האם שמרנים על הספקטרום מהווים סכנה לדמוקרטיה?

זה אולי כשר, אבל לא פרוגרסיבי

ברובד הראשוני, פשטני

פעילות שמרנים דיאט/ לייט/ ליברלים,
כשל לפיד ונוהיו,
אנשי מרכז/ אמצע/ היברידים/ גם וגם/ טומטוםים פוליטיים, היא דמוקרטית.

אין טעם עניין וערך להסביר את המובן מאליו.

ברובד השני, מרחיב

בהגדרה, פעילות רגרסיבית היא היפוכה של פעילות פרוגרסיבית מקדמת.

פעילות קונסרבטיבית משמרת את הקיים.

בתפישת פרט–חברה, אזרח–מדינה ה'קיים' מכיל אלמנטים שפרוגרסיביות רציונלית, אינדיבידואלית, ליברלית מתנגדת להם.

קו פרשת המים, בתמצית הוא:

למי שייך מרחב ציבורי?

  • האם לרוב הממנה את הריבון שמשית ממשלו וצביונו, כדי להנציח את שלטונו,
  • או' שאינו שייך לאיש, ולשימוש כל הפרטים, כשריבון
    • מקים ומתחזק תשתיות
    • ומונע השתלטות פרט או צבר פרטים.

אני עוסק רבות בהבחנה בין קונסרבטיביות לפרוגרסיביות, כדוגמא אחת מני רבות.
העובדה שאני עוסק בכך באופן בו מרבית תשומותיי האינטלקטואליות לא מתייגות את הבחנותי כנכונות יותר משל אחרים, שמקצים לכך שבריר מתשומותיי.
להבנתי, ההבדל בין קונסרבטיביות לפרוגרסיביות הוא דיכוטומי, מתוח בינהם קו פרשת מים.
קונסרפיטיפיים, מעדיפים לא להיתפש כאורתודוקוסיים ועדיין

  • חולקים איתם במובהק ערכים,
  • כשהשוני הוא במידת אדיקות, הקצאת התשומות ליישומם,
  • ושונים מהגישה הפרוגרסיבית, חותרת רציונליות, אינדיבידואלית ליברלית.

תפישות פאשיסטיות, נאציות לא מתיימרות להיות 'דמוקרטיות'.

והן, לתפישותי, כן.

תפישות אלה נישאות על תמיכת העם, ההמונים. במובן זה, משטרים אלה הם 'דמוקרטיים'.

משטרים אלה, הם 'דמוקרטיים' במובן שעל כל משטר מתפקד להיות נתמך על ידי 'המונים', רוב מספרי, או לפחות כוחני של האוכלוסיה.
אם לא כן, שלטון, סדר חברתי הוא מושג אמורפי, אבסטרקטי, שאלמלי הקוב לא היה מקבל אותו, תפישתית, אמונית, פרקטית – אף שלטון לא היה שורד רק על ידי שליט יחיד נשען על מעגל צר של הנהנים משלטונו.

היטלר עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות, מוסוליני נישא על ידי המונים, פרנקו וכל משטרים דיקטטוריים אחרים, נתמכו, המתמעטים הקיימים אמנם נתמכים על ידי מעגל צר של אינטרנסנטים נהנים, ועם זאת, גם על ידי רוב קונסרבטיבי, שסופח ערך מנטלי, סנטימנטלי, פרקטי, מהתכנסות הזדהותית לאומית/ אתנית/ דתית/ דמות מנהיגותית.

דמוקרטיה, לתפישתי, נשענת על שלושה נדבכים:

  1. השפעה אזרחית, אקטיבית, על ממשל
  2. שלטון מיטיב עם אזרחיו
  3. חופש ביטוי

שלושה ממדים שבלתי ניתנים למדידה,
אלא להערכה, ובחתירה הנתפשת המאפיינת.

שמרנים בגרסת הלייט שלהם במובהק גם אם באופן פסיבי:

  1. מבקשים להעצים את כוח הרוב על חשבון מיעוט במרחב הציבורי,
  2. גורסים שהשלטון אמור להיטיב עם בוחריו, לא באופן שווה עם אזרחיו,
  3. תחת כותרות 'הגנה על…' הגבלת חופש ביטוי, רגולציה, הטלת צביון, קודים אתיים וכד'.

על מה מתמקחים, על מידת הלאומי/נות?
מהו הספקטרום שתפישה לאומית מתעלה/מדרדרת ללאומנות?

האם ניתן להמונים המתכנסים לערכי הזדהות קולקטיביסטית, את קרדיט שיקול הדעת, שהם יידעו מהו הגבול בין לאומיות מתונה 'סבירה' לשלטון חותר העצמת רוב על מיעוטים חותרי פרוגרסיביות רציונלית אינדיבידואלית ליברלית?

גישה הדוגלת בהתכנסות לאומנית, העצמת כוח רוב ביחס למיעוט, בהתכנסות הזדהות קולקטיביסטית פנימית, מול לעומתיות מגדירה של ה'כנגד', התייחסות לסמליות – אלה הם נוגדי פרוגרסיה רציונלית, אינדיבידואלית ליברלית.

ולסיכום

שמרני דיאט, תומכים בגישה הדמוקרטית, בגרסתה השמרנית.

הם אמורים להיות מסוכנים פחות מאשר לאומנים, אורתודוקסים מובהקים.

אינני יודע מי מסוכן יותר.

בצד היות שמאנים אורתודוקסים מעטים,
שמרני לייט, טומטומים פוליטיים, אדישים ונבערים הם רבים, הם

  1. הנדבך עליהם שמרנים אמיתיים נשענים בשלטון,
  2. נתפשים כפחות 'מסוכנים', מוכנים להקצות פחות אנרגיה להחלת תפישתם,
    ועם זאת, בהינתן הנסיבות המסוימות, הסנטימנט, האינסטינקט שם, מקנן, חי, קיים, רוחש, מיומנות ההתכנסות המתכנסת מפעם,
  3. מטעים את עצמם ואת סביבתם בהתייחסותם לעצמם כ'רציונלים', 'ליברלים',
    כשהם בעצם חולקים ערכים זהים לאורתודוקסים, כשהשוני הזניח הוא במידת הנחישות ליישמם, ובעוצמה הרטורית.

לכן, מטבע הדברים,
טומטומים פוליטיים, מקדמים את הדמוקטיה במובנה הפשטני
ובה בעת פוגעים מסיבית, אינטנסיבית, פרקטית, אפקטיבית
בדמוקרטיה פרוגרסיבית,
וזאת, באופן לגיטימי.

Share

השאר תגובה