מאפייני ימין, קונסרבטיביות #87

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אינטלקט

שקט הוא רפש, אין להרפות,
מחשש שפיקציית האמוניות תשמט.

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

הליברלים סובלניים לכל מיעוט, רק חלילה למי שלא מסכים איתם

משך הקריאה: 20 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

תגובתי

סוף שבוע | הקצה

פורסם ב-13.08.20

הערותיי

אני שומע את טרונייתה הרהוטה של דר’ פלד, ש”ליברלים לא סבלניים”. אינני יודע באיזו מידה אני ליברל. כן יודע, שאני מוכן להילחם – לא לבנות על זה, הא? – על זכות הכל לבטא כל עמדה, גם אם אין לי הערכה ועניין לתכנה.

‘סובלנות’, זה לאהוד את מה שאינני מסכים לו? יש מי שמייחל לסובלנות שלי?

ליברליות

קטונתי לייצג רעיון, תנועה, כלשהם. אני חותר ליישום ערכים רציונליים, ערעור מתמיד, אינדיבידואליות, חופש פרט, שיוויון ושלום, פלורליזם שאינו זהותני. אינני שייך לזרם מאורגן.

ייתכן שערכים אלה שותפים למניפסט ייצוגי של אחרים. בהחלט אפשרי ששותפים לתפישה נפוצים יותר בסוציו-אקונומיה מובחנת, במוצא גאוגרפי של הולדת חלק מהוריהם, אצל בעלי רמת השכלה ו’הון תרבותי’ מובהקים. אולי קוראים לעצמם ‘ליברלים’.

בה בעת, צפוי, שבחינת דרכי יישום של ערכים אלה יעוררו ויכוחים מרים בין מי שרואים עצמם כשותפים לשאיפה ליישמם.

שונות היישום מתבקשת שכן, כפי שתחום התמחות ד”ר פלד משקף, היכן שישנם חתירה לרציונליות, אינסטינקטים של חקירה, ערעור ובקרה – כן ההשפעה של התכנסות הזדהותית המובילה לאחדות, פוחתת. התבדרות אימננטית.

כחותר ‘ליברליות’ אינני מתפעל ממסורות מתכנסות הזדהותית, משמרות מנהגים. בחלק מהמסורות אני מוצא חן, כייף, טעם, אולי אקזוטיקה, לעיתים מעניין ביזארית, ובחלקן חוסר עניין עד תעוקה.

אני מכיר בכך שסלידתי האישית משימור מסורות באשר הן, שקולה לנטיית אחר לשמרן. כפי שאינני מבקש שמישהו יכבד או לא, את טעמיי – אני אדיש לכך – אין לי ‘כבוד’ לטעמים שמרניים של אחר. עם זאת, אם למישהו דחוף לשמר את מנהגיו, שיתכבד ויעשה זאת ככל שירצה ושימצא לנכון, כל עוד מניח לי ולמרחב הציבורי.

לתפישתי ‘מרחב ציבורי אינו של הרוב’, אלא ‘לא של אף אחד’. על המרחב להתנהל תשתיתית על ידי רשויות, יש לשמור עליו שיהיה לשימוש הכלל, ללא השתלטות של חזק מקומי, זמני.

מעשיות

אני מכיר את התזה הגורסת, ש’מסורתיים מתונים לא יצטרפו לעמדת ליברלים, כל עוד השמאל מדגמן עמדות מיזנטרופיות’. חוסר הכבוד, ההתנשאות על הטיות אמוניות, לאומניות, מתכנסות הזדהותית, של קונסרבטיבים, גם אם הם מודעים דיים להימנע מקסמי נתניהו, מונע מהם מליטול חלק במחאה. ואני כופר בכך;

המחאה נגד נתניהו אינה נחלתו של איש, וממילא לא שלי. מי שרוצה מוחה נגדו או מוחא בעדו, היכן שימצא לנכון. לא חייב כתף לכתף איתי.

האם כדי לעבות את מחאתי, עלי לתת יחס חם, אוהד ומכבד לגילויי קונסרבטיביות שאינני שותף לה? לא יקרה; לא יצטרף, ואני לא מתפעל מגינונים שמרניים.

