פרק ט: מטיילים

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים
פרק ח', שרון

זה הפרק בו גמרנו 'לעבוד' ואנחנו רק נהנים.

בייג'ינג, שבת, טיוליאדה

הורדנו קצב, זה ברור.
פטריק עזב בבוקר.
שרון מפנקת אותנו בטיול.
שם לב, שלראשונה בעצם, שרון יוצאת את מתחם ההמלון.

שרון הזמינה מיניבוס מפואר עם מדריכה סינית, מעולם לא יצאה מסין עם אנגלית מושלמת ששיחקה כדורעף מקצועני.

מזכיר לי, שבן של חביירים אחרי הצבא והטיול בדרום אמריקה הלך לשלושה חברי הוריו, לקבל עצה לאן להתפתח;
הראשון, מיליונר גדול שהקוראים שמעו על החברה שהייתה בבעלותו, המליץ על 'לך ולמד מנדרינית'.
מדריכתנו יישמה בהצלחה יתירה.

עלי העיקה בהשתדלות יתר, ועוד יותר בסיפורי אבסורד שנלווה אליהם צחוק לא אמיתי, כמתחייב מהסיפור- רגישויות שלי. מספרת שחזון מכונית לכל פועל מיושם שכל מי שיכול רוכש מכונית, סמל סטאטוס גם אם לא יכול לסוע בה.

התחלנו ב כיכר טיאנמן, ובעיר האסורה. זה לא סתם שלא מרחיב, לא מרגש.

ככה בדרך לקחו אותנו למופע תה; מסעדה שמכינה תה, על תוצריו והמוצרים המשלימים המתבקשים.
עשו לנו שפיל. יה, ואני חשנו כבמלכודת תיירים, ושאר התיירים הוציאו ים על תה וכליו.

בדרך חזרה מהחומה לעיר, נקלענו לפקק תנועה, אחו'ל שרטוטה.
החלטתי להתפנק ולפנק.

בשעתיים הקרובות, ניסחתי שאלות על השתייכות לאומית, פילוסופית, אישית. מתונות. שאלתי בסבב את כולם.

מהסינית התעלמנו, היא בתפקיד, לא באותנטיות אישיותית.
צ'ארלס התכנס לתוך ישבנו. בתחילה חשבתי שזה בגלל שטרבור אנטון צ'ארלס יה ואני – שרון נשארה עם המדריכה בקפה – כשהלכנו על החומה, החלטנו אחרי שלב מסוים לחזור. צ'ארלס באספרגריותו החליט להמשיך עצמאית. חבר אלינו למסעדת-תה-קפה-חרא-במחיר-תיירותי-מופקע, מאוחר מדיי, כשאנחנו ממתינים לו זמן בלתי סביר, והדרא"פים לא טורחים להסתיר את מורת רוחם.
הוא היישיר אלי את עיניו התכולות ושחרר- לא אוהב להיחשף ולהישפט בפומבי.
אין בעיה, אמשיך לאהוב אותו באותה מידה- עזר לי באי-מייל בכמה סוגיות html.
היה מוצלח מאד. היה ברור שכולנו נהנים. כמה גילויים, כמה אמירות משמעותיות, שיח אינטליגנטי.

ארוחת ערב, פרידה. מסעדה סבירה.
לוקח על עצמי את התשלום. כונס את תשומת הלב, מודה על החווייה הגדולה, ומציין את העובדה שבעצם נהניתי, ספחתי חווייה, בלא שתרמתי דבר.
בכך מביך את אנטון וצ'ארלס, אחיי לסטטוס הנהנים הלא מועילים, רק שהם, אנשי מחשבים, מ'כפת להם, הם נטולי תחושת אשם או צדקנות מתכנסת ליומרת ביטוי יושר אינטלקטואלי.

הם, כפטרונים מנוסים, דוחים את הצידוק לתחושת 'אוכל החינם' שלי.

לי, תרומתי ברורה.
גם אם אני היחיד שהיה מנסח אותה כך:

  • אם היה להם ביזנס היו משאירים אותי,
    ככבאי שבמשמרתו לא פרצה השריפה, הייתה להם האופציה שלא התממשה,
  • כערך מוסף, פעלתי במוד אינטגרטור,
    שיהיה לי, לנו כפרטים וכקבוצה, כיף, נעים ונוח ככל האפשר.

