מי פגשתי Par Avion

Share

מינורי בהצלחה מקצועית

ובכן,
שלא לומר לסיכום,
מכיוון שאינני יכול להתהדר בקריירה מקצועית,
לא מפוארת,
ובעצם כלל לא-שהיא,
– מעסיקי, ובעיקר אני, לא גילינו יכולת התמדה מי יודע מה –
מצאתי לי מולקולות, יהלומימקלאך, שיזרו נגוהות, נוגות, מעל צמידי קריירתי המג'עג'עת.

להמשיך לקרוא מינורי בהצלחה מקצועית

Share

מיס אנגולה Par Avion

 אנגולה Par Avion

 

דיקמן גלויה אנגולה


סיני, שחור ויהודי
נכנסים למעלית.

 

יוצא מחדרי בקומה שמינית במלון ומזמין את המעלית.

מיס אנגולהכשהמעלית מגיעה הדלת נפתחת,
רואה צעירה עם חזות אוריינטלית אוחזת בטרולי גדול.

כשנכנס, רואה לשמאלי את הנערה השחורה היפה ביותר שראיתי מימי. אין דברים כאלה.

גבוהה, לבושה בתלבושת סטייל דרום אלנבי, צבע גוף, שקוף עם פרנזים ונוצצים, רואים כמעט הכל.

אני פונה לאוריינטלית, ומצהיר
This Lady is the most beautiful lady I have ever seen in my life. להמשיך לקרוא מיס אנגולה Par Avion

Share

אנגולה Par Avion

תקציר

 

דיקמן גלויה אנגולהשבוע ראשון באנגולה.
לומד מי נגד מה.
כמו כשהייתי מורה-
מאד מעניין. מרתק.
כייף – עדיין לא.

 

ממוקמת בשליש התחתון במערב אפריקה, לחוף האטלנטי.

פי 60 מישראל על פי שניים וחצי בתושבים.
ענקית, ריקה.

עולם שלישי במובן הבסיסי ביותר-דיקמן אנגולה

  • אין
    סדר, תשתית מועטה ורעועה, תפישת שיוויון וזכויות פרט לא קיימת,
  • יש
    שחיתות, אלימות, כוחות אכיפה חזקים ושיוויון מוחלט בעוני. לרוב.

עם צאת הפורטוגלים ששלטו בה מאות שנים- 1975, החלה מלחמה פנימית שהסתיימה ב- 2002.

להמשיך לקרוא אנגולה Par Avion

Share

מנחת אוירון

 

אוירון

.

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, International

טרמינל מקומי, Domestic

מסוף מטענים, Cargo

טרמינל פרטי, Private

טרמינל

שדה התעופה – השער, בטרמינל זה יתארחו ,תועפות התעופות באשר הן. להמשיך לקרוא מנחת אוירון

Share

אוירון, עדכון עלייה למנחת

ברכות

אנחנו, במנחת אוירון, שמייחים לבשייר לך שעלית ל:

מנחת אווירון

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, International

טרמינל מקומי, Domestic

מסוף מטענים, Cargo

טרמינל פרטי, Private

 

 טיסה בטוחה ונעימה

כתובת למשלוח אוירונים-

contentnfun@gmail.com

Share

הסלפי הראשון שלי

Minolta Uniomat

דיקמן מינולטה Minoltaעם התעניינותי בצילום, כילד בחולון עם המינולטה של אבי – צליל התריס tsik מנגן לי באוזן, ריח העור החום עולה באפי.
מודרנה יפנית.
לא זוכר את רכישתה. בחיפוש מסתבר שהיא מודל 1960, כלומר טרום תודעתי.
אבי צילם, בעיקר שקופיות ואותי לא מעט. להמשיך לקרוא הסלפי הראשון שלי

Share

מינורי במחט המפוצצת ת'בלון

אוסטרליה – ג'ירפה

איך הגעתי לאוסטרליה?

חבייר יהודומריקאי, מוכר חלומות.

באמצעות יכולת הדיבור
האיש מxים את רואיו ושומעיו,
את רובם לפחות,
יוצר ואקום מעל מאורעות
שחוברים להם, באמצעותו
יחדיו,
ממריאים כאדים במעלה הוואקום שהוא מייצר,
מתמצקים לכלל פנטזיה מתפארת
המתוחזקת במשובי אוויר היוצרים כוח עילוי לפנטזיות המשנה והבאות. להמשיך לקרוא מינורי במחט המפוצצת ת'בלון

Share

אוסטרליה – ג'ירפה

מבין, כעת, למה אוסטרליה מהווה יעד משאת מהגרים;
את אמריקה היה צריך להקים,
כעת' הכלכלה שם לא משהו,
גישת החיים היא שאולי הכל אפשרי, התגמול כייף, אבל וואלה, צריך לעבוד בשביל זה, 'מחנה עבודה' קראנו לה – לא משחקים.

אוסטרליה כבר שם, חיה, נינוחה, לא בועטת, מתפנקת, מתנהלת בחן בריטי, בתוך סטרוקטורת סדר גרמני, בחופש אינדיבידואלי אמריקאי, בוגרי קולוניות הגליית העונשין של האימפריה הבריטית. להמשיך לקרוא אוסטרליה – ג'ירפה

Share

אוירון טרמינל Cargo

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

מנחת אוירון

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, אינטרנשיונל

טרמינל מקומי, דומסטיק

טרמינל פרטי, Private

מסוף מטען

תיעוד שליחות באנגולה ובבסיסים רחוקים.

לנחיתה במנחת, יש לשלוח את תנוחתך ל – contentnfun@gmail.com.

 

השראה

את הרעיון לתנוחה שאבתי מאיזה בחורצ'יק – לא זוכר את העדה ולא הלאום, אליו נחשפתי במצגת או סרטון יוטיוב – לא זוכייר, כשצילם עצמו בתנוחה זו בכל מני מקומות בעולם.
פאק, איך אני לא חשבתי על זה.

פיל קולינס
פיל קולינס, לצערי, לא הדריך, לא השראה ולא תופים

צילומים

התנוחה הראשונה צולמה במוסקבה כשכפיר כהן מצלם אותי. מאז, ברמות אדיקות משתנות, מצטלם במקומות שווים, בעודי מתחרייט, שלא התחלתי להצטליים מעת שיכולתי לעמוד על רגל אחת. בדרך כלל מבקייש ממי שנלווה אלי לצלם. או ממקומיים.

קרדיט

ידיד נערץ, שהגיע לתמונות במקרה כשחיפש משהו אחד ונחשף לאחת מהן,
טען, שהתנוחה בהשראתו;
כשהיה קלאבר, כשנחה עליו – הקורא יחליט לבד מה נח עליו –
חתר למרכז הרחבה,
בנון-שלנטיות מודעת נעמד על רגל אחת,
מכפיף גוו,
מניף את רגלו האחרת, לכדי קו אופקי הנמתח מכף הראש עד קודקוד הרגל,
שולייח את ידו השמאלית, ניצבת לקו הרגל והגב, אופקית אף היא,
את הימנית מניף כאֶxטֶנְצְיָה של הקו האופקי,
זוקייר את האמה, אותה סובב באגרוף קפוץ, מזקיף רְשולוֺת את האצבע,
כל זאת בעודו סב על ציר רגלו באופן תואם את סיבוב כדור הארץ על צירו.

צפיתי בו עושה את הנאמבר כמה שניות, נניח 1400 מעלות, במועדון זערורי בטוקיו ב- 6 בבוקר –
אכן, קרע – אותי, וגרם לפעירת פיות הילידים המשתאים ולפעיות הילידיות.
אז, לא יודייע אם זו ההשראה – מ'כפת לי, שיהיה, הִשְרָא.