לנסיוני – קונסרבטיב מתכנס הזדהותית, חושש מאדיקות הרדיקלי מימינו, בז לחלוש לשמאלו, ומחפש את לגיטימציות והכרת הכרת האינטליגנט הליברל. ככזה, הוא רוצה הכרה, לא לשנות את תפישתו.

שלטון ה’שמאל’ בעבר, היה פרגמטי. שם קוד לממשל תקיף שידע להפעיל כוח אפקטיבי, חותר תוצאה, באווירת מחסור כלכלי. היה זה ‘שמאל’ במובן שנגד אמוניות, רהב מלל וטקס והטפה להפעלת כוח מאורגן כפי שדרש ימין מתלהם. ליברליות לא הייתה שם.

מחאה

בשונה מהפגנות תמיכה, מתכנסות הזדהותית אמוניות לאומניות, טיבן של מחאות שהן מתבדרות בהתאם לתת-אג’נדה של ריבוי מרכיביהן.

אכן, אפקטיבי יותר להפגין מסר מובחן. אני מוחה על ראש ממשלה שלושה כתבי אישום בדמוקרטיה נסוגה, נגועה בשחיתות. מי שרוצה להצטרף בבקשה, מי שמתלה את הצטרפותו בהערכתי הנמוכה את מנהגיו, שיישאר ספון בהתניותיו.

רקע אישי

בסיפא דבריה, גברת פלד כותבת על “פעולה נכונה”. מהי פעולה זו? ל’חבק’ מנהגים מסורתיים? לא ללעוג להם? אני מבין ויודע שיש מי שהגיעו מרקע, שהיכולת לצאת ממנו הצריכה מאמץ והתכווננות רבים לאור משאבים במחסור.

כבוד. אני מעריך כישורים, נחישות, ידע מאמץ, הצלחה. ועוד יותר במצבי מחסור סוציו-אקונומיים.

כעת, יש מי שמבקש לגבות הכרה על מורשת מוטמעת, התנייתית? את הלגיטימציה של אחאנא”ר שכמוני רוצה? אני, הבלתי נחשב, אינני מבקש קרדיט מאיש. בכמיהתה להתפעלות והכרה, ד”ר פלד כעמיתיה הקונסרבטיביים, בנקיטתה ‘לא סבלניים’ אינה מבחינה בין ‘מניעת כבוד’ מערכיה לבין מניעתם וחושפת את רצונה ב’סובלנות’.

אני מוחה על דמוקרטיה נסוגה לאחור, בהנהגת ראש ממשלה שלושה כתבי אישום. אינני מתכוון להקהות ביטוי כדי שקונסרבטיבים נכזבים מכזבי נתניהו שתקוותם ממנו ברחה מהם יצטרפו. ממילא איננו חולקים ערכים דומים, וכנראה שחולקי תפישות כשלי ישבו באופוזיציה בחושך, לבד. עוד זמן רב זו הדמוקרטיה.

“הייתי שמחה אם עם ישראל היה מוותר על נתניהו, אבל המחאה בבלפור מנותקת לא פחות מהמנותקים שנמאסו עליה”

אסתר פלד

במוצאי שבת האחרונה משיתי את עצמי מתוך הנינוחות של ביתי בפריפריה, ועליתי להפגנת המחאה בבלפור. עליתי לשם בהתרגשות. עשיתי קילומטר וחצי של הליכה מתקנאת־בעשירים מהחניה בטלביה (דור־דור ודורשיו, חבל על הזמן) ועד לבלפור, ונכנסתי פנימה, לאזור המגודר. התהלכתי שם כחולמת. “אזור מגודר”, לשון אחר: בועה. מימיני דגלים שחורים, משמאלי דגלים ורודים. לפני “ביבי תתפטר” בווריאציות שונות, מאחוריי מיצג של סהר מלבין ועליו איש יפה בוורוד נוצץ.

מספר השלטים כאן כמעט כמספר המפגינים. איש־איש ושלטו. יש ה”מנותקים נמאסתם”, יש “מי שלא חולם — כועס”. יש “לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה” שבגללו הייתי נרגשת, כי אכן, ארצי שינתה את פניה כמעט לבלי הכר. יש שלטים בעברית מרוקאית (שלושה בלבד), ויש עוד. ועוד.

