טיוטא: קונסרבטיביות זו מחלה?

לא. חשוכת מרפא

שמרנות/ קונסרבטיביות/ ימניות היא סנטימנט;
אינסטינקט – מכניקת התניית תפישה מתכנסת מוטמעת.

תמציות

קונסרבטיביות תפישתית היא תצורת מחשבה רווחת, מוטמעת.
התפתחותה אבולוציונית ⇐ סוציולוגית ⇐ רציונלית,
גם אם אחיזה בה אינה אינטליגנטית או רציונלית.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם…

את המלים מבין, לא את צירופן למשפט תְכָנִי;
טרם נחשפתי למי שקם פתאום, או בכלל, עם תובנה שהוא עם.

שמרנות: התניה מחשבתית מקדמת ערכי התכנסות קולקטיבית איתם פרט מזדהה.
אינסטינקט המצדיק רציונלית מימוש, יישום, קידום ערכים פרט–חברה מוטמעים.

היומרה

  • ישנן שתי גישות, מכניקות מחשבה אופייניות.
    • קונסרבטיבית,
    • פרוגרסיבית.
  • מחשבה קונסרבטיבית ניתנת לאבחנה – ברגע שרואה אותה, מתוייגת ככזו.
  • מחשבה פרוגרסיבית
    • נדירה יותר,
    • רווחת פחות ממכניקה קונסרבטיבית,
    • מחייבת שימוש במחשבה ביקורתית מתמללת,
    • בדרך כלל מיושמת אצל פרט בסוגיה מסויימת, גם אם בסוגיות משיקות לה.
    • נצפית בעת שמהווה היפוך התנהגותי מחיווי מחשבה קונסרבטיבי.
  • יש קו פרשת מים מבחין בין מאפיינים של מחשבות אלה, גם אם לא תמיד ניתן להבחנה.

בסיס הרקע

מכניקת המחשבה הנידונה לאבחנה עוסקת ביחסי פרט–חברה.

המתח בין ערכיות  תפישת סדר חברתי לבין חופש פרט.

מחשבה קונסרבטיבית שואפת למצק פרוטוקל מוכתב, שיש לו רקע רגשי, ערכי, ונסמך על מקורות על – אל, גורל, מיסטיקה, התכנסות לזהות רגשית משותפת.

מחשבה פרוגרסיבית חותרת למקסם את טובת כל פרט מסויים, לפי הבנתו, תוך מניעת פגיעה בפרט אחר או בתשתיות החברה.

המתח בין התפישות הוא מובנה ובלתי פתיר שכן

  • אלה ערכים מתנגשים, התחזקות גישה אחת מאיימת על התכנות אחרת,
  • ההגדרה מהו נזק לאיזה ערך הוא תוצר של תפישה מקדמית,
  • לטענתי,
    פרט לא בחר להמנות על תפישה כזו או אחרת, אלא, הוא תוצר של מבנה אינטלקטואלי, איכות תודעתית אופיינית האם

    • הוא יש לו סנטימנט מתכנס לערכי קולקטיב, או
    • שיש לו מנגנון בקרה רציונלית.

מאפיינים קונסרבטיבים

  • שאיפה לסדר
  • העצמת הריבון
  • ייעוד הםרט לשרת את החברה
  • המרחב הציבורי שייך לציבור
    • כלומר לריבון
    • בשונה מתפישה בה מרחב ציבורי אינו שייך לאיש, הריבון שומר על פיתוח התשתיות ומונע השתלטות עליה – מודל Washington Square NY.

רקע

ריבוי ממשקי מציאות, מורכבותם, גיוון פרשנויות לחיווייה הפרקטיים, אינטרסים שונים של מאסות פרטים, תפישות, רצונות אישיים, אלה ועוד מקשים על הִתכנות קיום חיי חברה בה פרטים מקבלים על עצמם את כלליה ואת סמכויות הריבון העומד בראשה.

חברה אנושית היא צֶבֶר פרטים שקבלו על עצמם סט נורמות, כללים, חוקים, המסדירים יחסי פרט–קולקטיב.

פרטים אלה קבלו, מקבלים, על עצמם עול נורמות, כללֵי וחוקֵי החברה בשל הבנת הפרטים, זו המתומללת, האינסטינקטיבית המוטמעת ש

  1. קונפליקטים בלתי נמנעים בין פרטים ייפתרו באופן מצרפי יעיל יותר במסגרת תשתית חברתית מאשר עצמאית.
  2. ויתור יחסי על חופש אישי, יקדם ערכים חשובים יותר לכל פרט.
  3. אם לפרט אין את ה'רציונל' להבין שהוא רווה רווח מהכפפתו למרות חברתית, הפרטים האחרים -החברה סביבו תכפה עליו את ערכיה, מכוח עוצמתה, באמצעות –
    1. הריבון העוצמתי העומד בראשה,
    2. הפשטות המתימטית, רוב האנשים – דמוקרטיה.
  4. חינוך' באמצעות כל סוכני העברת המסרים שיש לחברה –
    • הורים, משפחה,
    • מחנכים,
    • מוסדות שלטוניים –
      • חינוך,
      • דת,
      • שפיטה,
      • אכיפה,
      • הסמלה – טקסים, המנונים, דגלים,
        שחשיבות קיום המבנה החברתי רב וגדול מחשיבות קיום הפרט.

אבולוציונית, פרטים פיתחו חיי חברה שכן, תפישתית, הפרט הגביר את סיכוייו למימוש הערכים והאינטרסים החשובים לו יותר, כשהוא בלהקה, מבנה חברתי, ארגון, מאשר היה משיג עצמאית.

ככל שפרטים התפתחו תודעתית, ארגונים חברתיים המכילים אותם, המוחלים עליהם, התפתחו, מורכבות היחסים בין המבנה החברתי לבין הפרטים הנמנים עליו, ממשותם, התפתחה לממדים אבסטרקטים, אמורפים. והטובין הנגזרים מהם הפכו אמורפים כשמובילי הלהקה מעצימים את האינסטינקט של חבריה על חשיבות התעצמותה, הזדהות עם ערכיה, וצביונה.

קבלת פרט את צבר החוקים, כללים, נורמות נעשית בעיקר באמצעות הטמעה של סוכני החברה: הורים, משפחה, סביבה חברתית, מחנכים, רשויות שלטוניות, מנהלי הקולקטיב, וזאת באמצעות הנחלת סט ערכים 'טוב' 'לא טוב', שגוזרים 'עשה', 'אל תעשה', בצד גמול ועונש על חיזוק, החלשת הקולקטיב.

תפישות שמרניות מוטמעות כמצע לחיים חברתיים; ערכי החברה אינם מועברים, לבטח לא בשלבים הקריטיים של ינקות, ילדות בהליך רציונלי של הסבר ודיון – תודעה אינה מפותחת דיה, יכולות השתלבות בחברה הן קריטיות לחיי פרטיה.