מטרה

לחייך, לצחוק, לגרום חיוך לאחר.
במודע, בכוונה.
המתלוננים על הדרישה לאוירון – "משביעהו-רעב, מרעיבהו-שבע" – יפ, הם מחייכים?
באמת מחייכים?
בשל מה הם מחייכים?
ממה, מהרמת רגל מגוחייכת?
מה הניע אותם לכלום פעולה שתוצאתה חיוך?
מה הניא אותם מהמעשה?
האין זה כיף?

אוירון גומז אתיופיה
גומז, אתיופיה

אתיופיה, מחוז גומז, 200 קילומטר מהכביש הסלול הקרוב למקום מגוריהם. הם מסתלבטים עלי. אחר כך עשרות ילדים עושים את זה. לבקייש מאחרים מצחיק עוד יותייר. במיוחד את אלה שלא ברור אם ייעתרו או לא – בחינת יכולת הפנייה.

האמת, כמעט באמת?

לקבל תמונה כזו מאחרים זה כיף. התחושה שלי ש

  • בשלב הבקשה מישהו מחייך,
  • במקום העשייה אדרנלין החיוך נמתח,
  • הקהל צוחייק,

היא כייף. התהליך שבו מישהו שולייח לי, 'כי הוא ביקש' והוא נהנה מזה – נהדר. באותם מקומות שהבקשה הופכת ליותר מבקשה קטנטנה –

  • בחיובי, הם נהנים מזה, זה נפלא,
  • אלה שטורח עליהם – בקטנה. חיים קשים. חבל. לאף אחד זה לא באמת נורא.

האמת, באמת?

צחוק צחוק, מנסה להשתלט על המילה 'אוירון'. בחיפוש SEO של גוגל – נמצא הרחק למטה בתמונות. עוד לא אבדה תקוותנו. צירוף מלה מוספת לאוירון, נניח 'אוירון דיקמן' כבר עושה את הקסם, אבל לא אלגנטי. צירוף עם מלה מוספת אחרת, 'אוירון מוסקבה', 'אוירון סין', 'אוירון גולן', 'אוירון אילת', 'אוירון ידידי האמן', 'אוירון רונן רודיק', 'אוירון קטיה', כאלה, כבר משתפר.

 


מנחת אוירון 2010-13

מנחת אוירון 2014

מנחת אוירון 2015

מנחת אוירון 2016

Share

אוירון, עדכון עלייה למנחת מטענים, Cargo

ברכות

אנחנו, במנחת אוירון, שמייחים לבשייר לך שעלית ל:

מנחת אווירון

מסוף מטענים, Cargo

להמשיך לקרוא אוירון, עדכון עלייה למנחת מטענים, Cargo

Share

אוירון טרמינל וי איי פי Terminal VIP

אוירון

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

מנחת אוירון

טרמינל מקומי, דומסטיק

טרמינל בינלאומי, אינטרנשיונל

מסוף מטענים

טרמינל פרטי, Private

מנחת VIP

בטרמינל וי איי פי מתארחים האורחים החשובים מאד ביותייר.

Angela, Luz Dray, Maria, Martha, Shay, Guatape COLOMBIA

להמשיך לקרוא אוירון טרמינל וי איי פי Terminal VIP

Share

אוירון, עדכון עלייה לטרמינל בינלאומי

ברכות

אנחנו, במנחת אוירון, שמייחים לבשייר לך שעלית ל:

מנחת אווירון

טרמינל בינלאומי, אינטרנשיונל

להמשיך לקרוא אוירון, עדכון עלייה לטרמינל בינלאומי

Share

אוירון טרמינל אינטרנשיונל Terminal International

אוירון

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

מנחת אוירון

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל מקומי, דומסטיק

מסוף מטענים

טרמינל פרטי, Private

מנחת בינלאומי

נחיתות במנחתי חוץ לישראל. להמשיך לקרוא אוירון טרמינל אינטרנשיונל Terminal International

Share

אוירון, עדכון עלייה לטרמינל מקומי, Domestic

ברכות

אנחנו, במנחת אוירון, שמייחים לבשייר לך שעלית ל-

מנחת אוירון

טרמינל מקומי, Domestic

להמשיך לקרוא אוירון, עדכון עלייה לטרמינל מקומי, Domestic

Share

אוירון טרמינל דומסטיק Domestic

אוירון

אווירון דיקמן בד"ח
אוירון בקשה ובד"ח

מנחת אוירון

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, אינטרנשיונל

מסוף מטענים

טרמינל פרטי, Private

מנחת מקומי

מנחתים בישראל. להמשיך לקרוא אוירון טרמינל דומסטיק Domestic

Share

אוירון, הטסת? שלחת?

מנחת אווירון

טרמינל אורחים, VIP

טרמינל בינלאומי, אינטרנשיונל

טרמינל מקומי, דומסטיק

מסוף מטענים

בקשה

אנא, שלח/י אלי למנחת, אוירון מדליק, מצחיק, אווירודינמי,
ממחוז אקזוטי, רצוי עם ילידים- נייטיבס, ברקע, משעשע*.

[* משעשע
מבוטא מששייע.] להמשיך לקרוא אוירון, הטסת? שלחת?

Share

מוצ'ילה

דיקמן מוצ'ילה1984, נסעתי לארה"ב, לא ידעתי לכמה זמן. החזון היה אמריקה- ניו יורק, אחותי, לימוד טיסה, דרום אמריקה חיים בארה"ב- לא בהכרח בסדר הזה או בסדר בכלל.

גיסתי המצוינת השאילה לי את תרמיל המוטות, כך קראנו אז לקונספט המהפכני של תרמיל הגב ששמר על יציבות ומבנה התרמיל באמצעות מוטות חיצוניים.

התרמיל, תוצרת Karrimor, מהדגם שבתמונה, רק באדום ראה עולם עוד לפני שימושו אצל גיסתי, ומניח שהמשיך אחרי שחזר אליה, הכיל כ- 50 ליטר, 2/3 מהקיבולת המקובלת בפריג'ידרים העכשוויים. להמשיך לקרוא מוצ'ילה

Share

מציאות רבודה

ב- 22/12/2013, בתכנית עובדה של אילנה דיין, הובא סיפור של ישי הדס, שאימץ נערה אתיופית.
האיש הטוב כרת איתה חוזה- תקבל תמיכה, תשלים לימודיה, תשנה במו ידיה את הגורל שנגזר עליה.

סיפור נפלא. להמשיך לקרוא מציאות רבודה

Share

כיסוי ראש

רוצה שבדרכי האחרונה אהיה עם כיסוי ראש.
לא לשם שמיים, לשם ארץ, כביש, ומסע אחרון הוא מסע גוף חי לא גוויה.

כלומר, הדימוי שאהיה בסוג של אקטיביות, בחטף,
אם יהיה ברכיבה על אופנוע יהיה נפלא, אבל לא מתעקש, עם זאת, רוכב על כך, טריוויאלית ומתבקייש – שיהיה עם נזק מהיר וסופי לעצמי בלבד,

מתפעל ממי שמחשבה על הנושא, דיבור על כך, הדיון גורם להם אי-נוחות.

Share

מוטוריקה, שקיעה ++

תאונה

השקיעה החלה עוד באמריקה.

יוני 1994, אחרי מות אבי וביקורי בישראל סימון ואביntar, חברי ילדות, הגיעו אלי לניו יורק.
החלטנו לטוס.

להמשיך לקרוא מוטוריקה, שקיעה ++

Share

מוטוריקה, מעוף ++

מוטוריקה, בוסר

מוטוריקה, עצמאות

מוטוריקה, אמריקה

מנהטן

חורף 1988-9. איריס ואני בקווינס, עם דורון, ואופנוע הב.מ.וו R100GS שחזר מאלסקה. דורון ואני שותפים ב Movery: באמצע השבוע, על משאית, בשבת ראשון על המשאית, במקום הפועלים.