“חייזרים” הוא השם שניתן ליצורים שהם חיים־אבל זרים למי שמכנה אותם כך, וכך גם עבור מי שמזדהה עם מי שמכנה אותם כך. מעבר לגינוי המוצדק כלפי מי שמתבטא כך, אכן קיימת זרות בין המתבטא כך לבין נושאי הדגלים הוורודים, השחורים, עוטי מסכות ה–crime minister וכותבי השלטים היצירתיים. זרות רבה. וישנם מי שכותבים כאן, על דפי עיתון זה, שהפגנות המחאה החי־זרות האלה מעמיקות את התהום, כלומר מונעות ממצביעי הימין ה”שפויים” כל תנועה החוצה ממעגל התמיכה של בנימין נתניהו. כי מה להם ולזרים הללו המאיימים (לעאל, קליין ועוד).

הפלורליזם — תכונתו ההכרחית של הליברליזם הגאה המפגין בבלפור — ניכר בדגלים רבי הצבע, בשלטים רבי ההבעה. בעיניהם של מרבית השכנים שלי כאן במושב בהרי יהודה, מדובר בבועת חי־זרים. אני נזהרת שלא לאפיין את השכנים שלי, כדי לא ליפול היישר לתוך לוע הר הגעש שאליו נפלו כמה לפניי: אבישי בן־חיים, ובזמנו גם ניסים מזרחי (להבדיל), שניסה בראיון לעיתון זה להגיד משהו על מה שמכונה היום “הימין”. גלי מחאה אדירים התקוממו עליו, גזען שכמותו. אבל קודם לכן הוא אמר משהו על השמאל:

“מין האדם שאני קורא לו ה’הומו־ליברליקוס’ — ליברל־חילוני שחושב במונחים אוניברסליים — מאוד מתקשה לעכל את העובדה שהמסר שלו יכול להיתפס כאלים. אלה רואים את הליברליזם כסדר הרצוי והמצוי גם יחד… זו תפיסה שקופה לעצמה. משהו קרה גם לאקדמיה שאימצה את הליברליזם כעמדה הנורמטיבית… הליברלים מתקשים להעלות על דעתם שיש בתפיסה שלהם משום הפעלת כוח ומיסיונריות”. הרי לכם: חי־זרים מתבוננים בחי־זרים.

ועל “הימין”, כמשתמע, הוא אומר שהוא לא ליברלי. חשוב מאוד: אנשים מסורתיים הם לא ליברלים. הם מסורתיים; יש להם ערכים, ועוד איך, אבל הערכים שלהם הם לא ליברליים. במושב של 300 משפחות יש לפחות שלושה בתי כנסת, אם לא יותר. עזרת הנשים בחלק מבתי הכנסת האלה לא ראויה למושב אדם. אכן. מצד אחר, נפלא לקבל אחרי לידה תבשילים רבים יום אחרי יום אחרי יום, מכל השכנים. זה נחשב גזענות, לתאר את זה כך? בעיני ליברלים, כל תיאור של קבוצה אנושית, כל הכללה, היא גזענות. בעיני הלא־ליברלים, להגיד “חייזרים” זו לא גזענות, זה תיאור. תיאור רווי לעג וגם מצחיק.

מזרחי (וגם אני, מזרחית בחלקי) לא מתכוון להגיד שבן־המלך צודק; הוא מתכוון להגיד שיש בארץ קבוצה לא קטנה של אנשים שהם לא ליברלים, ושזה מותר, לפי חוקי הדמוקרטיה ורוחה הליברלית, לאנשים האלה להיות ימנים שומרי מסורת לא־באמת ליברלים. ככל שזה כואב, זה מותר. זה ללא ספק פוגע בי, ממש בי אישית כאישה, אבל זה מותר.

כדאי להכיר במגבלות האינהרנטיות של הליברליזם: הוא פלורליסטי, מדבר בשפת הזהויות ומגנה כל צורה של הכללה על בסיס עדתי או אתני אחר, למצער כזהותנות, ויתרה מזו כגזענות, ובכך הוא מביא להרס עצמו: אי אפשר להכליל. כל הכללה פוגעת במישהו. כך גם אי אפשר להתקבץ לקבוצה אחת שאומרת מסר אחיד. למשל, אי אפשר לצעוק צעקה אחת ברורה בהפגנה, כי ההפגנה היא פלורליסטית. אין לה הנהגה ולא תהיה לה. “אחת ממארגני המחאה אמרה לי”, כתב כאן לפני שבועיים רועי צ’יקי ארד, ש”התנועה לאיכות השלטון רוצים לנכס את הפעילות שלנו. הם רוצים לברגן את המחאה”. ובתנועה מסרו לו: “זו מחאה אותנטית שלא שייכת לאף ארגון, וטוב שכך”.