באותם מקרים בהם נעשה דיון על ערכי החברה,

  • על פי רוב, דיונים מסוג זה הינם רציונליזציות לאחר מעשה, המקבלים, מקבעים, סטרוקטורות חברתיות בסיסיות.
  • בשאר המקרים, דיונים הם על שוני תפישתיבין המשתתפים
    • בין תמיכה במימוש רְצון פרט,
    • לבין תמיכה בחיזוק/ מניעת ערעור ערכי קולקטיב.

נראה ששילוב אינסטינקט מתכנס – כמיהה לתפישה מיסטית, בלתי רציונלית, גורסת ששלמות מבנה חברתי אבסטרקטי עליון על מיצוי ריאלי של שאיפת פרטיה – אבולוציוניות, איפשר למבנה חברתי מדיני להתקיים.
ייתכן שאינסטינקט זה מהווה הכרח למבנה חברתי להתקיים, שכן, במהלך 300 השנים האחרונות כלל האנושות התארגנה במתכונת לאומית די דומה, המכילה את רובה המכריעה, ורובם המוחלט בהסכמה.

כך, רציונלית, מבנה חברתי הנשען על תפישות אי-רציונליות, אינסטינקטיביות הוא ההתפתחות אבולוציונית, טבעית, והוא המאפשר חיי פרט, יחסית סבירים, ש'הביאונו עד הלום.'

על פניו, אם המודל הטבעי הוא מדינה המהווה ריבון על נתיניה, מה כאן בלתי רציונלי?

התפתחות זו התרחשה בשל צבר תנאים ומאורעות מקדימים.
בדינמיקה האבולוציונית, משחר ההיסטוריה האנושית ובהמשכה, הייתה התקדמות; מפחות ידע ליותר, מתקשרת מוגבלת לרווחת, משרידה לפעולות אינטלקטואלית, מאמונה לחקירה להסקה, תוך השלת הנחות אמוניות, שלא הוכחו כמשרתות אינטלקט חוקר.
הליך זה התרחש ועדיין, בתנועה לא רציפה, שאינה ליניארית ולא מתואמת בין חברות אדם שונות.

עם זאת, ניתן לראות מסלול התקדמות עם תחנות התארגנות מובהקות כ- משפחה, שבט, יישוב, דת, ריבונות מלוכנית אימפריאלית, מדינות לאום בהם מגוון שיטות בהן נקבע הריבון, ודרכי שליטתו בנתיניו משליט טיראן הנסמך על הטלת אימת השרים למרותו ועד דמוקרטיות פרלמנטריות, בהן האזרחים קובעים במגוון תתי שיטות את אופי השלטון.

ניתן להבחין שמודעות הריבון לרווחת הפרטים תחתיו בהליך התפתחות מתמיד.

בשל הטכנולוגיה התקשורתית המתפתחת, מבנים החברתיים הפכו משוכללים יותר, מורכבים יותר לשליטה, ישנה הליך מואץ של דה-פרגמנטציה של תתי קבוצות

על הריבון להתמודד עם אתגרי שימור מתחים ב מבנה חברתי–חופש פרט.  פרטים נמצאים בתקשורת עם יותר פרטים בעלי אינטרס משותף, אד-הוק, יש להם לגיטימציה, יש בכוחם לתבוע ממסגרות חברתיות עליהן הם נמנים, לשרתם באופן ממוקד, מיטבי יותר.

על ציר זמן, מרכיבי הכפיה ביחסי פרט–חברה התפתחו להיות מורכבים יותר, אמצעי שליטה נדרשו לתת מענה לרבדים של מרכיבי ציות מנטליים, אבסטרקטיים:

  • מציות על בסיס שרידה, שכר ועונש, מזון ועונש פיזי,
  • דרך איום השרדותי קיומי,
  • למחוייבות רגשית לשלטון ככוח מיסטי עליון – מחיל סדר ראשוני,
  • ועד להתקדמות ליצירת סדר מוסכם,
    מבוסס רציונל,
    שתכליתו מיקסום חופש פרט
    המוגבל אם מפחית חופש אחר.

 

כיוון זה מצריך שיתוף פעולה מורכב ובעייתי של ריבוי בעלי תודעה עם תפישות מציאות מגוונות., כולל מתח אינהרנטי התפישתית השווה המצרפי' של פרטים ביחס מיקום תפישת יחסיהם עם החברה בה הם מקננים, האם יש להרבות בחוקים מסדירים בהינתן תפישות 'טוב' שונות, ליכולות מנטליות שונות של פרטים, בהבנה שתמיד יש מתח המברר מהו הקו המפריד. [לעבוד כל כך שוב.]

בשונה ממהפיכות חברתיות, תהליך אבולוציוני המרחיב רווחת פרטים להיות איטי, קוהורנטי, אורגני, אבולוציוני, שכן הוא מערער סדרים קיימים: בצד כוונת העלאת רווחה נתפשת של פרטים מסוימים, בהכרח, נגרמת ירידת רמת חיים של פרטים אחרים, תוך התנגדות טבעית של פרטים המשמשים כסוכני הריבון, שכן הם נפגעים ישירות מהתהליך הרחבת חופש פרט.

כאן גם חוברים

  • תפישת תועלת אישית של פרט משרת ממסד ריבוני של קולקטיב
  • עם האידאולוגיה המשווקת לשאר הפרטים, שנשמרו על המבנה הקיים שלטובתי הכלל'.

עם זאת, מתח, אינטראקציה חיכוכית בין

  • שואפי פרוגרסיביות אינדיבידואלית,
  • להתכנסות קולקטיביסטית
    היא בלתי נמנעת.

על התהליך להיות איטי, אורגני, אבולוציוני, שכן הוא מערער סדרים קיימים, בצד כוונת רווחה לפרטים מסוימים, הורדת רמת חיים של פרטים מסויימים אחרים, תוך התנגדות טבעית של פרטים המשמשים כסוכני הריבון, שכן הם נפגעים מהתהליך.

אינני יודע מהי 'התחנה הסופית' של התהליך.
אשער שזו תהיה פרגמנטציה אינדיבידואלית, פינת חבירה אד-הוק של פרטים.

אינני יודע, מתי תגיע, האם, ומה המשך ההתקדמות עם ה'הגעה'.

כן אניח ברמת נחרצות גבוהה, שמבנה הקשרים הקיים היום, לתצורותיו יישאר יציב על ציר זמן עתידי. [לעבוד על]

במתח בין

  • שאיפה תיאורטית לחרות פרט מוחלטת,
  • לפרקטיקת קיום חברה מאפשרת חופש פרט יחסי, מצריכה הסכמה של פרט לוותר על מרכיבים בחֵירוּתוּ, וזאת לקידום שאיפתו לקבל שירותים וטובין חברתיים, ומהחברה.