להמשיך לקרוא מוטוריקה, מעוף ++

Share

מוטוריקה, אמריקה

מוטוריקה בוסר

מוטוריקה עצמאות

מוטוריקה אמריקה

גילוי

לניו יורק הגעתי ב- 7/9/1984. טסתי עם דורון. יעל מחבורָתו שדרגה אותנו למחלקה ראשונה, $495 ב Tower. החברה נסגרה, הכרטיס פקע עוד קודם.

זוכר את הספק חלומות ספק בהקיץ שלי, שהכרטיס יפוג, טועה לחזור לישראל, ואז לא מצליח לצאת. לכוד. זוכר את קירות הקרם במלון אדיסון כשמתעורר מהבלהונֶת. מין שילוב של כמה, חרדות(?). להמשיך לקרוא מוטוריקה, אמריקה

Share

מוטוריקה, עצמאות

מוטוריקה, בוסר

היה הייתה עגלה וזו ההתחלה

VOLVO 244, 1976, השכלה

בן 17 וקצת, סתיו 1977, י"ב, תיכון חדש אחרי שהעיפו אותי מקוגל, הימים מעט לפני ביקור סאדאת, בן 17 ורבע, למדתי אצל עזרא נהיגה.
נחשב מורה דגול ויקר שבשל היותו נכה צה"ל נהג על מכונית יוקרה- וולוו עם מספר לבן, רכב שרים ועולים שרכשו ללא מסים.
עשרה שיעורים, כולל שעתיים נסיעה כייפית לירושלים, וטסט. להמשיך לקרוא מוטוריקה, עצמאות

Share

מוטוריקה, בוסר

לערכי הרכיבה הדו-גלגלית

ינקות

 

RENAULT 4 CV, קאטרשבו, פולקע

4cvהיה היתה המכונית הראשונה שנטמעה בתודעתי המתהווית.
נדמה לי שהיתה בז' דלוח כזה. ואולי לא זוכר אלא מתווך הטמעת זיכרון אחרים. לא חושב שיש את מי לשאול.
לא זוכר מה קדם לה, אולי איזה אוסטין. להמשיך לקרוא מוטוריקה, בוסר

Share

קלישאות על עוריות

מדהימה מובהקות התופעה,
שבמדינות שבמובהק מעורבות גזעית,
ככל שהעור לגווניו כהה יותר
ממעטים לאייש מקומות עתירי תגמול והשכלה,
ומרבים בעבודות כפיים ובמצוקה.

Share

אבריימל'ה מלמד בתאילנד

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים
פרק ח', שרון
פרק ט', בייגי'נג, מטיילים
פרק י', יציאה
פרק יא', סיכום

זה הפרק בו למדתי מאבריימל'ה כמה עובדות חיים שמאפיינות את המין והטבע האנושי משחר האנושות, ומסתבר שעד ימינו אלה.

"הן כולן אותו דבר," סח לי אבריימל'ה בבירת החטאים פאטאיה, של מדינת העוונות- תאילנד, אליה הגעתי אחרי סין.
"כולנו פה באים, משתגעים על הבחורות, ומהר נתפסים על מישהי קבועה שמשגעת אותנו." מלמד אותי את עובדות החיים.
הוא מכיר לי את השותף שלו. כמוהו, בן 35, הכירו כשעבדו יחד במערב אפריקה.
השותף יושב עם מישהי באינטימיות באחד השולחנות.
"חברה שלו" מסביר לי. "הוא ממש הסתדר, בחורה מצויינת. למעלה משנה ביחד."
– "מה היא עושה?" אני מציק.
– "היום היא עובדת בהנהלת חשבונות."
– "ומה עשתה לפני?" מה, עדיף שאשאל מה עושים הוריה?
– "עבדה כנערת גו-גו" משחרר את הצפוי. נראה, שעם מראה כשלה, בפאטאיה, היא לא בעניין של קריירה אקדמית.
– "ותגיד תגיד", אני מעיק "לא מעניין אותו מה עשתה קודם?"
– "לא!" חורץ ושוטח את עיקרי הפילוסופיה המעשית, "זה פאטאיה, דיסנילנד למבוגרים, מה שחשוב זה מה שקורה כרגע, לא מה היה."

האדם הקדמון

"אצלי, האחרונה שהייתה לי התחילה אתי בטוב, תפסה אותי, ואז התחילה ללחוץ- 'בוא נלך לקניות, בגדים, לאכול', והשיא- היא רצתה שנקנה בית! הסכמתי. אבל בפאטאיה. 'לא', היא התעקשה שזה יהיה בכפר שלה, שאנחנו נעבוד כאן- היא עובדת באחד ממועדוני ה- גו-גו פה, והאחים שלה ישתו אלכוהול, בבית."

אני, שנחשפתי לאנשים מפותחים רגשית, עם תודעה רחבה, מפצ'פצ'י יחסים מרובי רבדים, בעומקים בלתי נתפשים, במהויות רגש, עבותות יחסים ופירושים, רומנטיקות ומחוות, מיסטיקות, נשמות תאומות, אלה שנועדו זו לזה, השגחות עליונות וחיבורים קוסמיים, משתאה מה- back to basics, אז מנסה להחזירו לקרקע מוכרת עם,
– "אבל אבריימל'ה הן כולן זונות, פה, מה פתאום אתה רוצה לקנות איתה דירה?"
– "אז זהו, קרה לי מה שקורה פה לכולם. התעשתתי והעפתי אותה. עכשיו הנוכחית, מצויינת", מראה לי בסמארטפונו את תמונת העכשווית במדי עבודה של אחד המועדונים, מה שנקרא snap-shot, לפני שמשילה אותם.
– "יש לה שתי מעלות: שדיים גדולים והיא שותקת."
– "אם כך", מתקן "זה שלוש".

תגובה 1, ה'

אם היה לך הומור ולא היית שבוי בחובת החיזוק וההוכחה התמידית של קונספציות אונתולוגיות היית רואה שאין פה משהו חבוי או מרומז בנוסח פיליפ, אלא הומור גלוי עם תשובה ידועה מראש.
אבל אין הומור בבוייבריק אלא ריטואלים תודעתיים. וגם זה בסדר.

Share

פרק יא: סיכום

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייג'ינג, מתמקמים
פרק ז', בייג'ינג, אובדים
פרק ח', שרון
פרק ט', בייגי'נג, מטיילים
פרק י', יציאה

זה הפרק בו אני מסכם את פיספוסיי ומפספס את סיכומיי.

פיספוסין

אין לי ספק, את סין פיספסתי.
כלומר, טיילתי דיי כדי להישאר בחיים עם האמירה שלא כל מקום הוא פצצה, ולא מכל טיול נהניתי.
אז היו חוויות ותובנות, ובין היתר, יכול לומר שמה שראיתי בסין לא היה עבורי בעל ערך סיגניפיקנטי.

סין-חן

  • יקר בטירוף. בעיקר לתיירים.
  • הם יורקים בכל מקום.
  • לנו כזרים סינים ויפנים הם בני דודים. בפועל הם כנראה כמו הישראלים והערבים, יש כמה מכנים משותפים בסיסיים, אבל איבה ברורה וגלויה.
  • הם בבועה. לא מתכוונים לחופש.
  • הכל עצום, סדרי גודל בלתי מוכרים, לי לפחות, אבל בלי טעם בלי רייח ובלי לב שמייח.
  • אין שם שום מוצר שרוצה.
  • אינסוף פאצ'פקעס, מולקולות, שפע אין סופי של מחסור בלתי מסופק. נראה שהכל "…נחושת והרריה ברזל." הכל מנויילן ומפלוסטק.
  • חריצות, יותר נכון עמלנות.
  • לא רימו אותי.
  • גרידיות כוללת וכדוגמא במלון שרציתי להתקלח רצו על מקלחת מחיר של כמעט יום שלם.
  • מכניזם. החל מהכתב שהוא שעשוע למפענחי חידות, פותרי תשבצים וסודוקו, וממשיך בחיוויי שביעות רצון, של נשיפות תוך מתיחת שפתיים בחיוך או צחוק. כאילו. כביכול. אבל לא.
  • במלאווי הסינים לא נעו מעבר לשתי נקודות בהן שהו- המשרד מקום לינתם. זהו. הם לא התעניינו בכלום מעבר למילוי חובתם התעסוקתית באופן המיטבי. לא עניין אותם דבר, המקיף אותם היה זר להם, מיותר, אולי אפילו מאיים.
  • יש לי ספק אם אחזור לכאן.
  • וודאות שאין לי את הסקרנות הזו לשמה.
  • לא נראה לי שוולונטארית, אלא במשימה, שליחות, אז אשמח מאד. כמובן.