“מחאה אותנטית שלא שייכת לאף ארגון” — אם כן, כל ארגון, כל מסר אחיד וברור, יפגע במישהו מהסובייקטים הנפרדים, בעלי הזהויות הבלתי־ניתנות להכללה, של המחאה האותנטית. ה”אותנטיות” — ערך הנתון למחקר וראוי לבירור חשדני כשלעצמו — חשובה יותר מן האפקטיביות. זוהי הקללה של הליברליזם. סוג של אימפוטנציה.

הוא סובלני לכל מיעוט, אך לעולם לא למי שלא מסכים איתו. ואם ניסים מזרחי אומר משהו על מי שמתנגד לליברליזם, מיד מתמלא העיתון בתגובות נזעמות של ליברלים. כי הליברלים צודקים. תמיד. הנה אחת מהם, שפירסם העיתון בתגובה, פרי עטה של טובה שראל:

“על השמאל להבין שהוא מייצג כיום מיעוט בארץ, המיעוט האשכנזי הליברלי (האליטיסטי). בתור שכזה, יש לו את כל הזכויות להתגאות במה שהוא, ולשמור על ערכיו בלי להתנצל או לנסות לשאת חן בעיני המחנה הימני. גם הגיע הזמן שיפסיק לשגות באשליות שאם רק ימצא את הנוסחה הנכונה, יצליח לסחוף את ההמונים ולהפוך לגורם פוליטי משפיע, ‘כמו פעם’. תהילת העבר של השמאל חלפה מן הארץ, אבל התפקיד החברתי־פוליטי ההיסטורי שלו לא תם. זאת רק אם יכיר במציאות, ינטוש את השאיפה הדמיונית לחזור להנהיג את המדינה, ויחזור לערכיו ולאידיאלים המקוריים שלו כאליטה חברתית תרבותית שחרתה על דגלה מילים ‘גסות’ כמו תרבות גבוהה, צדק חברתי ושוויון”.

טוב, זה לא דורש ביאור, אפילו לא לליברלים. או שמא כן? זה מבאר את עצמו. מבער את עצמו.

אעשה כאן צעד נוסף בטיעון שלי: יכול להיות שהם צודקים, ה”אליטה התרבותית של התרבות הגבוהה”. צודקים מפרספקטיבה מסוימת, אוניברסלית, או מוטב: זו של הדמוקרטים באמריקה ושל אירופה כולה, שואפת שלום ושוויון שכמותה. אבל זה שהם צודקים לא מזיז את הצד האחר, את הגוש ההוא, כי הגוש ההוא, של החי־זרים מהרי החושך, לא עסוק בצדק. באמת לא; הוא מתעניין באלמנטים אחרים, יותר יסודיים, אולי מיתולוגיים, של הקיום: הוא רוצה ישראל חזקה, חזקה מכל בחינה: כלכלית, ביטחונית, זהותית, לא דווקא יפה או אצילית, נקיית כפיים כזאת, כמו אירופה. וזה מה שהוא מקבל מנתניהו, אמנם אדם לבן מבית טוב אבל קצת מלוכלך כזה, ממזר. ככה זה יהודים.

אם כך, הכל ברור. ודווקא פשוט. יחסית, מתוך המצרף הזה — של כל המאמרים שקראתי (על גבי העיתון הזה עצמו) כדי לפתור את תעלומת הקיום הישראלי, של חיי במושב בהרי יהודה, של היותי בת לאב תוניסאי ולאם מפראג (איך הלך לו? אה?) — אפשר להבין כמה דברים פשוטים, למשל: על המרחק בין הימין לשמאל, שאותו הבינה סוף־סוף הגברת הנסערת שראל; ושיש אנשים שלא כל כך חשוב להם הצדק האוניברסלי, אלא יותר חשובים להם — כמה נורא — עניי עירם. יהודים, את יודעת, עם לבדד. מזעזע.

