פרק ג': יה

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה

זה הפרק שבו יסופר על יה.

ייחודי ככל שיהא, הוא פיוז'ן של ז'אנרים מאד מאובחנים,
והתייחסות להתניות תקשורתיות מעיקות אך במעט פחות מהיותן רווחות.

יום שני

בטיסה לצ'ונגקינג, וכן מצ'ונגקינג לבייג'ינג, יה ואני מתוועדים, מתוודעים זה לזה. בעצם לראשונה ממצים זמן איכות.

הוא

מוזיקאי מחונן, פסנתרן, היה בעליו של אולפן הקלטות בניו יורק. את הקפיצה לעולמות השיחות האירוטיות, גמבלינג און ליין עשה בשרות משפחת גמבינו, המשפחה השלטת של המאפייה בניו יורק. התחכך עם הז'אנר. אימץ את התרבות, את ערכי הנדיבות והכבוד.
משפיע אותם על סביבתו, וכעת עלי.

לובש חולצת טריקו שחורה, טורקיז, ורוד או ירוק זרחני, ועל זה מקטורן הוגו בוס ונועל $300 סניקרס.
מהיר כברק, מנתח סיטואציות ברגע, בדרך כלל הזמן מראה שצדק בניתוח.

מחובר. לעצמו

קשור מאד לסטרוקטורה-פיזיולוגיה-אישית-מרחב.

ובתרגום: קשוב ביותר לפיזיולוגיה שלו, דואג לה מדבר עליה, שידורים ישירים ממרכז הנוחות, מעוז השליטה והבקרה: חם לו, קר לו, רעב, צמא, פיפי קאקי, כנעימלאנעים.
ספחן תשומות. זה העסק של כל הנוכחים. יעצור הכל כי צריך משהו. יריץ את הדיילת גם כי שילם על כך, וגם על מימוש תפישת הערך.
ויכחיש שהוא כזה כמובן, אלא ש"בדיוק אז, במקרה ההוא…" הוא עומד על זכותו להילחם על להיתפש אחרת.
ואני עומד על כך שזה ז'אנר. פירוט יינתן למבקשים.

בדואליות

ג'ובו מושג שבני הפנה אותי אליו, או מה שאני בשמרנותי קורא- 'נדיפות הנחרצים' או 'נחרצות הנידפים'.
לא בטוח שיסכים למינוח, לא ברור אם מכיר את המושג, אבל הוא בסביבה.

עושה אביוז לגוף; בשעות שינה, אוכל בשעות לא מקובלות, אם האוכל לא נראה גרפית כעומד בציפיות מסוימות, או חזיר, לא יאכל. על שרצים בתצורה יפנית הוא דווקא חולה. שתייה בלי בקרה, וסמים- מעיד על עצמו שמרבה לקחת ג'וינטים, והשותף שלו להריץ שורות, אז עושה באדיקות מדיטציה ויוגה. איזוּניזָציה. עובד על הקצה- מותיר בפניו את האפשרויות פתוחות. לאחרים פחות.

משפחה

רואה עצמו כאיש משפחה, גרסה משופרת של משפחתו. חשוב לו מאד.
שואל אותו על 'שלושת הערכים שהיה חשוב לו להעביר לילדיו'- הטיק בעין שמאל ששמור למצבי ריכוז מרצד בעוצמה.
מקשה עליו בשאלה- 'אם היו שואלים את ילדיך מהם שלושת הערכים שהיה חשוב לאביהם להעביר' הטיק מתפרע.

גיוס

רגיל להיות הדובר ונהנה להתראיין.
בשלב מסוים, כשדיסקסנו סוגיית הורות, ברגישותו לתגובות האחר, כשהבין שאיננו מסכימים על משהו, כשלא ספח את האמפטיה המסכימה אותה מותנה לרוות, התעורר לכך שהוא הנשאל.
מכיוון שהוא לא אוהב להיות בדיס-הרמוניה הסכמתית עם האחרים, משום שיש לו איכויות גייסן, יכול לספוח את הסכמת סובביו לאג'נדה שלו, ויש לו יכולות העברת אנשים על דעתם, כלומר גיוס לדעתו, שואל לדעתי, כשאני לא בטוח שתוכן תשובתי חשוב או מעניין אותו.