על ציר זמן, התפתחות, ברטרוספקטיבה, בהיסק, כדי לקיים חברה אנושית, רציונלית, על הנמנים עליה לקבל א-פריורית, במודע או שלא, תפישה בלתי רציונלית של עליונות המבנה החברתי על מכלול פרטיה, עם לעיתים, יוצאי דופן, מי שמונו לזכויות אחרות, מתפישה רציונלית ש'טובת הכלל' מחייבת מתן זכויות יתר, ולו זמניות, בתפקיד, בסיטאציות מסויימות, לפרט זה או אחר. איסור העלבת עובד ציבור. יכולת שוטר לעצור פרט, שופט לשפוט, צבא או ישירה לפעול באלימות מול פרטים סוררים.

תודעה קולקטיבית

אוקסימורון. אין דבר כזה. מושג אקדמי, קונסטרוקט בניסיון לתאר תופעה, או כוונה מניפולטיבית של הנעת אנשים לפעול בניגוד לאינסטינקטים המנחים אותם לפי תפישתם לקידום טובתם.

תודעה קולקטיבית הוא

  • קבלה
  • של צבר אנשים
  • נראטיב, סיפור
  • שתכליתו קיום ערכים מסויימים
  • שקיבלו על עצמם את הערכים המשותפים תנינים על הקולטיב
  • ומשייכים לקיום ערכים אלה תועלת פרקטית משימור הקולקטיב,
  • ומשם נגזרת לתועלתם האישית.

המנון צרפת

קומו ילדי המולדת,
הגיע יום התהילה.
נגדנו ניצבת העריצות,
דגל מוכתם בדם הונף.
דגל מוכתם בדם הונף.
שומעים אתם, בשדות
גועים הגייסות הפראים הללו,
מגיעים עד זרועותינו
לשסף את בניכם, את רעיכם.אל הנשק, אזרחים!
היערכו בגדודים,
צעד, צעד!
ירווה דם טמא
את תלמינו.אהבה קדושה למולדת
הדריכי, תמכי בידנו הנוקמת.
חירות, חירות יקרה,
הילחמי לצד מגינייך;
הילחמי לצד מגינייך.
תחת דגלינו, כדי שהניצחון
ירוץ לקול צלילייך הגבריים;
כדי שאויבייך הגוססים
יחזו בניצחונך ובתהילתנו!אל הנשק…
Allons enfants de la Patrie,
Le jour de gloire est arrivé !
Contre nous de la tyrannie,
L'étendard sanglant est levé,
L'étendard sanglant est levé,
Entendez-vous dans les campagnes
Mugir ces féroces soldats ?
Ils viennent jusque dans vos bras
Égorger vos fils, vos compagnes !

Aux armes, citoyens
Formez vos bataillons
Marchons, marchons !
Qu'un sang impur
Abreuve nos sillons !

Amour sacré de la Patrie,
Conduis, soutiens nos bras vengeurs
Liberté, Liberté chérie,
Combats avec tes défenseurs !
Combats avec tes défenseurs !
Sous nos drapeaux que la victoire
Accoure à tes mâles accents,
Que tes ennemis expirants
Voient ton triomphe et notre gloire !

Aux armes…

הכוונה בביטוי – התכנסות תפישתית לתמהיל תפישות רווח.
בהתייחסות לאוסף של תפישות 'תודעה קולקטיבית', ב'חפצון' התפישה, ממצקים אידיאה, מייחסים לה ממשות קיומית, משמעות, ערך.

אין מי שקם בבוקר, וולונטארית, עצמונית, רציונלית, וחושב שהדבר הנכון הוא למול את בנו, להפריד בשר מחלב, להניף דגל, לחייב פוזיטיבית כיבודו, לאסור בוז לסמלים או רעיונות, להמנע מפעולות – מסחר או נסיעה במועדים מחזוריים, או להחשיך מסכי עינוגים בערב יום זיכרון. אלה ועוד, הינן פעולות לא רציונליות שהוטמעו בתודעות רבים שפיתחו רציונל לשימורן.

טענתי
התניה להתכנסות קולקטיבית של פרטים למבנה חברתי עוצמתי, משליט סדר לביטחון, מצריך שילוב של התייחסות רציונלית של הערכת הטובין המתקבלים ממבנה קיים,
בצד התייחסות מיסטית, סנטימנטלית, המושתת על כמיהת רוב מוחלט של נתינים סיפוק אלמנטים רגשיים, אולי רִצוי סביבתי בריבוי מקרים – רציונליות, זה לא.

רציונליות המתבטאת בוויתור על חירויות פרט לטובת שלמות הקולקטיב, ייחוס לקולקטיב איכויות מיסטיות הוא אינטרס רציונלי של העומד בראש הקולקטיב, הריבון.

תיעול אבסטרקטיות: היותר חלשים סוציואקונומית באוכלוסיה, הם השואפים לאבסטרקטיות תפישתית, לפרקטיקה מיישמת ריבונות עליונה על פרט, מסתדרת הרמונית עם תחזוק אמונות מיסטיות בלתי רציונליות, מוטמעות, של כמיהה לריבונות בגרסה הדתית המארגנת. האם יש דתיים שמעדיפים מבנה מדיני חופשי על מסודר ומאורגן?

ייחוס משמעות גבוהה יותר לערך חיצוני מאשר לפרט המקצה את הערך, וולונטרית, על ידי פרט, הוא פעולה בלתי רציונלית.

פעולה זו נעשית על ידי הטמעה שיטתית של מערכת חברתית העוטפת את הפרט מרגע לידתו, מקדימה את הבשלת תודעתו.

הטמעה זו נעשית על סט התניות של שרידה, קבלה חברתית, רצון לקונפורמיזם, ספיחת חום אנושי, התכנסות הזדהותית, ריצוי דמויות סמכותיות בסביבה המתממשקת עם פרט.

סוכני הטמעה

רעיונות התכנסות קולקטיבית, הוטמעו על ידי סוכני הטמעה – הורים, פונקציות חינוכיות, ממסד, מוסדות, ארגונים והעומדים בראשם, שכן ראו לנגד עיניהם את טובת הארגון עליהם היו מופקדים.

הרעיונות הוטמעו על ידי סוכני הטמעה – הורים, פונקציות חינוכיות, ממסד, מוסדות, ארגונים והעומדים בראשם.

  • אינטרס שלהם,
  • דאגתם לפרטים עליהם מופקדים,
  • מייצרים את ההתנייה,
  • באמצעות שכר ועונש.

סוכנים מרוחקים הם אבסטרקטיים יותר, מטפלים  ה' ביותר פרטים, נזקקים לארטיפקטים  ה' אמורפיים כסמלים ייצוגיים, טקסים, ושבועות.