  • •• הבעיה שלי היא פחות עם ההבנה, ויותר עם המסקנה של הגברות והגברים, סליחה, הגברימ.ות. הליברלים.ות. המסקנה הזאת היא שהם “ברוגז”, וזהו, לא אכפת להם. הם, יחד עם החיזרים הליברלים האחרים, יסתגרו בתוך בועת החיזרים.ות במתחם בלפור, ולא יצליחו להגיד שום דבר חוץ מ”ביבי תתפטר”. העיקר שהם ירגישו שהם מממשים את ה”אותנטיות” שלהם ואת הזהות שלהם.

אני, בתור יצירת כלאיים, שבמושב נחשבת לחיה זרה, תל־אביבית, ובתל אביב נחשבת ל”מעניינת” בזכות ובגנות (עוד לא החליטו לגביי סופית) היותי לא לגמרי פוליטיקלי־קורקט, חושבת דווקא על איזה פתרון פרגמטי. דווקא על כבוד הדדי. דווקא על מדינה יהודית־דמוקרטית, רבת סתירות אינהרנטיות, אך “מעניינת”, עם שמיכה קצרה מדי שפעם — קצת פרספקטיבה היסטורית, סבלנית כזאת — מכסה את הרגל הליברלית הסקסית מרמת אביב ג’ ושות’ ופעם את הראש המוזר, המסורתי, הדתי מירושלים. לא קל לי עם האנשים ששונים ממני. היה לי קשה איתם גם בילדותי, כשבני אחותו של אבי (הצד השחור) היו גסים אל אחי הקטן, מעליבים. אבל קשה לי גם עם הזעם האליטיסטי והצדקנות הליברלית, עם כל מי שיודע מה נכון עבור כולם, וזאת, אודה ולא אבוש, בגלל משפחת אמי (הצד הלבן־לבן) — חבורה אשכנזית חסרת כל יתרון בר הצדקה (אפילו לא השואה; גם הצד השחור אכל אותה) למעט היתרון העדתי דאז — שלא התגברה מעולם על ההלם מכך שאמי התחתנה עם אחד שחור, תינוקת שנשבתה רחמנא לצלן.

אז כן: זה חי לגמרי, הנרטיב העדתי. לא רק אצלי. גם ברוטשילד, אבל שם הוא שקוף, פשוט כי אין שחורים. אצלי זה חצי־חצי. החצי־חצי הזה כופה עליי, או לא כופה, אלא אני בוחרת, סוג של סובלנות, ויתרה מזו, פרגמטיות. לא גבוהה כל כך, אבל גם לא נמוכה. הייתי רוצה שעם ישראל יוותר על בנימין נתניהו. נראה לי שבשלטונו של נתניהו יש מידה לא מבוטלת של נזק: בעיניי נתניהו הוא קפיטליסט מוחלט, ניאו־ליברל שמוחק בהתלהבות טראמפיאנית טמומה וכוחנית הישגים קריטיים של הדמוקרטיה, ערכים של עבודה ושכר הוגן, תרבות וחינוך וכל תשתית חברתית, ככל ניאו־ליברל ששיקולי הון מנהלים אותו. אבל אין רוב, ואין כל ודאות שבית המשפט יעשה את העבודה, כי נתניהו נוהג ככל מנהיג ניאו־ליברלי: משתמש בהון וגם יוצק מים על ידי בעליו, משתמש בבעלי כוח תקשורתי וגם מאפשר להם להשתמש בו. זו השיטה, היא מלוכלכת בהגדרה. היא הדבר שצריך להילחם בו, היא שורש הרקב, אבל זה קשה, כי זו מחלה עולמית הרבה יותר ממארת מהקורונה. נתניהו רק מתח את השיטה עד הקצה. האתיקה שלו היא כסף וכוח, כוח וכסף. אתיקה לא יפה כמו שלכם, זה בטוח, שם בשדרות רוטשילד. אבל אי אפשר להוריד אותו מהשלטון. אז מה תעשו עכשיו? תמשיכו לצפצף בצפצפות ולהניף דגלים צבעוניים בבלפור? זה מה שקרה גם ברוטשילד לפני כמה שנים, וגם אז זה היה יפה אבל פתטי. למה? כי הליברליזם לא יכול לנצח את עצמו, ו”עצמו” אחרי ככלות הכל רוצה לגור ברוטשילד, לא באוהלים אלא בבאוהאוס, כי יפה שם, כי צודק שם (ושוב נתעלם משם השדרה — רוטשילד, אתם יודעים), זה המקום שממנו יוצאת הבשורה.