חבייר, פחות מיומן בטיולים, חזר מסין ומאד נהנה.
כתבתי לו שאני פחות, ובהרחבה:

לטעמי, סין היא מקום רע.
כנראה מאד מעניין.
אין טעם, לא רייח ולא לב שמייח.
המקום כנראה משופע באלמנטים מדהימים עוצרי נשימה,
ועם זאת לא את נשימתי,
לא חש נשמה
שכן אני מוטה, מותנה מגע עם אנשים, קונספט של עיר, במידה ויש- לא מצאתי,
כמו ברוסיה, הם לא מתכוונים שמישהו יסתובב עצמאית,
לכן התנועה לא נגישה.
התנועה יכולה להיות בתוך בועה, כלומר עם מקומי, מוסדרת, וזה נפלא למי שמעניין אותו, לי לא.

אחר, מיומן בטיולים, ומכיר את סין, ענה:


א.ז.:

העולם נחלק ל-2:
אילו ששונאים את סין ואילו שאוהבים אותה.
בזמנו, כאשר טיילתי שם כ-7 פלוס חודשים, הצלחתי לפרוץ את מחסום הבלתי נגישות.
עשיתי שם די הרבה חברים, ידעתי כמה נשים, נהניתי עד עמקי קיבתי.
זה נכון שיש שם משהו קשה, מחוספס. אבל אם באים בגישת ה-"בוא ננסה להבין את התרבות המקומית", ולא "בוא נראה איך התרבות המקומית מתחברת לתרבות שלי",
מבינים שהסיני הממוצע סובל מפיצול קל.

  1. מצד אחד הוא חש עצמו כמי שבא מתרבות עשירה ועתיקת יומין, סוג של עם נבחר. מדינה עוצמתית.
  2. מצד שני הוא חש עצמו נחות מול האדם המערבי מכל מיני סיבות.
    וכך, הוא סוחב איתו את המטען הדואלי הזה בכל פעם שהוא בא באינטראקציה איתך.וללא קשר –
    יש שם המון נשים יפייפיות (למרות התחת הגרום) והן אינן קרות כמו הנשים היפניות. למעשה הן די לוהטות.
    האוכל שם נפלא,
    הטבע שם עוצר נשימה,
    השילוב בין עולם שלישי לעולם ראשון הוא מצויין (יחסית זול אך יעיל ומסודר)
    ועוד יותר ללא קשר –
    היוגה שם היא בחיתוליה. הביקוש גדול, היצע המורים קטן.
    אנחנו רוצים לנסות למצוא פרנסה וניסיון בהוראת יוגה מחוץ לעולם הכרישים המערבי.
    יש שם פוטנציאל. לא ברור אם ימומש.

    וד"א מסכים איתך לגבי רדיפת הבצע, אם כי זו הכללה מסוימת.
    בוא לא נשכח שגם ליהודים יש שם של אנשי עסקים ערמומיים.
    כמה כאלו אתה מכיר מבין כל מכריך?
    לא ברור לי מי שרד קריאה עד לפה, אבל כל הפיספוסין- חלש.
    מסיים רק כמשימה שלא 'נאה לי' שתהיה לא מלאה, כלומר שלא בוצעה.

להמשיך לקרוא פרק יא: סיכום

Share

פרק י: יציאה

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים
פרק ח', שרון
פרק ט', בייגי'נג, מטיילים

זה הפרק בו נשארתי יום אחד לבד, התבאסתי ויצאתי.

יום שני, יציאה מסין

בבוקר מעדכן את המלון שיוצא. 
מבקש שישמרו את חפציי. 
שואל האם אפשר להתרחץ בערב טרם הנסיעה. 
'בהחלט' משיבים בנדיבות, אם אשלם מחיר מלא לחדר. 
חוזר על הבקשה, ומדגיש שזה 10 דקות שימוש במקלחת כלשהי במלון. 
'חצי מחיר' מתרצים. 

חוזר ל- village. בית האוכל היחיד שמוצא שם זה מקום עם שילוט ישראלי, בקומה שנייה. 
מהעדר אלטרנטיבה אחרת, עולה, אוכל ארוחת בוקר ישראלית, עם חומוס. הסטאף סיני לחלוטין. הסועדים האחרים הם ערב זרים רב. לא מזהה ישראלים.

משוטט במרכז הגדול. ממצה, מתחיל לחזור את 12 הקילומטרים (- הסתכלתי על מד מרחק המונית) למלון. 
ברור לי שלא אלך הכל ברגל, שכן החלק הקרוב למלון הוא אוטוסטרדות חוצות מגורים שלא מאפשרות הליכה ובטח שלא עניין (וזאת לפני שמתוודה על הכושר וחושף את תקלות האורתופדיה), אבל מתחיל. 

הולך. הרבה. כרך אורבני. מסחרי, חנויות, כמו ברחוב הברזל ברמת החייל. כמו משכית בהרצליה, לא אורבני. 
נכנס, יוצא, אוכל, כותב, שותה קפה, הולך. לוקח מונית. 
לא מעניין- מבוטא לוֹמָנְיֵן. 

מגיע למלון. 
מברר האם יאפשרו להתקלייח במחיר סביר. 
לא הם לא. 
טוף. 
מבקש שיזמינו מונית.
הולך להוציא את הכביסה. הכל טוף. אין הפתעות. 
המונית מחכה, מציין לעצמי שזה הסיני הראשון שאני מנהל איתו סוג של דיאלוג, הוא בר-שיח מבחינתי, על אף אנגליותו הפחות מבסיסית.

בשדה מוטרד ממשקל היתר של מזוודותי. מפזר ביניהן- מה לוקח מה מעלה, מה עליי, עובד. 
אוכל ארוחת ערב בטרמינל. במפתיע במחיר סביר. בודק על מה אוציא את תועפות המזומן המקומי שמצוייד בהם. לא מוצא.

יום ג'

טיסת שעתיים לגוואנגז'ו, נוחתים אחרי חצות. בטקסי- תנועת המטוס על הקרקע, ארוכה באופן יוצא דופן, חוצים אוטוסטרדות בנסיעה איטית מלמעלה. 
מתלבט האם לנום בטרמינל או להגיע למלון שרואה מחלונות המטוס. 
כמעט אחת. רגרסיבית; ב- 7 צריך להיות בשדה. לצאת ב- 6 וקצת, לקום ב- 5 ומשהו. 4 שעות ברוטו. 

מתנהל לאט בטרמינל, תוהה האם עלי לאסוף את מזוודתי הגיבורה או שתגיעה אוטונומית, לבנגקוק. 
פונה לפקידה, שלא מבינה, מורה לי להמתין.
מגיע לבוש חליפה שחורה שאומר לי שהמזוודה תגיע עצמונית. 
יופי. באיחור של 20 דקות אחרי אחרון הנוסעים, מחליט להשתרע על ספסלים מקומיים. אין מספיק זמן שיהיה שווה עבורו לקחת מלון.

אז, out of the yellow, מפציעה לה לטרמינל סינית צנומה על עקבים למטה ופוניט למעלה של רוסייה, בתלבושת ותנועות של פרחה אסרטיבית. לך טוס, דע, איך נראית פרחה סינית, ובאנגלית טובה מורה לי ללכת בעקבותיה למלון של חניית הביניים, bikurishta! הפתעה! ביפנית. לא יודע איך בסינית. 
אני-כלל-לא-ידעתי. 