רציונלית, מי שלא ינק, לא הוטמעו בו תפישות עיקרי ההתכנסות ההזדהותית, לא יקום בבוקר במחשבה שארגון קולקטיב עליון עליו או על פרט, יעשה פעולות שלתפישתו מקדמות את טובתו המצרית על מכלול האינטרסים שלו, בכלל  ה' זה לאקיים מצוות דתות שאינו מכיר ושוייך אליהן, לא יעסוק בפעולות שמעולם הוא קיום מסורות שתכליתן תחזוק ערך קולקטיבי.

טענות רקע

תפישה שמרנית היא ביטוי למכניקה אופיינית תודעתית.

ישנה שמרנות מובהקת, ולעומתה זו היחסית. אין מצב של חשיפה לחיוויי מציאות נטולת תפישות מקדמיות.

ההבחנה היא בהטייה המקדמית לרתום את חיווי המציאות לקידום ערכים שמרניים מובהקים, חיזוק ערכי הקולקטיב, הריבון.

שמרן מובהק:

  • חושש מאדיקות הקונסרבטיב שמוכן להקצות משאבים רבים יותר ממנו ליישום תסמיני השמרנות,
  • ובז לחולשת מי שמוכן להקצות פחות משאבים ממנו ליישומם.

אבסורד
שמרן עם רמת אדיקות יחסית נמוכה, תופש עצמו כמי שקרוב יותר לבעל תפישה רציונלית פרוגרסיבית, מאשר למי שיווק איתו ערכים.

אותו שמרן 'מבלבל'  בין נטייתו להקצאת משאבים למימוש סט אמונותיו והערכים הנגזרים מהם לבין תפישה רציונלית.

הקונסרבטיב מייחס רציונליות להליך הקצאת המשאבים ופחות לבחינת הערכים.

מכיר שמרן אינסטינקטיבי מובהק, שנחשף לחוסר העדפתי למשתתף בתחרות ספורטיבית, להטייתי להישגים, לספורט עצמו. טוען ש'רמת התחרותיות שלי נמוכה', בעוד שאני טוען, שהוא מתייחס לרמת התכנסותי ההזדהותית, שהיא אכן נמוכה.

שוני בין ישמים שמרנים

  • סט הערכים אליהם הם נוטים די דומה, חשובה בניואנסים
  • לעיתים, ערך שמרני טיפוסי, יכול אצל שמרנים מסויימים לא להיאכף.
  • עומק, רגישות הסנטימנט המתכנס אינסטינקטיבית לערכים שמרניים.
  • מידת האדיקות, האנרגיה, שפרסוהה שמרנית מוכנה להקצות ליישום ערכיה.

לך סמוך לו על הרציונל,
לך סמוך על המנהיג, הריבון, הקולקטיב שאליו עמיתינו לנורמטיביות נוהים, הייה תלוי בשיקול דעתם.

גישה לסוגיה עם תפישה מקדמית איך לתפוש אותה בהיעדר יושר אינטלקטואלי, כדי לקדם ערכים חברתיים.

בתמצית

שמרנות: נטייה מחשבתית אופיינית לגשת לסוגיה עם סט תפישות, פרדיגמות,
כאלה שהן בבחינת אקסיומות בלתי ניתנות להוכחה, או בעלי משמעות ערכית,
כשחיוויי המציאות בעצם מאוששים את נכונותם.

גישה רציונלית חותרת לתפוש תודעתית מציאות באמצעות סט כלים 'אדישים', שאינם משפיעים על המציאות, תעסוק בהשוואה למקרים עם מרכיבי מציאות דומים, המניבים תוצאות דומות – וזאת באופן 'אובייקטיבי', ניתן לשחזור על ידי תודעות שונות נטולות קשר.

פרוגרסיביות היא תוצר תפישתי של גישה רציונלית, בה חסמי שמרנות שהתקבעו מוסרים – הסרת אפליות באשר הן, חתירה לשיוויון מגדרי, גזעי, אתני – לטובת חופש פרט לקידום מטרותיו האישיות ומתוך כך נהנית מכלול החברה.  

הסתייגות

כל בני האדם ניגשים לסוגיה עם כלים מקדמיים, בלתי ניתנים להוכחה דיוק אמפירי.
עם זאת, אנשים נבדלים בין נטייתם המובהקת יותר או פחות לתפוש את המציאות באמצעות פרדיגמות בלתי מוכחות, או כתוצר ערכי, לעומת מי שפחות עושה, ובנושאים מסויימים, כמדע, עושה מאמץ להמנע מכך.

החמלה אינה ברציונליות, שכן אם המעשה הוא רציונלי, נעשה בשל שיקול המביא רווח, תועלת, קידום לבעליו, הוא אינו מעשה חמלתי.

החמלה היא במחוזות שמרנים מובהקים, בהם בין ערך התועלת האישית, לבין האמבטיה לבין תגמול הריבון, נקודות זכות בגן העדן פרט מקצה תשומות לפרט אחר שנראה לו במצוקה.

כחיות חברתיות, מבין את אינסטינקט ההתכנסות הטבוע בכולנו,
תחושת הביטחון, החום ההנאה של התעטפות בסוציולוגיה מקיפה תומכת.

אינסטינקט ההתכנסות הסציולוגית, טבוע בכולנו, גם אם במידה שונה בין פרט אחד לאחר.

התכנסות קולקטיבית

התכנסות להזדהות עם קולקטיב, שימור (מנהגי) מסורת, טיפוח צביון הזדהותי,
הן פעולות מוטמעות, נספגות, מועברות על ידי הורים, חברים, מורים, סביבה,
באמצעות תמלול ודוגמאות, בדרך כלל באמצעות פעולות חוזרות על עצמן.

התכנסות זו נחה על על מצע אינסטינקטיבי אותנטי של כמיהה לחום, אישור, התקבלות, הגנה, שרידה במסגרת חברתית.

זהו אינסטינקט מתפתח, ואופייני הן בהתבטאותו והן בייחודו לכל פרסונה.

אמונה

התייחסות לאוסף הנחות כקיימות וכנכונות בידיעה שאין יכולת להוכיחן אמפירית לתודעת אחר.

ניתן להרחיב דיונים על תפישות מציאות, ובאיזו מידה הן 'נכונות' אמפירית, ומה מרכיב האמוני בהן.

עם זאת, אמונה באל, בגורל משותף של אוסף פרטים הן אמונות שמאפיינות פרטים רבים, ופרטים אחרים לא.

המרכיב האמוני בתפישות אדם משתנה בין פרסונה אחת לאחרת, ומהווה גורם מאפיין, שכן רמת האמוניות של פרסונה לא משתנה, מידת החתירה לרציונליות די קבועה, ומה שאולי משתנה הם הנושאים שפרסונה מאמינה בהם. או לא.