אבל זה קרה לפני שנים. עכשיו אנחנו לא על שדרות הנדבן, אלא כאן, אצל הקמצן, בבלפור, למרות שזה דומה, כי ממש רגע לפני צאתי מהבועה ראיתי קבוצת צעירים במעגל מדיטציה. לבי יצא אליהם. איזה מתוקים.

בשעה של משבר אין מקום למדיטציה, צריך לקום ולעשות. יש בבודהיזם שמונה צעדים; שלושה מהם קשורים למדיטציה. ויש צעד נוסף, שנקרא “פעולה נכונה”. זה הזמן לפעולה נכונה, ממש עכשיו. הפעולה הנכונה, לפי הבודהיזם, לוקחת בחשבון את המציאות. היא פועל יוצא מהכרה במציאות “ללא אשליות”, מ”ראיית הדברים כמו שהם”. המציאות היא שיותר מחצי מהישראלים אינם ליברלים. וזה לא עומד להשתנות, אלא אם הליברלים יתחילו לעשות ילדים, והרבה. אם שרי האל ושרותיו רוצים להמשיך לעשות אסתטיקה “גבוהה”, אז קדימה — צפצפות ושלטים, פלורליזם של שלט־לאיש שלט־לאיש — זה יופי. אם הם רוצים לפתור בעיה, הם צריכים להפסיק להיות צודקים, וכאלה יפים, וכל כך נרדפים.

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #86

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אינטלקט

נחמת צידוק תקלה במחנה
בחיפוש סימטריה מאולצת ביריב.

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

יום היסטורי

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

בקצב שנתניהו קורא לכל יום ‘יום היסטורי’,
ניתן לקרוא לכל שם בספר הטלפונים חיפה והצפון ‘גיבור עלילה’.

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #85

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אינטלקט

סוציו-אקונומיה נמוכה,
גילויי אמוניות לאומנות מתעצמים.

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #84

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אינטלקט

ככל שההשכלה מפותחת יותר,
כן ביטויי אמוניות לאומנות פחותים.

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #83

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אינטלקט

הפרכת מניפולציה, רעיון עיוועים, הטמעה בתודעת מי שמקדמית בעדם.
התנערות והכחשה אינטגרליים אחרי, לא חשובים – ההטמעה נצרבה, הנזק נעשה.

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #82

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אינטלקט

התייחסות לסמל כאל מהות. קדושה.
לעג לסמל = אנרכיה.

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #81

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אינטלקט

צריכת סחרירים והסחות
מעוותי משמעויות של עובדה כואבת,
לא כמזור, אלא, כנחמה מאלחשת.

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

נתינה אישית ממקור קיבוצי

משך הקריאה: 6 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

נדיבות ממין אחר

בסתיו 1978, אחרי שהעיפו אותי מקורס ‘רושם ב’, ערבית, טרום צבא, נטלתי את פיאט 850 מודל 1971 – בראש העמוד, כשהזעירות שלה לא מועברת מהתמונה. שלי הייתה לבנה. אבי רכש אותה בתור ‘אלטר אוטו’, כדי שלא אחרב לו את ה- BMW 1602 שלו, וחירבתי* ונסעתי לקיבוץ עין השלושה, שם היה הגרעין אותו נטשתי עד לגיוסי בסוף אוקטובר.

היה כיף; הרחבת מגוון היחסים. כמו שאני אוהב – זרוק’תי למרחב הומוגני לבד, תביא להסתדר. להמשיך לקרוא נתינה אישית ממקור קיבוצי

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #80

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

דיון

[כבהלצה על ‘תיאורטית ומעשית’ –]
מוסכם שכולנו אמוניים, לאומנים, משמרי התכנסות הזדהותית.
כעת, התכנסו לרמת האדיקות שלי.”

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

פר סנטימטר

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

משפט לשבת

פֶּר סנטימטר זין שילמתי יותר מכולם,
ונהניתי יותר מאלה שהיה להם הרבה יותר ארוך.

ידידי הנערץ

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #79

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

שלטון

סלחנות אוהדת לתרבות שלטונית ירודה;
יצוג אותנטי, פשוט, ישיר, מגניב,
מקדם אידאולוגיה ואינטרסים, נוגד התנשאות אליטיסטית.