תקשורתנו

מתלבט האם לתת את התייחסותי בגרסת ה-שלוש, שלושים או שלושמאותמלים.
מכיוון שהאיש נבון ממני [- אין דבר שאני מבין והוא לא. יש מה שהוא מבין ואני לא] מחליט להשפריץ עליו את ה- 300.

אחרי שהאזין לכשליש מתשובתי, טרם הַגעתי לעיקר, עוצר אותי עם "הקשבתי לך, ו…" שם קוד ל'שילמתי את חובי לחברה, קניתי את זכותי לדבר', ואז "בוא אני רוצה להגיד לך משהו," נתן לי את השקפתו.
התייחס לקצה של המשהו שרציתי לעלות, ופספס את מהות התייחסותי.
הוא לא מתעכב על כך שכן הוא רגיל לשלם לאנשים, שיקשיבו ויישמו את הוראתו, בקשתו, תפישתו. טבעית, הקומפורט זון שלו לא כוללת עמדת הקשבה.

התגברתי על אי-הנוחות הקלה שבאי-השלמת הרעיון אותו התחלתי, נטשתי- לא היה לי העניין לשווק את תפישתי, נאמן להתנייה ש-אם אין עניין להבינה, לי אין צורך בהעברתה.

בטיסתנו הבאה, צ'ונגקינג-בייג'ינג, דיסקסנו את המאורעות העסקיים.
הוא ציין את חריפותו ומהירותו הרבה, שכן התווה את התנהלות קבוצתנו.
מבקש אישור ואישוש ליכולותיו. מוטיב חוזר בז'אנר.

משוף/ב

הסכמתי איתו, והספתי שבהיותו האיש המוכשר שהוא, האפקטיביות שלי מתאפיינת בכך ש-
הוא מגיע לסיטואציה

  • עם אג'נדה פרלימינרית,
  • סופח במהירות את הפרטים הרלוונטים לקידומה,
  • מגייס הסכמה
    • הגיונית,
    • רגשית,
    • הקצאת משאבים,
  • ופועל מיידית ומעשית למימושה (של האג'נדה הפרלימינרית).

מצביע לו שבתהליך התנהלותו יכול לפגוע בבני שיחו בכך שלא נותן להם להשלים את הרעיון איתו הם באו ואותו הם רוצים להציג.
בכך, נגרמים לו שני סוגי נזקים:

  1. חשיבות משנית
    על אף מוכשרותו עלול לשמוט, לזנוח, להתעלם ממידע בעל ערך עבורו שלא תואם את הפרדיגמה איתה הגיע.
    מידע בעל ערך זה נמצא על רצפת הסיטואציה, היה מקבל אותו חינם [- אם לא סופרים פגיעה בריאותית הכרוכה בלהיות במצב הקשבה] עלול להפסיד את המידע, אולי עניין בעל ערך משני עבורו, אבל קיים.
  2. חשיבות עיקרית
    • עלול לפגוע, פוגע, בנוחותם/ כבודם של בני-שיחו, שכן פסקה היא קומודיטי אינטלקטואלית/ רגשית שהוא פולש אליה, מחריב אותה, וכך פוגע בבעליה בהפחתת תחושת ערך,
    • מאלץ את בן-שיחו לתחוב את הרעיון שלו לסד ניסוחי שונה ממה שהיה מתנסח טבעית, באופן שבמקום להיות עסוק בתוכן עוסק בהתגוננות מראש מהפסקת רצף ביטוייה מפני ש – oh yeah הקטיעה בוא תבוא, גוע תגיע, כמו חשבון החשמל או האשראי.
    • והכי מעניין, כמה שמרגיש יותר נוח, אינטימי ביחסים אמיתיים וקרובים עם בני שיחו, כך הוא פחות יתעכב על קטיעתו.
      כך, בני משפחתו, ילדיו, בונים את התקשורת איתו לאור הוודאות שאבא יחסום את תקשורתם ויש לכך משמעות.