הנחות

  • קונסרבטיביות בהיבט יחסי פרט–קולקטיב/ חברה/ עם/ דת.
  • ניתן לנבא ערכים נוספים של פרסונה לאור חשיפה לחלקם.
  • מכיוון שעוסקים בבני אדם, ההתייחסות לתופעות כלליות מאפיינות.
    פרטים 'סוררים', 'שאינם מתיישרים' עם ההנחות, בעצם קיומם, גם אם מעטים אינם שוללים את יכולת הניבוי שאינה כמותית, אלא 'בריבוי מקרים'.
  • התסמינים נבדלים בשני מימדים:
    • היותם והיפוכם,
    • עוצמת מובהקותם.
  • מחשבה באשר היא מחפשת חוקיות בגילויי מציאות.
    מציאת חוקיות עוזרת לנסח חוקים מנבאים תוצאה נחזית לאור קיום מרכיבים שנחזו במאורעות אחרים.
    לכן – כולם שמרנים.
    העיסוק כאן הוא בניסיון ביצירת קו מפריד בין קונסרבטיביות ברורה ומובהקת למאפיינים שאינם שמרניים, כמאפיין נקודתי.

תסמינים

עוצמת התסמינים משתנה בין אינדיבידואלים, כטביעת אצבע תודעתית.

בעלי מחשבה קונסרבטיבית, מתאפיינים ביישום אינסטינקטיבי של ערכים.

אמוניות רציונליות

  • אמוניות – תפישה, אינסטינקטיבית, שאינה נצרכת להוכחה או הסבר, שיש כוח עליון מארגן, מסדר השולט במציאות.
    הקצאת אינסטינקטיבית של תשומות תודעתיות, לערעור רציונלי ובחינה מתמדת של כל תפישה נטולת הוכחה אמפירית.
  • תפישת משמעות נגזרת מכוח עליון מסדר.
    המציאות נטולת משמעות מקדמית, היא תולדה של מקריות ש[עדיין] אין לה הסבר, ומתקיימים בה יחסי גומלין בין מרכיביה שמתנהגים בחוקיות טסעית שיש לחקור את מרכיביה.
  • טיפול בסוגיה באמצעות טיפול בהנחות מקדמיות – טיפול בחרדה, מניעת הגיהינום, רצון להגיע לגאולה, הגנה על ריבון*, חיזוק רוב.
    טיפול בסוגיה בניסיון להבינה ללא ערכים מקדמיים, אלא בכלים אדישים לבעיה.
  • הכפפת תפישת מציאות, לערכיות חיובית/ /שלילית
    היות אירוע מסוים מתמקד באיתור סיבתיות המשפיעה על תוצאה, במנותק מערכיות המרכיבים.
  • למושגים כ-'גורל' או 'ייעוד' יש תפקיד מהותי בעיקרי אמונה.
    'גורל' הוא מושג מניפולטיבי שנועד לגרום לאחר לבצע פעולות שבאופן רציונלי היה נמנע מהם, ולהיפך, להימנע מפעולות שרציונלית היה מבצע. 'ייעוד' הוא מושג שמרוקן מדרמטיות ובו פרט מכוון פעולות לטובת יעד קונקרטי מסוים.
  • תפישת חשש מתגונן מאיום הגיהינום שאיפה לגאולה ולגן עדן.
    החיים המציאות נמצאים במנעד די מצומצם כדי לשפר באופן מתמיד, אבולוציונית אורגנית.

ריבון

  • ייחול לריבון עוצמתי
    הסתפקות במנהל תשומות פונקציונלי, בבחינת ריבון הוא רע הכרחי.
  • ריבון אהוב, נערץ.
    המנהל הוא פונקציה בלתי נמנעת, שהעדרה גרועה מהיותה.
  • אינסטינקט מגן על ריבון, שכן יש הזדהות אליו.
    אינסטינקט חושש מריבון, בוחן את תעדיו, מבהיר לו שזמנו קצוב, בו ייבחן, ובעת שתפקודו לא יספק – יוחלף.
  • שאיפה לייחוס לריבון/ מנהיג מורם מעם, עם יכולות על, מיסטיות.
    מנהל הוא כאחד האדם בתקוה שסט תכונותיו מאפשר תפקוד מיטבי ביחס לאלטנטיבות נבחנות תמידית.
  • חתירה אינסטינקטיבית לסדר, ומתוך כך להעצים את כוח הממשל, ביטחון בסבירותו, לקיחה בחשבון שבשולי הטעות יופעל כוח אקססיבי מול פרט.
    הגבלת כוח הריבון, שאיפה למתן את כוחו כשבמקרה טעות פושע ייצא ללא עונש.
  • אינסטינקט לסדר מעצים את הממשל
  • נתינים סומכים על ריבון, מעדיפים פיקוח קלוש, שלא 'יפריעו' לו בשליטתו, מעדיפים שיקלסו את תבונתו ופירות מעשיו.
    על הריבון להיות מפוקח תמידית, כשמונה יוחסו לו כישורים מיטביים, עליהם להיבחן, ובכל עת נתונה שירותו יופסק אם מסיבות כלשהן יסתבר שלא עומד בציפיות ממנו, או אפילו 
  • העם ממנה ריבון מטעמו
  • ההתייחסות למנהיג על פי היותו 'בחיר – כלומר אם הוא לא נבחר, אז לא ראוי.
    האינסטינקט המתכנס הוא כה חזק שלפיקציה כ'צבר תודעות מצרפי', יש יישות, ודמות היא ראויה או לא בהתאם לכך שהיא נבחרה או לא..
    [פרס לא ראוי, כי לא נבחר, לפיד ראוי כי רבים רואים בו ראוי…]
    כמה אחרים חושבים שפרסונה מתאימה להיות בראשות ארגון בחיר היא זרה לתכונות המעמיד עצמו לבחירה, או למערכת שיקולי הבוחר בעת שמעריך את התאמתו.