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #78

משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אבחנה

תחושת מודרות, קיפוח, כמיהה לשייכות.
אתניות, דת–חילוניות, כלכלה, השכלה, ותק – הם חלוקות משנה, תוצרים,
מובהקות פחותה.

הראה מודר, מקופח, כמה לשייכות,
ראה ימני, קונסרבטיבי.

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #77

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

אינטלקט

כש’דמות נערצת’ סרחה, סטתה מתקוותה:
“היה מופת, עד ש…”

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #76

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

דרישה ל

סליחה, על ש…, הבנה, מפני ש…, התחשבות, לאור ה…, חמלה, בשל…

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

הפגנה משפחתית

משך הקריאה: 2 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

הכל שם

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10158665584369732&id=795994731

גיל הפגנה 1998

גיל: יש סיפור שזכור לי מגיל צעיר יחסית
על הפגנה שהלכנו אליה יחד בכיכר רבין
גיל: זכרתי שזה קרה קצת לפני שנתניהו הפסיד בבחירות
גיל: ושאמא אמרה לי “שתדע שזאת הפגנה, אז שלא תופתע שאין שם מתקנים מתנפחים
גיל: לדעתי חיברתי שיר לקראת ההפגנה
גיל: “הפגנה / הפגנה / לא רוצים את ביבי / ראש הממשלה
גיל: זוכרים אירוע כזה?
איריס: אני זוכרת את זה בתור סיפור, לא ממש את האירוע.
גיל: אז א’ – טוב שמישהו מאיתנו זוכר
איריס: אני גם לא זוכרת שלא…

להמשיך לקרוא הפגנה משפחתית

Share

טיירי וידר – הללויה, לאונרד כהן

משך הקריאה: 10 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

לחן המנוני

לפני כמה ימים זמזמתי לי בראש את ‘הללויה’ של ליאונרד כהן. שיר יפה, לא? כן! מאוד מוצלח. לא סתם עבד עליו 5 שנים וכתב לו איזה 60 בתים… שילוב של פשטות ועוצמה שקטה, קולע, מלהיב, מאחד, מגייס. סוג של ‘המנון’. שאלתי את עצמי מה עושה את הלחן הזה להמנוני עוצמתי באופיו, מאיפה הקסם הזה? הינה הניחוש-גישוש ה(כמובן)לא מדעי שלי:

להמשיך לקרוא טיירי וידר – הללויה, לאונרד כהן

Share

מאפייני ימין, קונסרבטיביות #75

משך הקריאה: <1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

תקשורת

הרעשת תודעה, משיכה שקטה חזרה;
התנצלות, רווחי־גז, איומי רצח, סיפוח, ברדוגו.

סוגיות פרט – חברה – ריבון

  • אמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית,
  • רתימת דיאלקטיקה להוכחת פרדיגמה מקדמית,
  • כמיהה לעוצמה, סדר, אל, מדינה, מנהיג, שליטת
    רוב במרחב הציבורי, רהב מלל, טקסים וסמלים.

בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

נאום הפגנה

משך הקריאה: 5 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

לו הייתי נואם

שלום לנו,

דיקמן, יאיר דיקמן. אזרח. אני אחזור לשמות בהמשך.

אני מבקש להתייחס מעט לאינדיבידואליות,
ליחיד, לפרטים אחרים, לךְ לךָ, אלי.

אני שונא הפגנות.

וכן,
יש לי אי־נוחות, פיזית,
להיות חלק מהפגנת המונים,
מהיותי חלק אנונימי מגוש אחוד,
למחות בחברת עמיתים שאינני מכיר, אנונימיים.
לצעוק יחד, במתואם, מסרים קולקטיביסטים מוכתבים, קצביים.

עוצמת היחד,
הם ביטויים ימניים קונסרבטיבים,
מצמררים. נגטיבית.

בגרפיקה התודעתית שלי אלה סרטי שחור לבן משנות ה-30.

אני מוצא הסבר ונחמה בכך
שאינני חלק מתנועה מאורגנת, אלא ספונטנית,
גם אם בדרכי לפה, גברת חבושת שביס שאלה אותי בטון מתעניין, לא מתריס,
“מי משלם לך?”