תרגולת מועדון xiu, זה בסדר שזו תהייה הפעם האחרונה.

יום ראשון

בבוקר עולה מקומה 46 ללובי ב- 63.
איזה רעיון פצצה – לובי קומה 63.

לומד ששרון, טרבור, אנטון וצ'ארלס בדרכם לשדה, חזרה למדינותיהם.
יה אמור לטוס בערב.

העיר, מזג האוויר לא עושים לי את זה. מתמהמה.
יה מזמין אותי לחדרו. מציע לחבור אלי עד טיסתו.
הסכמתי. והבנתי שטעיתי. הוא בקצבים אחרים, בעניינים אחרים, אישיותי הסוציומטית בטעם תחושת הכלוא פושה בי.
מתבאס לחכות לו את רוטינותיו. לא חוסך ממנו את טרונותיי, עצותיי, הצעותיי והערותיי הסרקסטיות אבל בעדינות.

אחרי שתיים בצהריים יוצאים מהמלון, אחרי שיה מבטא את כעסו עליהם שלא מאפשרים לו להישאר שם עוד. חינם
בפתח הוא נותן לי את מפתח חדרו שמשמש כרטיס חינם לxiu. מודה לו ומסביר ש-אני, כאן, אני מניח, כבר לעולם לא אהיה.
לצאת מהמלון לרחוב לא מתאים לו, קר. שומע שוב כמה הקור לא מאפשר לו ליהנות, ובכלל מאיים על בריאותו.
מסכמים שניסע למלון שלי, נתמקם, נראה הלאה.
במונית, משתף אותו ששהייה ברמות חיים כאלה מסקרנות, מעניינות, אבל לא באמת עושות לי את זה; אני מותנה לחיים בהם יש תיווך ביני לבין ההתרחשות, לא בתוכן ולא בספיחת תחושת ערך נרכשת.
טעות. כמו רובנו, הוא לא רוצה להיתפש כמי שכן מותנה לכך. לא בעיני עצמו לא בעיני סביבתו.
הוא משתמש בי כלוח הסל בקליעת קרש, לשכנוע עצמו. הוא פוצייח במסע שכנועים וגיוס תודעתי שגם הוא כזה, ורק נראה לי שהוא צריך את התנאים האלה. טוב.

מגיעים למלון, ואני מתבאס- רחוק ממרכז או ממשהו מעניין. אין שום התרחשות. סתם לגמרי, שלא לומר מבאס. כן- קרוב לרכבת התחתית. מחיר סביר. אין חיים.
חדר קטן, אטום, מדכא.

הפיזיולוגיה מרימה את ישבנה:
יה שואל אם יכול לחרבן.
שאגיד לו לא? גם אם כמֶה לטביעות ישבניו על אסלתי כלישיבות טחורים דנדשים על ישבני?
נותן:

  • אני אישור.
  • הוא באסלה.

שואל אם יפריע לי אם ישתרע על מיטתי. שאסרב?
משתרע. בבגדיו.

מכיוון שנשאר מציע ליה שאקח ממנו את ה- rmb הכסף המקומי שנותר לו. השאיר לי יותר ממה שציפיתי. לא נעים להגיד לו שמתחרט.

3 שעות עד למועד לקיחת המונית לשדה.
מציע שנצא. לוקח אתי את הכביסה.
רחוב ראשי שאמור לספק את התצרוכת המקומית. צפוף, פחונים, רק מבלוקים. סתמי.
הולכים בין חצרות הבלוקיאדה.
הוא מרגיש לא נוח, בטחונית. חוזרים לרחוב הראשי.

במסעדה הראשונה שרואה, רוצה לאכול. מבין שלא מתאים לו להסתובב.
לא בא לי על מקומות סגורים דחוסים כאלה, מצליח למשוך אותו עוד כמה עשרות מטרים- רוצה לחזור למסעדה.
טוב.
קונספט הבישול העצמי חוזר על עצמו, רק במחירי 0. בטח יחסית ל-מה שאכלנו.