קולקטיביזם אינדיבידואליות

  • התכנסות הזדהותית לערכי כלל.
    צבר, מנעד, היררכיית ערכים היא אישית.
  • שאיפה, הסכמה, התניה, סנטימנט, אינסטינקט שהקולקטיב יקצה משאבים רבים, עוצמתיים לטפל ב
    • לכידותו הפנימית של הקולקטיב, טיפול מונע ומעניש בנתפשים כמפרי הלכידות,
    • התגברות על מי שנמצא מחוץ לקולקטיב שנתפש כמאיים על שלמותו,
      • אם באיום ישיר,
      • ואם כאינסטרומנט מאחד ומלכד את הקולקטיב כנגד אויב חיצוני נתפש,
        – פרדוקס: אותו אויב חיצוני בצד היותו מאיים, הוא גם מעצים, מנציח את השמרנות.
        התארגנות פרטים אינה עוסקת בשימור עצמה, אלא בקידום המטרה לשמה התארגנה.
        החיצוני להתארגנות אינו מהווה סיבה להיותו, אלא פוקנציונלית.
  • תפישת פרט את עצמו כמרכיב במכלול גדול ממנו.
    קיום אינדיבידואל עליון על קיום קולקטיב.
  • היות פרט שייך לקולקטיב היא תוצר של כוחות עוצמתיים, מיסטיים, גורל משותף.
    תפישת פרט את עצמו כנמנה סטטיסטית, עובדתית, מקרית לקבוצה – איטרי יד ימין שאביהם נמוך ממטר שבעים ושלושה סנטימטרים ואמם גבוהה ממטר ימישים וחמישה. עובדה מובהקת, נטולת משמעות ערכית.  
  • במתח בין ביטחון שלמות ארגון הקולקטיב לחופש הפרט, במקרה של פעילות במרחב טעות, האינסטינקט הוא שלמות הקולקטיב.
    העדפה לחירות הפרט.
  • הגדרת זהות פרט חיצונית: לא אחר – אני הוא לא הוא.
    הגדרה פנימית – אני זה אני.
  • הגדרה חיצונית: האחר מגדיר את הפרט ככזה – האחר רואה בפרט יהודי, הפרט לא יכול להמנע מכך. אמצעי להתכנסות ולהבדלה.
    התעלמות מהגדרת אחר. הגדרת פרט נעשית באמצעות תודעתו שלו.
  • היות פרט שייך לקבוצה לאומית מדינית אינו נתון לבחירתו.
    פרט בוחן ארגונים חברתיים לפי תפישת העדפתו לקידומו.
  • פרט מזהה עצמו לפי הקולקטיב אליו משוייך.
    פרט מזהה עצמו אינדיבידואלית, אינו מתכנס לזהות קולקטיבית ערכית, השתייכותו לקבוצת ילידי מחוז גיאוגרפי מסויים הוא פרט מובהק סטטיסטית ביורוקרטית, נטול ערכיות.
  • ספיחת ערך מהצלחת פרט אחר, אנונימי, לא מוכר אישית עמית לקולקטיב.
    הצלחת פרט אחר ששייך למגזר אינה משפיעה על תחושת ערך על פרט, אלא מהישגיו האישיים או של קרוביו.
  • מיומנות בהתכנסות הזדהותית קולקטיביסטית. לקבוצת ספורט, למקצוע, למיקום גיאוגרפי.
    המנעות מהזדהות ערכית עם קבוצות שונות.
  • ייחוס משקל, שנאה ללאום קונקרטי, לעומתי אחר.
    היות פרט משוייך ללאום אחר הוא פרט ביורוקרטי טכני.
  • פעולות מעודדות סנטימנט לכידות קולקטיבית מרגשות, מתקבלות בברכה.
    פעולות מעודדות לכידות קולקטיבית מרתיעות.
  • חשש להיתפס כקיצון.

תפישה דמוקרטית

  • המרחב הציבורי שייך לרוב, ומנוהל באמצעות הריבון הממונה על ידי הרוב לטובת שימור כוח הרוב וצביונו.
    המרחב הציבורי אינו שייך לאיש. על הריבון לתחזק את תשתיות המרחב ולשמור שאף גורם לא ישתלט עליו. מודל Washington Square, New York.
  • מימוש כוח רוב להחלת ערכיו על הכלל.
    כוח הרוב מאפשר למיעוטים לשמור על חירותם.
  • חיזוק דמוקרטיה, במובן
    • חשיבות צדק, ערך לרוב – הרוב צודק במובן שהקולקטיב סופר מי מחזיק את ערכיו וספירה מסתבר שהערך בו מחזיקים הרוב הוא ערך נעלה,
    • מכאן שהמיעוט טועה,
    • יש להגן על הרוב באמצעים שיחלישו את המיעוט,

מעשה

  • חתירה לפעולות פותרניות, סופניות מובהקות ב- bottom line שלהן.
    ידיעה שפעולות הן חלק ממציאות בלתי אורגנית, מלאכותית, בשאיפה שהוערכו מכלול מרכיביהן נכונה, ובידיעה שכל פעולה תכליתה שיפור ותוצאותיה יכולות להיות כשל, שיצריך תיקון. לכן חשובה הערכה מקדמית, בקרה מתמדת והסקת מסקנות לאחר פעולה. 
  • נחרצות, מכריעות, עדיפות ליתר כוח על חסר.
    רתיעה מפעולות 'שאין מהן חזרה'.
  • פעולות מונעות אסון, מקרבות גאולה.
    פעולות משפרות ממצב עכשווי לטוב יותר.
  • טרור, נזק, אלימות של הצד הלעומתי, כשלא מופעל על קרובים – זה טוב, זה מוכיח את התזה.
    טרור הוא רע לכולם, תמיד, בכל מצב.
  • נטייה לערב ריבון בצמתים – רשויות חוק, רבנים, מוסדות.
    הרתיעה מעירוב שלטונות.
  • ייזום ומימוש פעולות שתכליתן יצירת צביון.
    סינתזה אקלקטית של ריבוי אינדיבידואלים, נטולי צביון מאובחן.
  • כמיהה לפתרונות עוצמתיים פותרניים, סופיים.
    רתיעה מפתרונות בלתי הפיכים, משני מציאות, שאולי מטפלים מאז'ורית בהיבט יחידני של הסוגיה, ומותירים נזקים סביבתיים.
  • שאיפה להחלת ערכים תפישתיים על המרחב, שימוש האחיזה הרחבתה על מרחבים משיקים.
    נטיית השלטון במקביל למנות שופטים ומחנכים מקדמי אג'נדה
  • אי הבנה שההיפוך הוא לא שקול לאמוניות צביון
  • התנייה להפעלת כוח פיזי, בשם ריבון, או רגולציה,
  • הפעלת כוח נתפשת כהפגנת עוצמה
    לעומת הפגנת איפוק

דיאלקטיקה ורטוריקה

המדיה היא המארחת העיקרית של גווני הדיאלקטיקה והרטוריקה.

ההתייחסות אליה היא גם צדד אופייני.

