יצר תחרות או התכנסות

ר'ישל'ה שומע ממני שכשאני צופה בספורט,
אין לי העדפה, אני מעדיף לא להעדיף מראש,
קבוצה, שחקן או ספורטאי שינצח.

אידיאולוגית, שאיפתית, תיאורטית,
בגדול ובקטנה,
אני בעד האנדרדוג, להוא שהפתיע, או זה שהתאמץ יותר, או היה טוב, אסתטי, מרשים, מצחיק – אותי – יותר. וזה דינמי, משתנה.

ר' חורייץ – 'אין לך ייצר תחרותיות'.

אני אומר שהוא מבלבל בין תחרותיות
– שאולי לא מפותחת אצלי מי יודע כמה, לא ברור, יהיו מי שאולי לא יתווכחו, לבטח לא יסכימו, ולא כאן המקום לדון בכך –
לבין ייצר, התכנסות אינסטינקטיבית של הזדהות ערכית עם אחר.

הצפייה בספורט היא תירגול, יימון, מימוש, האינסטינקט המתכנס, ספיחת הנאה מהתכנסות הזדהותית, שכן, על אף הנרטיב שאוהד ספורט מצוי מוכר לעצמו, חינם ש-

"כצופה בספורט אני מחפש את המעניין המפתיע האסתטי ושהטוב יותר ינצח. לאחר כל זאת ההזדהות מהווה מכפיל הנאה"

שאוהדי הספורט מעדיפים שקבוצתם החלשה תזכה באליפות..

מה דעתך? כספורטאי, מזדהה או מתכנייס?

Share

השאר תגובה