הפנמה?

רואה את הטיק מרצד. הוא בוהה. ניתק. מחשבתו מתעופפת.

תובנה

בוינג. "הבן שלי, אומר לי 'אבא! תן לי לגמור!'" הוא משתף.
עד סוף מסעינו המשותף ובתכתובות שלו מהארץ אלי שיווק לי שהוא ער להתנהלותו התקשורתית, עשה שינוי, הוא במקום אחר.

בהמשך ההתכתבות בינינו מדווח על הצלחה מול בני משפחתו בנושא.
מבחינתו, עשה שינוי.
נהייה איש טוב יותר.

Party Pupping

לחרב מסיבות על
R U Sure?
  • היעדר השינויים פרסונליים שאני אבחנתי אצל אנשים, גם אם הם מדווחים על כך בתוקף?
  • על חשיבות העדות העצמית כקיווי שאכן שינוי הוטמע?
  • שהשינוי האולי יחידי, לבטח העיקרי, הוא שצריך לעשות רגולציה לשטף דיבורו בקטיעת בני-שיחו הקרובים לו?
  • שאכן, לעיתים, מודעות למשהו מסייעת להתנהלות אוכפת, עוקפת את ברירת המחדל של ההתנייה ההתנהלותית?

מבין, לבטח בנושא זה, מיציתי את שאת ההקשבה. מניח לכך.

אלוהים

יש לו, ליה, קטע רוחני. חזק.
הוא יעיד שהרוחניות מהווה מרכיב חשוב בחייו.

לא מתעכבים על מה זה רוחניות אוספיריטואליות. עלי.
בפורמט שלושמלים:
רוחניות=אמונה: תודעה משנה מציאות.בשלושימילים:
תפישה אנושית, שחולקת מרבית האנושות, שלתודעת הרוחני/ המאמין, יכולת השפעה על המציאות.
כל דת, אמונה היא מקרה פרטי של אמונה או רוחניות.
רוחניות נבדלת מעט, בכך שהיא מדירה, אולי מרחיקה מעט את האל מהמשוואה.

כרוב האנשים, מגייס את השכינה לשירותו.
כעמיתיו המאמינים, מבקש לספוח את ההכרה על היותו איכותי, ולספוח את ה'תכבד אותי' על כך.
כמו כל מאמין- בילט-אין של אמונה, המחפש לחזק את אמנותו בשיתופה על ידי אחרים, גם יה מטיף לה ומהווה מיסיונר לתפישתו.

למציקים, לא, לי אין עניין שמישהו יחלוק אתי תפישה. הסכמת מישהו עם תפישתי לא תנפק לי תחושת 'צודק' (בלתי) נשאפת.

במובהק, במודע, יה מגדיר לאל את תפקידיו, תוחם את גבולות וממדר מקומית, עניינית, על פי המקרה והצורך הניצב מולו.

כשאני אומר לטרבור שאמונתו היא בעצם 'ראייה באל פרילאנסר הנכון לקריאתו להתגייס לצרכיוה מיידיים, מקומיים וגשמיים – recruiting God to your needs, per call' (מעבר לספיחת תחושת סיפוק נעימה משיוכו לקבוצה אתנית שהוא מייחס לה עליונות ואיכויות,) טרבור נקרע. אני מניח ששילוב הניסוח העילג עם המבטא הנוראי בסוגייה זו מפיחה באמירה נופך מגחיך.
יה ששומע, נעצר, מטה ראשו, ומסלק בתנועת יד זבוב טורדני שאיננו. נהנה שגם אלוהים עומד לרשותו, נכון לקריאתו.

אני

מעבר לכך שחש כלפיו אסירות תודה, אוהב אותו. באמת. מדליק, מצחיק, דינמי, חכם, פיקח, קורים לידו ובגללו דברים.

Share

השאר תגובה