ריטואל

  • התנייה לשמור על עקרונות בשל עצם היותם – שימור מסורת.
    בחינה מתמדת של כל הנחה. היות פעולת מימוש מסורת שתכליתה חשש מפירוקה או לשם לכידות צביונית היא סיבה להסרתה.
  • הרוב צודק מעצם היותו רוב, מיעוט טועה, בעובדה – מיעוט.
    צדק ערכי אינו ניתן לכימות. דבר 'נכון' אם ניתן להוכחה אמפירית.
  • הקצנה של הדומים לפרט, שלילתם באמצעות היריבים הלעומתיים: "הקיצוניות של השמאל הולידה את הקיצוניות של כהנא" דניאלה וייס, מוסף הארץ, 15.6.2017.
  • לא מוכן להתפש כקיצון, אלא כנורמטיב.
    'נכונות' סוגיה אינה תלויה במספר בעלי התודעה שמסכימים ל'נכונותה' או לא.
  • ערכי הרוב 'צודקים' מעצם היותם רוב.
    יישום ערכים, הוא תוצר תודעה פרטיקולרית, שכן אלה רעיונות תודעתיים חסרי קיום יישותי עצמאי.
  • חתירה להסכמה "בוא נסכים ש…".
    בוא לא נסכים. אי-הסכמה מחדדת הבנה. לא מאיימת על הביטחון.
  • מיעוט, אינסטינקטיבית הוא בעיה; לא צודק. כעת מיעוט בהמשך אולי ייהפף לחזק יותר או אפילו רוב.
    מיעוט הוא קבוצת אנשים, יחסית קטנה, נטולת התייחסות ערכית.
  • חתירה לצמצום רטורי.
    שימוש במבנה טיעונים סדור ומורכב אם מפרק סוגיה למרכיביה.
  • רטוריקה רהבתנית שנוטשת רציונל ומערבת מיסטיקה, כדי לחזק ארגומנט, ליצור עוררות רגשית.
    שימוש במלים כאוחזות תודעתית במציאות כדי לטפל בה ולהעביר רעיונות מתוגעה אחת לתוגעה אחרת. מלים אינם בוראות מציאות. מיסטיקה היא פולקלור. בצפיה אצל אחרים. יש ערך בלשאוף לרציונליות.
  • חתירה להרחבה באמצעות סנטימנט לסמלים, לייצוגי רעיונות ומיסטיקה.
    רתיעה מהסמלות טוענות ערך באופן מלאכותי בחפצים או פעולות.
  • בשם הדמוקרטיה, יש להגן עליה פוזיטיבית באמצעות איסורים.
    צמצום למינימום הטלת מגבלות החופש והגנות על הדמוקרטיה, בבחינת לא ברור באיזו מידה המטרה לשמה הוטל האיסור הושגה, ערכים רבים אחרים נפגעו. 
  • החצנת קורבנות במטרה לספוח תמיכתמ השומעים, שימוש רטוריקה באמצעים רגשיים, אי-רציונליים, שאוהבים את ערך החמלה והאמפטיה הרגשית לאחר להגנה על ערכי הקולקטיב עליו נמנה השומר. רתיעה מגילויי ספיחת הסכמת שומע באמצעות פנייה לאינסטינקטים רגשיים שאינם מתייחסים רציונלית, התודעה זרה טבלתי תלויה לסוגיה הנדונה.
  • ספין: חשיפה לטיעון כלשהו, משיכתו לכיוון מסויים ומתיחתו למשמעות שמקור הטיעון לא התכוון לכך. אז על המקור להתמודד עם המתיחה.
  • ספין: גורם חיצוני, להלן ח', מפנה את הספינר לעובדה שא' עשה 'כך וכך'. הספינר מגיב ש'כשב' עשה כך וכך, לא התרעמת.
    בספין זה המשתמש

    1. מודה שא' עשה/אמר את שיוחס לו,
    2. גם הספינר מתייחס לכך בשלילה,
    3. הספינר רוצה להגן על א'
    4. אין לספינר את הגיבוי הלוגי להגן על א',
    5. הספינר מנסה לשמוט את הקרקע מקיימות הטיעון בשל 'צביעותו' של ח', שהיא סוגיה נפרדת לחלוטין, ובעצם הכלכלה מחלישה את עניינו של הספינר.
  • ספין קורבנות לא מטפל בליבת הבעיה, ומעצים את  ה' היות
  • שמיטת לגיטימיות טענה באמצעות: 'למה דווקא עכשיו?' תכלית שאלה זו, בדרך כלל הוא להסיט את ההתייחסות מתוכן הסוגיה לאינטרס הפסולת של המעצב אותה, תוך התעלמות מתוכנה.
  • "איך ליברל כמוך לא רוצה או מוכן..". – הטלת לחץ השמרן על בר שיחו להתייחס לכביכול אבסורד, שבו על בן השיח להתכנס של השמרן לציפייתו המקדמית. על התייחסות לסוגיה להיות מנותקת מבט תפישות מקדמיות.
  • מתיחת מקרה להקצנה עד כדי אבסורד.
    מתיחה אולי מתחילה מהיכן שהוא, ועם זאת 'אין סנטימנט', המקרה הוא מקרה אחר עם מתיחתו, וההתייחסות אליו היא שונה.
  • חגי סגל, על פרשת מתנות נתניהו אבל קצת מוזר שלא שמענו עד כה ח"כים מהקואליציה, אנשי רוח, רבנים, ראשי יישובים, שהתבטאו בנוגע למוסריות של העניין. כולם יישרו קו.
    זה נובע מכך שיש תחושת אובססיה בצד השני, ואני מניח שאנשי ימין לא רוצים להיסחף עם זה כי הם מרגישים שאין פה באמת חתירה לטוהר המידות, אלא ניצול הזדמנות להפיל את נתניהו. עדיין לא הגיע השלב שבו ההנהגה צריכה לצאת באמירה פומבית בנושא. אם היועץ המשפטי לממשלה יגיד שיש לו ממצאים, גם אם הם לא מספיקים להעמדה לדין, אבל קרה כך וכך, אני מתאר לעצמי שחלק לפחות יתבטאו בנושא.

  • יש שמרנים שיבחינו בין טובתם האישית לבין התכנסותם לטובת הכלל.
    טראמפ מקדם את טובתה הקונספטואלית של אמריקה, ובה בעת משתמש בכל דרך אפשרית לשלם מינימום מיסים אפשרי, כשברור שטובת הכלל היא שהכלל יקבל יותר מס, ושטובת הפרט, שישלם כמה שפחות, ועדיין יקבל את השירותים התשתיתיים.
    פרט רציונלי שואף להקצות את מינימום המשאבים האישיים לכלל, כדי שהוא ייהנה מקסימלית מהתוצרים, וימנע מאיזכור מניפולטיבי של 'טובת כלל'.
  • שימוש רווח בהטיות של 'כפי שאמרתי', 'צדקתי' שתכליתם מימוש ההתניה לחיזוק רעיון פרדיגמטי.
  • סנטימנט לטקסים, סמלים – ייצוגים לא ריאליים של מציאות טעונים במשמעויות שלא היו מלכתחילה.
  • שימוש במלל קורבני – פנייה לרגש ספיחת חמלה, טראמפ ביגסט…, נאום הקופים של דוד לוי, מלל פאתוס סופח אהדה, 'הערבים נוהרים' – אני מפחיד – אני הפתרון, מו הבן של צ'ארלי צ'פלין שניפץ חלונות כשאביו הוא הזגג.
  • "אין לך לב! אתה לא יודע מה זה שמחה." להתייחסות רגשית יש משמעות לגיטימית ריאליות.
  • התייחסות לעובדה ערכית. תפישה אינסטינקטיבית, מגובה ברציונל מתמלל שגורע  משמעות, שולל תקפות מחיווי שלילי שאינו תואם אג'נדה
    עובדה יכולה להיות אמיתית או שקרית. משמעותה לפרט מסויים, לרעיון, הנחה, תפישה, קיווי, לא משפיעה על היותה.
  • בניית מבנים מחשבתיים מחזקים תפישה מקדמית, לא מפרקים או מערערים אותה,
  • לא מוכן להתפש כקיצון, אלא כנורמטיבנטייה לבנייה, התכנסות, והסכמה,
  • נטייה לפירוק עומתיות וחידוד השוני
  • התכנסות לרוב, רוב צודק א כדאי להצטרף, טשטוש בין מיעוט לבין נכון בשל הטייה לנורמטיביות
  • בצד חתירה לפטנות ישנה האבסטקטיות של אמונה, של מלים יוצרות מציאות קישור מקרי כסימן מתווה דרך

