משך הקריאה: 6 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
ריאקציה דמוקרטית
“הודעות הסיכום של ראשי הממשלה של הודו וישראל, לא משודרות ישיר באף אחד מהערוצים. פשוט תקשורת מבישה.”
א.מ.
בצפון קוריאה, רומניה בעידן צ’אושסקו, השלטון כפה על אזרחיו לשמוע את מסריו.
תקשורת – מדיה
מכלול כלים להעברת מסרים.
בעבר, צינורות מעטים, חד כיווניים להעברת עדכון ומסרים מכלל לפרט.
עם ההתפתחות הטכנולוגית, ריבוי ערוצים, ריבוי כיוונים.
כך, חשיבות ערוץ תקשורתי פרטיקולרי יורד, בעוד שחשיבות המדיה עולה.
חיווי אינדיקטיבי
חיווי אותנטי לתפישה דמוקרטית של אזרחים היא תפישת ההתייחסות לתקשורת:
- האם תפקיד התקשורת לבקר באופן מתמיד את רשויות השלטון, לפלות את המחדלים, אי-הסדרים והשחיתויות,
- או, לחזק את השלטון לטובת הכלל כפי שהשלטון רואה את טובתו.
כעת, בישראל – נתניהו, ארה”ב – טראמפ,
אזרחים מלינים, שהתקשורת לא מפארת דייה את השלטון,
כבשנות השלושים אזרחים נהו אחר הגנרליסימו, הדוצ’ה, הקאנצלר, הפיהרר.
אזרחים צורכים, צרכו, אינסטינקטיבית, וולונטארית, כמבנה אישיותי, את העצמת, אהבת, הריבון.
תנאי לרגרסיה
תנאי הכרחי
גם אם לא מספיק,
[יש צורך במאסה אזרחית תומכת, לאחרונה לא עבד בהולנד וצרפת]
לרגרסיה דמוקרטיה שלטונית, מתצורתה המערב אירופאית ליברלית מתקדמת,
לזו משנות השלושים של המאה הקודמת,
הוא
מנהיגים נוסח פוטין, ארדואן, טראמפ, נתניהו,
שואפי שלטון לאומני, מעצים רוב הומוגני, מצמצם זכויות פרט, אזרח ומיעוטים.
תנאי מספיק
גם אם הכרחי,
[אזרחים ימצאו את המקור – בנימין נתניהו, דונלד טראמפ, מארי לה פן, חירט וילדרס, ותואמיהם]
הוא מעמד ביניים, שמרן, חזק, רחב,
שערכיו מתכנסים לאהבת המנהיג, להעצמת הריבון, אהבת ארץ, עם, אדמה וסמלים.
מעמד ביניים קונסרבטיבי,
אוהב רגשית, אותנטית, את הריבון,
עוטף את הסנטימנט הלאומני ברציונל מגונן על שלמות העם, המולדת, הארץ, הדמוקרטיה, מעצימת הרוב, הוא הסכנה של משטר דמוקרטי.
נישאים על קונסרבטיבים אקטיבים
בנימין נתניהו, דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, לאחרונה,
בדומה לסלזאר, פרנקו, מוסוליני והיטלר בעבר,
לא עלו בעזרת כידונים,
אלא,
בחסות מעמד ביניים שמרן, חזק, שואף תקשורת מעצימה ריבון, מנהיגים לוחמי תקשורת, שואפי תקשורת מגוייסת, מעצימה ריבון, לאום, עם, מולדת, סמליה.
אנטוניו דה אוליביירה סלזר
סלזר קיבל את השלטון מהנשיא קרמונה ב-1932, ונסמך על תמיכת זרמים שונים בחברה הפורטוגלית. התוהו ובוהו של השלטון שקדם לו (חונטות מתחלפות של אנשי צבא) אפשר לו תמיכה משורות הצבא, הכנסייה, מקרב המלוכנים, המעמדות הגבוהים והבינוניים, האצולה והימין הפוליטי.
פרנסיסקו פרנקו
עם תחילת המלחמה, בספטמבר 1936, הכריז על עצמו פרנקו כ”גנרליסימו” של הצבא הלאומני, וב-1 באוקטובר 1936, הכריז על עצמו כראש המדינה הספרדית. הוא הצליח לאחד את “הפלנחה” – המפלגה הפאשיסטית אשר הייתה מזוהה עם מוסוליני והיטלר – עם המפלגה הקרליסטית המלוכנית, השמרנית מתונה. צבאו נתמך ב”לגיון הקונדור” שנשלח מגרמניה הנאצית, ובקורפוס המתנדבים שנשלח מאיטליה הפשיסטית. פורטוגל, תחת שלטון העריץ סלזר סייעה גם היא ללאומנים מתחילת הקרבות. המלחמה הסתיימה ב-1 באפריל 1939, לאחר כיבוש הבירה מדריד, אף על פי שהתנגדות ספוראדית בצורה של מלחמת גרילה נמשכה עד לאמצע שנות הארבעים. פרנקו הפך לשליט ספרד, ושמר על תפקידו עד למותו בשנת 1975.
