משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
שנים תהיתי איך זה כשמישהו עצוב, אומרים לו
“לא נורא”
יכול להיות שלשמוע מספיק פעמים ממספיק אנשים שמשהו שקרה למישהו הוא ‘לא נורא’ כדי לאמץ את הגישה שאכן זה בעצם ‘לא נורא’?
כנראה שכן.
ונשאלת השאלה, למה?
מה הנחמה שמישהו מוצא בזה שסביבתו אומרת שהאסון שקרה לו ערכו ומשמעותו ‘לא נורא’.
הבנתי,
זה לא שזה לא נורא.
אלא, במין פרוטוקול שכז
- הקהילה סביב,
- כולל דמויות היררכיות או משמעותיות,
- באמירתן לפרט זה’לא נורא’,
- ולמהדרים ‘יהיה בסדר’,
- שאכן קרה אסון,
- הפרט מקבל את האמפטיה, ההכרה הסביבתית,
- ועכשיו עליו לחזור לנורמה התנהגותית מקובלת,
- משל האסון הגדול הוא אסון קטן יותר שמצדיק החצנת התנהגות מתונה יותר.
כלומר, הפרטים מחוץ לסובייקט מסממנים לו להתכנס חזרה לערכי התנהגות נורמטיבים מתונים.