ואני שמח שהמחאה לא מאורגנת,
אלא בליל זרמים,
התכווננות ומאמץ של
העיתונאית אורלי בר-לב,
ד”ר שקמה שוורצמן,
סדי בן שטרית,
ישי הדס,
אמיר השכל,
ברק כהן,
ועוד,
למחלקי הצמידים, לכל מי שנוטל חלק,

אלה גורמים לי להתלבט
האם לחוש רגשי אשם
או לחטוף נחיתות
על הפסיביות שלי.

אני מודה להם שהם נאבקים ללא לאות, בנחרצות ובנחישות את מלחמתם,
וגם את זו של כל אחד מהנוכחים. והמזדהים,
ובעיקר את זו שלי.

ישנן מגוון סיבות למחאה;

אצלי, בראש ובראשונה,
זו המחאה שלי נגד הפגיעה בדמוקרטיה, בשלטון החוק.

ראש ממשלה מסתלבט על בוחריו – מצער, זו הדמוקרטיה.

התנהלות נתניהו – לא ביבי, הוא לא חבר שלי – במחשכים, הובילה אותו לאישום בפלילים.
מעשיו הגלויים עלולים, בלשון המעטה,
להיות נגועים בהתגוננותו מהשלכותיהם הפליליות.

הידיעה שהמצב מקובל על כמחצית האלקטורט מחריפה ומסבכת את המצב. מבאסת ברמות קשות.
עד כדי כך מבאסת שאני בא בטענה למאפשרים את המצב יותר מאשר לנתניהו.
אם לא היו מאפשרים לו הוא היה נמוג כערך בויקיפדיה.

מביך אותי עד כמה אני לוקח קשה את העובדה,
שאני קיבלתי, העבירו אלי, מדינה מתקדמת דמוקרטית.
במשמרת שלי, המגמה התהפכה לדמוקרטיה בהליך השחתה,
מ ש ת ח ת ת.

עבורי, לא נתפש ובלתי נסבל.

עמיתיי למחאה, אני פה לא כי זה יעזור, זה לא.

אני מבין, שמי שלא חשו עד כה
שבוצעו מעשים מגונים בדמוקרטיה, מתחת לכיסוי, גם אם בהסכמה של אלקטורט רחב, בהתגנץות ובהתפרץות, לא ישתכנעו בכך כעת.
בוודאי שלא בשל דבריי אלה.
או של אחרים.

יש סיפור – אינני יודע אם נכון, כן יודע שהוא מוכר ושחוק
ש-בעת מלחמת וייטנאם,
מפגין יחיד, בודד, הגיע יום יום בחורף ובקיץ,
לבית הלבן, עם שלט מחאה.

שאלו אותו, “תגיד תגיד, אתה חושב שאם תבוא לפה כל יום זה יעזור?
משהו ישתנה?”

“לא”, ענה להם “זה לא יעזור.
אני בא לפה יום יום כדי להזכיר לעצמי,
שקורה פה משהו רע,
אני בא לפה כדי שאני לא אשתנה.”

קורה פה משהו שאני, העומד בפניכם, מסרב להיות אדיש לו.

לכן,
כפרט, אני מבקש לייצר אנרגיה מסונכרנת של צבר פרטים.

אני מבקש מכל אחת ואחד מהנמצאים,
ששותפים לתפישה שמשהו רע קורה כאן וכעת,

שכשאסיים לספור 1, 2, 3,
כל אחת ואחד מכם יקראו במלוא הגרון
את שמה את שמו הפרטי.

כך, לרגע של סינכרון, כל אחת ואחד מהנוכחים,
מביאים את עצמם,
כפרץ אנרגטי אישי,
מתואם,
שטוען באנרגיה את השאיפה להסרת הבושה המשותפת הזו,
מכולנו.

מוכנים?
אני סופר עד שלוש, בכל הכוח, לא כדי שיישמע עד קיסריה,
כדי שפרץ האנרגיה הזה, ייתן עוד בוסט אנרגטי, עכשווי, מקומי, בכל עת שנחלש,
קראו את שמכם הפרטי, אחת שתיים שלוש…

תודה ובהצלחה לכולנו,

ובאנטי קליימקס

וכמו שלרגע היינו קולות שונים מסונכרנים אנרגטית, בואו נשאר שונים, מסונכרנים אד הוק, זמנית מקומית, ונתפזר,

Share
Share