בניטו מוסוליני
על אף שכוחו בפרלמנט היה דל, תמיכתם של גורמים בתעשייה ובצבא, הביאה לכך שברחוב האיטלקי נראתה תנועתו של מוסוליני ככוח מוביל שאין לעמוד בפניו. לקראת סוף שנת 1922 החליט מוסוליני כי בידיו האפשרות לקבל את השלטון. לשם כך ארגן סדרה של הפגנות והתפרעויות, שבשיאה צעדו אלפים מתומכיו אל רומא בדרישה למנותו לראש ממשלה, על אף שבפרלמנט כיהנו רק 35 צירים פשיסטים מתוך 535. “המצעד על רומא” (Marcia su Roma) שנערך ב-28 באוקטובר 1922, הביא את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי למנות את מוסוליני לראש ממשלה. ב-31 באוקטובר1922 הפך מוסוליני לראש ממשלת איטליה והוא בן 39, האדם הצעיר ביותר שכיהן בתפקיד זה באיטליה עד אז. בניגוד לתפיסה הרווחת, לא תפס מוסוליני את השלטון בכוח. ויטוריו אמנואלה השלישי חשש כי אם לא יעניק לפשיסטים את השלטון, תפרוץ מלחמת אזרחים, והעדיף את מוסוליני בתפקיד ראש הממשלה על פני יריביו מהשמאל.
הממשלות באיטליה זכו רק לעתים נדירות לרוב בבית המחוקקים. ההנחה הייתה כי אם ייכשל מוסוליני בתפקידו, יודח, כקודמיו. שמרנים רבים ראו במינויו משום ברכה, בשל הסיכוי לעצור את המהפכה הקומוניסטית ממנה חששו. ראשי הממשלה לשעבר ויטוריו אמנואלה אורלנדו ופרנצ’סקו סאווריו ניטי ראו בברכה שיתוף פעולה עם הפשיזם, כמו גם כמה שרים בממשלתו של פאקטה.
אדולף היטלר
בבחירות בספטמבר 1930 הגדילה המפלגה את מספר בוחריה ב-5.6 מיליון והפכה למפלגה השנייה בגודלה ברייכסטאג. גם מפלגות אחרות עלו, כשהמפסידות העיקריות הןהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD), מעוז הכוח של ויימאר, שאיבדה מצביעים לקומוניסטים, והלאומנים של ה-DNVP, שהפסידו מכוחם לנאצים. אך עיקר התוספת בבוחרים עבור המפלגה הנאצית באה מאלו השרויים במצוקה—אותם חמישה מיליון בוחרים שנמנעו מהצבעה בשנת 1928 ונזעקו לקלפיות בעקבות המשבר הכלכלי.
שנתיים אחרי כן, ביולי 1932, הכפילה המפלגה הנאצית את תוצאותיה פעם נוספת. גם כאן, נהנו הנאצים מגידול במספר הבוחרים, אך גם מהיעלמותן של מספר מפלגות קיצוניות אחרות בימין. המפלגה הצליחה לגרוף מעט למעלה משליש מן הבוחרים ודומה היה כי זהו, פחות או יותר, המספר המרבי של תומכיה, שכן בשני הסיבובים בבחירות לנשיאות באביב וקיץ 1932, כמו גם בבחירות בנובמבר 1932, בהם הייתה ירידה בהצבעה לנאצים, לא הצליחה המפלגה לעבור את מחסום 40 אחוז מכלל הבוחרים.
היטלר עמד בראשית שנות השלושים על סיפו של השלטון, אך דומה היה כי אין לו כל דרך חוקית לתפוס אותו. לעזרתו באו הכוחות השמרניים בגרמניה, האצולה היונקרית שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא ושלוחיה כמו הגנרל שלייכר, הקנצלר ברינינג, והנשיא פון הינדנבורג ששאפו מכבר לחסל את התעתוע הדמוקרטי המזיק במדינתם. במהלך השנים שבין 1930 ו-1933 התחלפו שלושה ראשי ממשלה, כשכל אחד מהם חותר בדרכו להחריב את הדמוקרטיה הרעועה של ויימאר.
לבסוף, החליטו קובעי המדיניות מאחרי הקלעים, ובראשם הגנרל שלייכר ופון פאפן, להמליץ בפני הינדנבורג על מינוי היטלר לקנצלר בסברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. למרות ההסתייגות של הינדנבורג מהיטלר, שלא ראה בו מועמד מתאים להנהיג את המדינה וכינה אותו הקורפורל הבוהמי, הסכים הנשיא הסנילי כמעט לחלוטין להיעתר לבקשה וב-30 בינואר 1933מונה אדולף היטלר לקנצלר.
אני רואה בקונסרבטיבים שואפי שלטון חזק, עויני תקשורת, חותרי תקשורת מפארת כמקדמי דמוקרטיה בגרסת פוטין.