רטוריקה:

  • חוסר צביון הוא צביון,
  • אני רוצה להתערב ברמה התשתיתית, כשאני מכריז שאינני? אני,
    • כנוטה לפרק מסגרות חברתיות,
    • שבשל חופש פרט טולרנטי רק לטיפול בתופעות אלימות פיזית, סופיות, לא מקדימות ומונעות, נתפש בעיניך כרוצה לטפל תשתיתית בתפישות אחר?
      האם זה נובע מ-

      • חוסר קשב אלי,
      • ניסיון מתמיד לבסס פרדיגמה מקדמית, גם אם המציאות לא תומכת בה?
      • מימוש עקרון ההדדיות, הרסיפרוקליות, שלטיעון מוצמד היפוכו אוטומטית.

חרדה מפני בעלי תפישות שמרניות

בעלי תפישות שמרניות גורסים שבהינתן רוב מספרי לתפישותיהם לגיטימי להנחיל אותם על כלל. כולל צביון. מיעוט רציונלי, אינסטינקטיבי מאוים מנטיה זו של אימפריאליזם תפישתי.
אבל יכולת ביצוע מוגבלת.
אבולוציונית ילדיהם, ברובם אדישים עד מתונים יותר,
ובכל מקרה לא מוכנים להקצות את המשאבים המנטליים והריאליים לקדם מחשבות ריאקציונריות ממין אלה,
וכבר שיש מישהו כזה – יש מספיק רציונל בסביבה שלועג לו.
לכן, הפרוגרסיה מתקדמת לא ברציפות, לא ליניארית אלא בשן משור.
כעת יש מיני רגרסיה, איילת שקד מסוכנת ממך ונשענת על שכמותך.
הנזק שהיא עושה יחד עם הצביונות שמחיל בנט עצום, רב, בלתי נסלח.
ועם זאת, זמני.
מי שיעצור וימתן אותם, הם מהמחנה שלהם, רבים, שמקשיבים לפרוגרסיבים רציונליים מעטים, ומבינים שזה מוגזם.

אז לא באמת פוחד,
וייתכן שאני כצפרדע המתבשלת וחושבת שבכל רגע תוכל צאת מהסיר – ייתכן שאני טועה.

וזה לא משנה את העובדה,
שלתפישתי, ערכיך נוראיים,
ובשיח בינינו 'אני מכשיר אותך', בעיני עצמך.

אני צריך להמשיך לומר לך שערכיםפ פשיסטיים, אמוניים, כמו של הצל,
תחת מלים מתוקות, מסתתרים אחרי גב רחב כזה של יאיר לפיד.

את האחר לא אשנה – אין את היכולת, ממילא לא את הרצון.
הם ינועו בין אדישות לבין מתינות.

כיוון

התנועה היא ממחשבה אמונית לרציונלית, בהתפתחות האנושית.

אדם לא רציונלי, לא הופך לרציונלי.

מקומית יכול לוותר על פרדיגמה, ומתוך כך האנושות מתקדמת.

ריאקציה לא נעשית מרציונליות לאמוניות, אלא מאמוניות אחת לאחרת, או מאמוניות אדוקה לאדוקה יותר או פחות.

 

סיכום

לא ניתן להתעלם מהעובדה שככל שאוכלוסיה חלשה יותר, אמוניות ולאומנות יקננו בה באופן רווח יותר.

אינסטינקט נטול בקרה, לכן אינטליגנטי זה לא.

דיכוטומיה לכן אם יש כמה אלמנטים מובהקים הם מנבאים את היתר.

בעליהם יכולים להיות אינטליגנטים,

רוב האוכלוסיה תמיד, שמרן.

מצביע למפלגת שאינו ימין, אינו 'שמאל'.

ליברליות פחות מובחנת, אלא מתבדרת.

רוב מצביעים למפלגות שאינן ימניות מובהקות, אינם בהכרח שוחרי פרוגרסיביות;

הם עושים זאת מסיבות לוקאליות:

  • 'לא זוכרים למה' – תיאום עם סביבה סוציולוגית מצפה.
  • אוכלוסיות חלשות, שמבקשות את עזרת, 'חמלת', סעד, הריבון
  • סנטימנט חיובי לפרסונה ב'שמאל'.
  • סנטימנט שלילי לפרסונה בימין.
  • נושא קונקרטי על הפרק שחשוב למצביע.
  • תפישות שיוויון חברתי.

רוב מצביעים למפלגות שאינן ימניות, אינם בהכרח שוחרי פרוגרסיביות. לעיתים קרובות הם מייחלים לחמלת השלטון.

ימין שונא

ליברל פרוגרסיבי, אם אינו מבועת, לועג

רטוריקה אופיינית:

האם להתייחס למציאות כנכונה, כמאששת פרדיגמה קודמת, ערכית,

או

להתייחס למציאות כאל צבר מאורעות, מכלול מרכיבים שיש לפרק למרכיביה כדי להרחיב את ההבנה, המטרה לשרת את קידום שאיפת התודעה הבוחנת, וזאת בגישה לכל סוגיה נדונה באופן נטול אג'נדה מקדמית, שאינה כפופה לערכיות אלא להפרכה.

הפרכה, שכן לא ניתן להוכיח, אלא זמנית, עד לאפשרות ההפרעה האפשרית – אחרת זו אמונה

תשובה נכונה היא זו שתודעה בלתי תלויה תגיע לאותה מסקנה בהינתן תנאים זהים.


* ריבון הוא שם כולל לסמכות גבוהה או נציגה בסיטואציה קיימת.
ריבון יכול להיות, כ- אל, מדינה, סמכות דתית, רשויות, מוסדות, נציגי חוק, מפקד מורה, גננת, הורה.

 

Share

תגובה אחת בנושא “טיוטא: קונסרבטיביות זו מחלה?”

השאר תגובה