ממשיך בקמפיין מהמונית, ואומר שהמסעדה הזו לא פחות מצויינת מאלה שאכלנו בהן.
לידינו אנשים אוכלים ומעשנים. הוא משתגע, לא מסתיר.
אני שואל איפה השירותים. בלי אנגלית מבין שזה מסביב בחוץ. יוצא, הולך סביב, בעצם מסביב לבלוק- לא רואה.
חוזר. שואל שוב. מתעקשים.
חוזר, מסביב לבלוק יש בטונאדה עם כניסה.
נכנס- מחראה במובן הכי בסיסי סטריאוטיפי של המלה, כולל מישהו שמדגמן כריעה וחריאה. תוך כדי עישון. אין דלתות. ויש ריח. המון. Back to the very basics.

בדרך חזרה רואה מכבסה- כמו היונה שרואה את עץ הזית. מברר האם, כמה, ולמתי.
מחליט לתת להם את הבגדים. בעזרת ציורים מסכימים שאקבלם תוך 24 שעות.

חוזר ליה, מנסה להסתיר את חוסר הסבלנות, לא נעים לי, אבל יאללה, שייגמר.
עושה איתו שיחת סיכום.
מיצר על שלא הבאתי תועלת.
מביע את תקוותי שיצא בסדר מול אלה ששכנע להביא אותי.

"מה אתה מדבר", לקח את האמירה שהתכוונה להיות עסקית לרמה האישית. ספק בצער ספק בסיפוק, חרץ בגילוי לב " אתה היית הסטאר שלנו."
יפה. אהבתי שהבחין בתוצאות מוד האינטגרציה שהופעלה.

נהג המונית מגיע.
הוא מניח בנחת את תפילותיו ונושא את תפיליו, או להיפך, הוא ממש לא מוטרד מהחיכיון, כשאני בחוסר נוחותי מעיר על זה ש"הנהג ממתין", הוא משחרר קללה מפחתת.

מלווה אותו למכונית 'לוודא שהוא נוסע', כמאמר ההלצה המשפחתית על שם ספתא לאה.

בייג'ינג, שבת, ערב.

לבד. הקלה. זמנית.
לוקח מונית לווילאג'.
יושב בסניף רשת קפה נחמדה.

'רשת קפה נחמדה' איזה ביטוי זקן.

קפה חרא, מחיר בשמיים. שירותים לא בהישג איברי ההשתנה.

לא נעים לי בסין; לא מפצח את המקום. לא יודע לאן ללכת מחרתיים.
מחליט לצאת.
מחפש דרכי מילוט באמצעות טיסות מבייג'ינג.
חווה את החרם הסיני על גוגל. לא ייאמן. פעמיים:

  1. גם עד כמה אנחנו תלויים בגוגל.
  2. איך הסינים חוסמים אותו.

תחושה של קלאוסטרופוביה מתונה אופפת אותי. לא חמורה אבל קיימת. בלתי ניתנת להתעלמות. זה לא שלא יכול לנוע או לצאת אלא שהאופציות לא נהירות. לא מזהה משהו כייפי, רצון לממש משהו.

ביום ראשון, בערב, בקפה, מוצא, עם נרות, טיסה לעוד 24 שעות, בלילה שבין שני לשלישי לבנגקוק עם נחיתת ביניים בגוואנג'י.
קרוב ל- $400. יקר.
לא מצליח להזמין. לא מקבלים לי את כרטיס האשראי.

מנסה ליצור קשר עם אחותי בסאן פרנסיסקו, אני לפניה 16 שעות.
'מעשה שטן', אם לנטוש לרגע את אשכנזיותי חסרת האמונה, נטולת האינטליגנציה הרגשית, לא מצליח. לא זמינה.
משאיר לה הודעות שתחזור אליי בכל שעה.

בשלוש ומשהו בבוקר מעירה אותי, רוכשים כרטיס אצל סוכנות on-line מבאסת, שמכריזה על מחירי הרגע האחרון מוזלים, ולמעשה יש עליהם קנסות.
אולי בגלל השעה, אולי בשל אי-הנוחות שלי בסין, מתעצבן מהפערים בין מה שהיה באתר לבין שיחת אחותי עם הנציג ועוד בשפה ובמבטא הכאילו אמריקני, נוסח 'ברו, עבדנו באותו מקדונלד' כשבעצם הוא מזיין אותי בפרופסיוניאליות מנומסת.

Share

השאר תגובה