הולכים. הולכים המון בטרמינלים שוממים- יהודית רביץ צריכה לראות אותם לפני ששרה 'זה לא נעים לראות גן סגור', כדי להיטען במצב הרוח הנכון. 
עולים יורדים. למחרת, למרחק קצר יותר, מצויין בשלט 1,600 מטר עד לטרמינל. לא ראיתי דברים כאלה.
בנתב"ג מרחק ההליכה בלתי סביר בין הצ'ק-אין לשרוולי היציאה.
בברלין, Tegel, מרחק ההליכה האפסי מגוחך. ייסגר ב- 2013 אגב.
מרחק ההליכה כאן לא ייאמן. מקשר את זה שהשדה משרת בעיקר מקומיים, בפרקטיקת המחסור שהם נמצאים בה מנטלית- רווחת הפרט, היא איך לומר בלי להעליב- לא בראש מעייני המתכננים. בטח לא המבצעים. 
והפרחה מדדה ברגלי המקרוני, במגפי סטילטו חורקים מטים להישבר, ואני נשרך אחריה. 

יוצאים מפתח כלשהו לכביש, שם ממתינה קבוצה כעוסה של כ- 30 סיניות וסינים כעוסה, מסנסנת, מצקצקת ומעשנת. 
פרחתנו אומרת להמתין ונעלמת. 
עוד 20 דקות, מגיע אוטובוס ישן וקטן. עולים. כבר עוד מעט שתיים. 
נוסעים כשהסינים מרעישים ומאד לא מרוצים איזה חצי שעה, מתחת למסלולי הטקסי שנסעתי עליהם קודם. 

פתאום, בהלה גדולה, צעקות וצרחות, כאילו אנחנו במושב של פולניות, הנהג עוצר בפתאומיות, כולם יורדים. אני נשאר. 
הנהג מסמן לי לרדת. עם מוצ'ילתי והטרולי. 
יורד. 
מבין- שריפה במנוע. 
כולנו מתרחקים. הגעתי לגוואנז'ו בגיל 52 וחצי, לחוות, לראשונה בחיי, שריפה במנוע מכונית. 

ממתינים. 
שעה. בצד האוטוסטרדה. קר. מעשנים. כועסים. תנועה דלילה של משאיות הדואר הסיני שיצאות ונכנסות למסעף הכביש ליד מקום חנייתנו. 
שולף את סנק החירום שיש איתי ונוגס בו. 'כמו נקבה דכאונית מתנחמת' אומר לעצמי. 

ככה איזה שעה, ואז מגיעה משאית גרר צהובה, שנותנת קדימה אחורה ימינה שמאלה, ולפני שמתחברת לאוטובוס המפוגר, אוטובוס גדול וחום מצטרף, פרחתנו מפציעה ממנו נכונה לספוג את תסכול קבוצתנו. 
אה, אני כבר נטמע, משתכשך בהמון המקומי המקיף אותי. 

קרוב ל-3 נוחתים במלון המעאפן שאמור לארייח אותנו לטיסת המעבר. 
הייתי אומר, סובייטי, או סובטי כמו שביטא משה דיין, רק שזה בסין. 
קיצור, סטייל כזה ראיתי בסרטים על התקופה הקומוניסטית ובפועל בשימורי רומניה, אוקראינה, קובה ורוסיה. 
במילה- מדכא. 
בשתיים- מאד מדכא. 
בשלוש- בא לך למות. 
שאריות קומוניסטיות שטרם השתדרגו. 

מבהירים שב- 5 וחצי השכמה. 

ישנתי במלונות בסיסיים לגמרי. בעת כתיבת טקסט זה מתאכסן בהוסטל בסיסי יותר. וזה לא. 

ורוד ובז'

כל מה שעושים באיכות ירודה. גם קצה הקלאסה. ירוד. הכל פלסטיק. ושביר, מתבקע, כעור. ברירת מחדל הצבע בין ורוד לבז'. מה יש להם אלה מברוד ווז'? אם במלונות הסינים האחרים, כולל במלון בלילונגווה בירת מלאווי ראיתי פאר ויוקרה מנסים לחפות על גימורים וזיופים, אז כאן אין לא פאר, לא יוקרה ובטח שלא חיפוי. עקום. בילט-אין. הצבעים. עצוב. מבוטא עָצוּפְ עָטְסוּפְ עָסוּפְפְפְף. 

מתקלייח במקלחת המעאפנה, ומתעורר ל-5 וחצי. 
מגיע ל-למטה. הקבוצה כבר רוטנת. מקבל איזה ארוחת בוקר בשקיות ניילון שמתגבר על האיטינג דיס-אורדר שלי, ומוותר עליה. 

יושב במסעדת הטרמינל. נבעת מהמחירים השערורייתיים. מסתפק בשני אספרסו. 
היה נדמה לי שרואה זוג כעורים שמדבר עברית ועוסק בסוגיית המרה של כסף זר למקומי.
מפעיל את יכולת הפנייה- הם בכלל לא מדברים עברית. ממונטה נגרו. 
הם עם יורואים, אין להם איך לשלם את ארוחת הבוקר. 
באחוות זרים נותן להם כסף מקומי ומקבל הרבה מטבעות. 

תנני ננה, נוחת בתאילנד  

Share

פרק ט: מטיילים

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים
פרק ח', שרון

זה הפרק בו גמרנו 'לעבוד' ואנחנו רק נהנים.

בייג'ינג, שבת, טיוליאדה

הורדנו קצב, זה ברור.
פטריק עזב בבוקר.
שרון מפנקת אותנו בטיול.
שם לב, שלראשונה בעצם, שרון יוצאת את מתחם ההמלון.

שרון הזמינה מיניבוס מפואר עם מדריכה סינית, מעולם לא יצאה מסין עם אנגלית מושלמת ששיחקה כדורעף מקצועני.

מזכיר לי, שבן של חביירים אחרי הצבא והטיול בדרום אמריקה הלך לשלושה חברי הוריו, לקבל עצה לאן להתפתח;
הראשון, מיליונר גדול שהקוראים שמעו על החברה שהייתה בבעלותו, המליץ על 'לך ולמד מנדרינית'.
מדריכתנו יישמה בהצלחה יתירה.

עלי העיקה בהשתדלות יתר, ועוד יותר בסיפורי אבסורד שנלווה אליהם צחוק לא אמיתי, כמתחייב מהסיפור- רגישויות שלי. מספרת שחזון מכונית לכל פועל מיושם שכל מי שיכול רוכש מכונית, סמל סטאטוס גם אם לא יכול לסוע בה.

התחלנו ב כיכר טיאנמן, ובעיר האסורה. זה לא סתם שלא מרחיב, לא מרגש.

ככה בדרך לקחו אותנו למופע תה; מסעדה שמכינה תה, על תוצריו והמוצרים המשלימים המתבקשים.
עשו לנו שפיל. יה, ואני חשנו כבמלכודת תיירים, ושאר התיירים הוציאו ים על תה וכליו.

בדרך חזרה מהחומה לעיר, נקלענו לפקק תנועה, אחו'ל שרטוטה.
החלטתי להתפנק ולפנק.

בשעתיים הקרובות, ניסחתי שאלות על השתייכות לאומית, פילוסופית, אישית. מתונות. שאלתי בסבב את כולם.

מהסינית התעלמנו, היא בתפקיד, לא באותנטיות אישיותית.
צ'ארלס התכנס לתוך ישבנו. בתחילה חשבתי שזה בגלל שטרבור אנטון צ'ארלס יה ואני – שרון נשארה עם המדריכה בקפה – כשהלכנו על החומה, החלטנו אחרי שלב מסוים לחזור. צ'ארלס באספרגריותו החליט להמשיך עצמאית. חבר אלינו למסעדת-תה-קפה-חרא-במחיר-תיירותי-מופקע, מאוחר מדיי, כשאנחנו ממתינים לו זמן בלתי סביר, והדרא"פים לא טורחים להסתיר את מורת רוחם.
הוא היישיר אלי את עיניו התכולות ושחרר- לא אוהב להיחשף ולהישפט בפומבי.
אין בעיה, אמשיך לאהוב אותו באותה מידה- עזר לי באי-מייל בכמה סוגיות html.
היה מוצלח מאד. היה ברור שכולנו נהנים. כמה גילויים, כמה אמירות משמעותיות, שיח אינטליגנטי.

ארוחת ערב, פרידה. מסעדה סבירה.
לוקח על עצמי את התשלום. כונס את תשומת הלב, מודה על החווייה הגדולה, ומציין את העובדה שבעצם נהניתי, ספחתי חווייה, בלא שתרמתי דבר.
בכך מביך את אנטון וצ'ארלס, אחיי לסטטוס הנהנים הלא מועילים, רק שהם, אנשי מחשבים, מ'כפת להם, הם נטולי תחושת אשם או צדקנות מתכנסת ליומרת ביטוי יושר אינטלקטואלי.

הם, כפטרונים מנוסים, דוחים את הצידוק לתחושת 'אוכל החינם' שלי.

לי, תרומתי ברורה.
גם אם אני היחיד שהיה מנסח אותה כך:

  • אם היה להם ביזנס היו משאירים אותי,
    ככבאי שבמשמרתו לא פרצה השריפה, הייתה להם האופציה שלא התממשה,
  • כערך מוסף, פעלתי במוד אינטגרטור,
    שיהיה לי, לנו כפרטים וכקבוצה, כיף, נעים ונוח ככל האפשר.

תרגולת מועדון xiu, זה בסדר שזו תהייה הפעם האחרונה.

יום ראשון

בבוקר עולה מקומה 46 ללובי ב- 63.
איזה רעיון פצצה – לובי קומה 63.

לומד ששרון, טרבור, אנטון וצ'ארלס בדרכם לשדה, חזרה למדינותיהם.
יה אמור לטוס בערב.

העיר, מזג האוויר לא עושים לי את זה. מתמהמה.
יה מזמין אותי לחדרו. מציע לחבור אלי עד טיסתו.
הסכמתי. והבנתי שטעיתי. הוא בקצבים אחרים, בעניינים אחרים, אישיותי הסוציומטית בטעם תחושת הכלוא פושה בי.
מתבאס לחכות לו את רוטינותיו. לא חוסך ממנו את טרונותיי, עצותיי, הצעותיי והערותיי הסרקסטיות אבל בעדינות.

אחרי שתיים בצהריים יוצאים מהמלון, אחרי שיה מבטא את כעסו עליהם שלא מאפשרים לו להישאר שם עוד. חינם
בפתח הוא נותן לי את מפתח חדרו שמשמש כרטיס חינם לxiu. מודה לו ומסביר ש-אני, כאן, אני מניח, כבר לעולם לא אהיה.
לצאת מהמלון לרחוב לא מתאים לו, קר. שומע שוב כמה הקור לא מאפשר לו ליהנות, ובכלל מאיים על בריאותו.
מסכמים שניסע למלון שלי, נתמקם, נראה הלאה.
במונית, משתף אותו ששהייה ברמות חיים כאלה מסקרנות, מעניינות, אבל לא באמת עושות לי את זה; אני מותנה לחיים בהם יש תיווך ביני לבין ההתרחשות, לא בתוכן ולא בספיחת תחושת ערך נרכשת.
טעות. כמו רובנו, הוא לא רוצה להיתפש כמי שכן מותנה לכך. לא בעיני עצמו לא בעיני סביבתו.
הוא משתמש בי כלוח הסל בקליעת קרש, לשכנוע עצמו. הוא פוצייח במסע שכנועים וגיוס תודעתי שגם הוא כזה, ורק נראה לי שהוא צריך את התנאים האלה. טוב.

מגיעים למלון, ואני מתבאס- רחוק ממרכז או ממשהו מעניין. אין שום התרחשות. סתם לגמרי, שלא לומר מבאס. כן- קרוב לרכבת התחתית. מחיר סביר. אין חיים.
חדר קטן, אטום, מדכא.

הפיזיולוגיה מרימה את ישבנה:
יה שואל אם יכול לחרבן.
שאגיד לו לא? גם אם כמֶה לטביעות ישבניו על אסלתי כלישיבות טחורים דנדשים על ישבני?
נותן:

  • אני אישור.
  • הוא באסלה.

שואל אם יפריע לי אם ישתרע על מיטתי. שאסרב?
משתרע. בבגדיו.

מכיוון שנשאר מציע ליה שאקח ממנו את ה- rmb הכסף המקומי שנותר לו. השאיר לי יותר ממה שציפיתי. לא נעים להגיד לו שמתחרט.

3 שעות עד למועד לקיחת המונית לשדה.
מציע שנצא. לוקח אתי את הכביסה.
רחוב ראשי שאמור לספק את התצרוכת המקומית. צפוף, פחונים, רק מבלוקים. סתמי.
הולכים בין חצרות הבלוקיאדה.
הוא מרגיש לא נוח, בטחונית. חוזרים לרחוב הראשי.

במסעדה הראשונה שרואה, רוצה לאכול. מבין שלא מתאים לו להסתובב.
לא בא לי על מקומות סגורים דחוסים כאלה, מצליח למשוך אותו עוד כמה עשרות מטרים- רוצה לחזור למסעדה.
טוב.
קונספט הבישול העצמי חוזר על עצמו, רק במחירי 0. בטח יחסית ל-מה שאכלנו.

ממשיך בקמפיין מהמונית, ואומר שהמסעדה הזו לא פחות מצויינת מאלה שאכלנו בהן.
לידינו אנשים אוכלים ומעשנים. הוא משתגע, לא מסתיר.
אני שואל איפה השירותים. בלי אנגלית מבין שזה מסביב בחוץ. יוצא, הולך סביב, בעצם מסביב לבלוק- לא רואה.
חוזר. שואל שוב. מתעקשים.
חוזר, מסביב לבלוק יש בטונאדה עם כניסה.
נכנס- מחראה במובן הכי בסיסי סטריאוטיפי של המלה, כולל מישהו שמדגמן כריעה וחריאה. תוך כדי עישון. אין דלתות. ויש ריח. המון. Back to the very basics.

בדרך חזרה רואה מכבסה- כמו היונה שרואה את עץ הזית. מברר האם, כמה, ולמתי.
מחליט לתת להם את הבגדים. בעזרת ציורים מסכימים שאקבלם תוך 24 שעות.

חוזר ליה, מנסה להסתיר את חוסר הסבלנות, לא נעים לי, אבל יאללה, שייגמר.
עושה איתו שיחת סיכום.
מיצר על שלא הבאתי תועלת.
מביע את תקוותי שיצא בסדר מול אלה ששכנע להביא אותי.

"מה אתה מדבר", לקח את האמירה שהתכוונה להיות עסקית לרמה האישית. ספק בצער ספק בסיפוק, חרץ בגילוי לב " אתה היית הסטאר שלנו."
יפה. אהבתי שהבחין בתוצאות מוד האינטגרציה שהופעלה.

נהג המונית מגיע.
הוא מניח בנחת את תפילותיו ונושא את תפיליו, או להיפך, הוא ממש לא מוטרד מהחיכיון, כשאני בחוסר נוחותי מעיר על זה ש"הנהג ממתין", הוא משחרר קללה מפחתת.

מלווה אותו למכונית 'לוודא שהוא נוסע', כמאמר ההלצה המשפחתית על שם ספתא לאה.

בייג'ינג, שבת, ערב.

לבד. הקלה. זמנית.
לוקח מונית לווילאג'.
יושב בסניף רשת קפה נחמדה.

'רשת קפה נחמדה' איזה ביטוי זקן.

קפה חרא, מחיר בשמיים. שירותים לא בהישג איברי ההשתנה.

לא נעים לי בסין; לא מפצח את המקום. לא יודע לאן ללכת מחרתיים.
מחליט לצאת.
מחפש דרכי מילוט באמצעות טיסות מבייג'ינג.
חווה את החרם הסיני על גוגל. לא ייאמן. פעמיים:

  1. גם עד כמה אנחנו תלויים בגוגל.
  2. איך הסינים חוסמים אותו.

תחושה של קלאוסטרופוביה מתונה אופפת אותי. לא חמורה אבל קיימת. בלתי ניתנת להתעלמות. זה לא שלא יכול לנוע או לצאת אלא שהאופציות לא נהירות. לא מזהה משהו כייפי, רצון לממש משהו.

ביום ראשון, בערב, בקפה, מוצא, עם נרות, טיסה לעוד 24 שעות, בלילה שבין שני לשלישי לבנגקוק עם נחיתת ביניים בגוואנג'י.
קרוב ל- $400. יקר.
לא מצליח להזמין. לא מקבלים לי את כרטיס האשראי.

מנסה ליצור קשר עם אחותי בסאן פרנסיסקו, אני לפניה 16 שעות.
'מעשה שטן', אם לנטוש לרגע את אשכנזיותי חסרת האמונה, נטולת האינטליגנציה הרגשית, לא מצליח. לא זמינה.
משאיר לה הודעות שתחזור אליי בכל שעה.

בשלוש ומשהו בבוקר מעירה אותי, רוכשים כרטיס אצל סוכנות on-line מבאסת, שמכריזה על מחירי הרגע האחרון מוזלים, ולמעשה יש עליהם קנסות.
אולי בגלל השעה, אולי בשל אי-הנוחות שלי בסין, מתעצבן מהפערים בין מה שהיה באתר לבין שיחת אחותי עם הנציג ועוד בשפה ובמבטא הכאילו אמריקני, נוסח 'ברו, עבדנו באותו מקדונלד' כשבעצם הוא מזיין אותי בפרופסיוניאליות מנומסת.

Share

פרק ח': שרון

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים

זה הפרק בו אוזני וריאותי נשרפו לשמע שרון.

ששי ערב

יה ואני חזרנו ממסע קניותיו, יורדים למסעדה במחילות הרכבת התחתית מתחת למלון.
כמה חנויות לפני המסעדה, שרון מתעכבת בחנות נרות. כשבאה לשלם על שני נרות ריחניים כ- $120 מגלָה שמשום מה כרטיס האשראי שלה לא עובד.
מתנדב לרכוש את הנרות.
לתודותיה הרבות מתעקש להתייחס שזה לא החזר על נדיבותה האינסופית כלפיי.

שלחה לי מיילים על כך שהנרות בוערים, נזכרת בי. מאחל לה שאוסף האסוציאציות המנחמות שלה יעיל יותר.נע בין היעדר עומק תרבותי ורגשי לייחס את התרגשותה למחווה שנגעה לליבה אותנטית, לבין תכיפות איזכוריה לאחר מכן.

במסעדה מרגיש ששרון בדיכאון. עמוק.

בחמישימים, גוף צעיר, גבעולי, גמיש, רגלי X, היתה בצעירותה כוסית, פנים מקומטות, מסגירות שאכלה חרא, שקיות עיניים שאירחו דמעות, ועוד יותר תסכולים.

לבושה בטראש מודע של עשירים. כולל סיכת ראש הממותגת לכל גודלה ביהלומים- channel.
בתנועה, כמו מעיל מוטל על זרוע, חבושה בכרית טיסה מתנפחת ורודה, נפוחה, גדולה ענקית,ורודה פוקסיה זוהרת, מסמנת לעצמה וליקום – hey, I have to be spoiled here. ואני אוסיף, בחמלה, לא ברשעות, עוד מקרה של אישיות נידפת שמצריכה חיזוקים חיצוניים. מתמידים. הרבה. כל הזמן.
לועסת מסטיק. כמו פרגוסון. כל הזמן, כלומר אחת לכמה דקות מחליפה את המסטיק באחר מחפיסת מסטיקים בתצורת חלת דבש, שיש להניח שמכירות החברה תלויות ברמת צריכתה.

קשרה את צריכת המסטיק להתנזרותה משתייה, עישון וסקס.
מבין שעם אלה, לפחות, במתומלל, היו לה בעיות; עישון, לא יהיה זה רדיקלי להניח שכולל את בני הדודים מצד הסמים, ו'סקס' זה אליאסלמכלול מערכות יחסים רבות. רעות. שהותירו צלקות נפשיות, כלכליות ועוריות.

מעודכן כללית מקודם ש- הביזנס על שם בִּתה. שכאקורדיאון בולימי התנפחה והצטמקה כלכלית. 2 בעלים. הראשון היה בעייתי, שני, הדוד של טרבור, התחתנו שני ילדים, היה בדרא"פ בשרות המשפחה, לא היה בשום צורה בתמונה, כעת לא רלוונטי. האחרון כנראה היכה אותה. הותיר אותה ללא כלום.

מחליט להשאר לדבר איתה. הג'מאעה הולכת למועדון.

אנחנו, מלאחר ארוחת הערב עד 3 בבוקר, מסבים בקומה האחרונה, בארובה של קומה 65, בחדר זכוכית, חדר מעשנים.
היא מחסלת מרלבורו מספרת לי סיפור חיים, שעל פחות ממנו עושים סרטים, שעיכול עושר פרטיו ומאמץ פיצוח המבטא עליו נישא גרמו לי להזיע בפדחת. את עיקריו כבר שמעתי, ובתמציתו-

  • יהודיה,
  • מפרובינציה דרום אפריקאית,
  • לאחר מערכת טראומטית באירופה,
  • אחרי שהתחתנה עם מי שברור שלא מתאים לה- בלי שתפרט,
    יש האומרים שהיא נמשכת ל abuse נפשי ופיזי,
  • אביה שכנע אותה להתחתן עם רואה חשבון יהודי,
    הדוד של טרבור,
  • יש לה שני בנים ממנו,
  • שמשפחתו עסקה בדברים לא כל כך כשרים, שהעדיפה לא לפרט,
  • היא שכבה עבורם על הגדר והבריחה את כספי המשפחה לאוסטרליה,
  • אחרי שהסתבכו עם השלטונות לקחו את הכסף שהיא העבירה והותירה אותה עם שני ילדיה בחוסר כל,
  • והדוד של טרבור יצא מתמונת חייהם, לבלי שוב,,
  • היא, מאינסטינקט, רכשה רישיון לקזינו off-shore, מקוון,
  • את המתכנתים המבריקים שגייסה באוניברסיטה במו ידיה הפכה מלוחכי שכר סטודנטים למליונרים,
  • הם בגדו בה, בחבירתם למתחרים,
  • והיא פשטה רגל,
  • הכירה את וורן, שלפי הבעת פניה היה חסר כל מעצורים וגבולות,
  • הסעיר אותה, אהבה אותו, התחתנו,
  • יצרו יחד קזינו באנגליה,
  • עשו מליונים, בעשרות,
    היא הייתה מסתובבת ממכונית מצי של 10 מכוניות בין בנטלי למאזרטי,
    ואנטון זוכר אותה בדרום אפריקה מוקפת ב-ארבעה שומרי ראש,
  • לפי יה וורן היה מאדר פאקר עסקי, האיש הכי נדיב שפגש, שבסיום ישיבות סידר להם שלושה מרצדסים מלאות זונות צמרת,
  • גמר ממנת יתר,
  • וורן שלנו הותיר אותה בחובות שלא ידעה עליהם,
  • וקרסיטל, בתה, שעל שמה המיזם הנוכחי,
  • את הכסף האחרון שהיה לה, בעצת רו"ח טרבור היא שמה באג"ח ממשלת איסלנד, 12%,
  • שירד לטימיון בפשיטת הרגל הממשלתית,
  • ובשלוש שנים האחרונות מהשאריות, מגיוסים ממי שמאמין בה היא בונה על ההתאוששות בהתקפה על סין.

זה היה מרתק אם לא ארוך מדיי, תובל בהסברים מיסטיים על 'השם' על היותה עוף חול, על מי שבוגד בה ועל יכולתה הפנומנלית להתאושש.

היום היחיד שלא הייתי במועדון.

יכול להיות שעליה נכתב השיר גברת עם סלים?

Share

פרק ז: בייג'ינג, אובדים

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים

זה הפרק בו גמרנו 'לעבוד' ואנחנו רק נהנים.

יום חמישי

בייג'ינג, שבת, טיוליאדה

בצהריים, מעיר את יה בחדרנו המשותף. אין באמת תכנית. החדר אמנם מדהים, מעוצב נפלא. יש שם

  • בידה, כמה אפשר לחרבן?
  • דוש rain fall, כמה אפשר לחפוף שיער?
  • נספרסו, כמה אפשר לשתות קפה?
  • נוף, כמה אפשר לבהות?

פוגש את פאטריק, טרבור, אנטון וצ'ארלס בלובי, קומה 63, קובעים לרדת למטה לאכול, במול שבתחנת הרכבת התחתית מתחתנו. 

אז מתחילה סאגה; יה מתבאס שלא מחכים לו, שכן,

  • צריך לעשות את רוטינת התפילין,
  • יוגה,
  • התחברות לעצמו,
  • וזה שעשיתי לו קפה בבוקר שיבש לו את הרוטינה.
  • לגמרי.

אז כשגומרים לאכול צהריים הוא מופיע. 
מחכים עד שיאכל. 
וסוף סוף יוצאים החוצה. 
ונורא קר. 
אז חוזרים לפתח המלון שיסדרו לנו שתי מוניות, 
ואחרי 20 דקות שאין מונית אני מאבד סבלנות ורוצה לצאת לרחוב. 

יוצאים, ואחרי שוטטות עקרה שלא תופסים מונית, יה שלנו אומר שהוא לא עומד בקור הזה, רגיש מדיי, יחזור למלון, ואנחנו בין כעס של 'בשביל מה חיכינו לך', לבין 'יותר טוב, נסתדר לבד' מתקדמים לכיוון העיר האסורה וכיכר טיאנמן

אז זהו, שקָר ואין מוניות. אנטון וצ'ארלס שהגיעו אתמול בבוקר בילו זמנם בשוק ענק מקורה, שחולפים דרכו. 
מתאפסים על מונית, מביא אותנו לעיר האסורה. 
15:30. כבר לא מאפשרים כניסה. פספסנו בדקות. 

מתבאסים. פונים לראות את כיכר טיאנמן. סין, מבחינתי. ענק. תעמולה מקומית על מסכי ענק, המון נוכחות משטרתית. לא טעם לא רייח ולא לב שמייח. 

מחליטים לרדת לרכבת התחתית, בין מחשבה האלגוריתמית של אנטון וצ'ארלס לאינטואיציה שלי, מסתדרים עם לרכוש 4 כרטיסים. 

יורדים ליד השוק, מגיעים לשמטעיאדה. המקומות האלה לא עושים לי את זה, שלא לומר דוחים אותי. זה מערה של עלי באבא, של חרא בזול. 

יה מבקש מטרבור להגיד לי רכוש לו טרולי. 
שמייח. הזדמנות לא להחזיר לו על נדיבותו, אבל לציין אותה. 

בערב המועדון. חוזר חלילה.

יום ששי

ארכיטקטורה

אוכלים צהריים מול הבניין המדהים ביותר שראיתי. גם מחירי המנות במלון, 80-130$ מנה. משוגעים. 

בצהריים נפגשים עם שני סינים צעירים. נציגי המפלגה לענייני הלוטרי. 
הם מאד מתרגשים. אני פחות. משום מה משהו לא מסתדר לי. לא נראה לי רציני, אבל אולי שבוי בפרדיגמות שלי.

הם מאוששים מהפגישה. הסינים הקשיבו בנימוס. 
אני יודע שהסינים לא אומרים לא. 
הם מעודדים. מעודדים את עצמם. לדעתי זה דרג זוטר. 

בסביבות 5 יה ואני נוסעים לבדנו ל-village, אותו מרכז מסחרי תוסס, מפואר עמוס במותגיאדה מערבית ובסינים אשכנזים. 

נוסעים לשם in-purpose, כמו שאומרים אנגלו-סקסים. יה רוצה לרכוש לבנשלו אייפוד. אם ימצא גם את האייפון 5 שזה עתה יצא, ישקול רכישה לעצמו. 

במונית שנבלעת בפקק פוסט סובייטי טיפוסי, בו מעמד הביניים התנפח ביותר מכוניות ממה שהתשתית המוטורית יכולה להכיל, נחשף ארוכות לשידור ישיר מאוסף השיקוליאדה של יה ברכישה. 
כלומר, אם אתנמך, שמעתי מנעד של מלל סטריאוטיפי שרגלו האחת צריכת מותגיאה בלתי מבוקרת נוסח רמת אביב ג', ושיקולי חיסכון עדתיים ששחר חסון עושה מהם קריירה. 

רואים חנויות ענק, שמשרתות את העשירים החדשים ונותנות השראה, או לפחות צוהר הצצה, לעניים הוותיקים. כל טוב המערב. כלומר, כל טוב התוצרת המיוצרת בסין תחת מותגים מערביים. אותנטיים. 
מחוץ לחנות אפל, עומדים חאפערים שמציעים אפלים מזוייפים. 

נכנסים לחנות- אכן נראה כמו מקדש אפל כמו בכל עיר בירה מערבית. 
התענוג של להשתכשך באופרציה עסקית שמישהו עבד בה נכון. 

יה רוכש את האייפוד, מחמיא לאחד הזבנים שהיה לו נוח להחליט שהוא מנהל החנות, והוא לא, כמעשה עמיתים לאותה קהילה על עבודה מצויינת שהם עושים בסין, שכן "ראיתי עשרות חנויות אפל ואתם עומדים בסטנדרט". 

עושים סיבוב, קר לו. 
נכנסים לסטארבאקס הענקית והעמוסה; שירותים לא בחנות- למטה, רחוק באופן שמפתיע אותי, ואם אחבוש כובע מתיימר- כ'צרכן מערבי'. 

יה מפליא להזמין קפה. 
משתמש במבטא של ישראלים מוזיקליים שחשוב להם להישמע כמי שהאמריקנית הוטמעה לחכם, אף ספחו חיוויים המשבחים ומחמיאים להם על המאמץ וההצלחה.
לאזני הערלות והבלתי נחשבות בעליל, נשמע כסוג של חריקה מלאכותית.
הפעם משתמש על המקומי גם בטרמינולוגיה שאני לא מכיר, Grande, skim וכאן השוס semi dry capuchino לתאר את תצורת הקפה המבוקש, שאולי מקובל במחוזות המונטריאולים שלו. כשמקבל את הקפה המחורבן, נוכח שגם הסיני לא הבין את הדיאלקט.

מקרה קלאסי של מי שמחצין את שחלותיו התקשורתיות ולא מדבר אוניברסלית. רוצה משהו מסוים, נותן את התיוג, לא את התיאור הבלתי ניתן לפרשנות.

מציע לשתי הצעירות שלימינו לחלוק את המָאפִין ואת דְלִי הקפה שרכש. 
מתבאס מחוסר שיתוף הפעולה שלהן, מה שלא מונע ממנו לחזור על ביטויי נדיבותו. 

חוזרים במונית למלון. 

Share