חפירה

ב- 2.3.2014 פורסם בהארץ.

חבר, אתה חופר (וזה רע)

רוגל אלפר

החטא הגדול ביותר שמכיר השיח התקשורתי בישראל הוא החפירה. מושג החפירה – בשימושו העכשווי והעגתי כשיפוט שלילי של ניסיון כושל לנסח אמירה בשיחת רעים, ברשת חברתית או מעל במה תקשורתית – צץ לו יש מאין לפני כמה שנים והתקבל כשם התואר המוסכם לפעולה שעד לאותה נקודה בזמן נהוג היה לאפיין כטרחנות, התפלספות, אכילת הראש ואף זיון שכל.

כמקובל באבולוציית השפה, אין לדעת איך והיכן פותח החידוש הלשוני המוצלח, והוויראליות שלו היתה מיידית. הוא התפשט כאש בשדה קוצים. דוברי העברית אימצו אותו מבלי משים, כמו תוכנתו יום בהיר אחד, באמצעות יד נעלמה ועלומה, להשתמש בו.

זכור לי שנדבקתי בו מבתי האמצעית, שנחשפה אליו בבית הספר, בערך בתקופה שבה הסבירה לי ש"טחונים" הם עשירים וש"סורי" זה סליחה בעברית. כשאמרה לי בפעם הראשונה להפסיק לחפור, לא נדרשתי לשאול אותה למה היא מתכוונת. הפירוש היה ברור. בשפה מדוברת יש ברירה טבעית. המלה החזקה משגשגת. למה החפירה כה מותאמת לסביבה התרבותית כאן, ומה, בעצם, כל כך נורא בלחפור?

החופר אשם בהליכת סרק עקרה סחור סחור. דיבורו חף מכל טיעון ונטול שורה תחתונה, או שלוקח לו זמן רב מדי להגיע אליה, בדרכים עקלקלות ופתלתלות שאין תועלת בפסיעה בהן. הוא משעמם ויומרני. אבל את כל זה כבר ידענו להגיד (ע"ע "איזה פלספן"). ואם בנוסף לכל הפגמים הללו נגוע מבעו באמירת דבר שטות, גם את זה ידענו להגיד ("תפסיק לזיין את השכל").

מדוע חופר החופר? כי הוא חותר להגיע אל מתחת לפני השטח ולחשוף משהו סמוי מהעין, הקבור מאחורי הרובד הגלוי. לאן הוא חופר? לעומק. הוא שואף להעמיק. להיות עמוק. החופר מאמין בערכה של ההעמקה. והאקלים התרבותי הנוכחי בז לה ומבכר את השטחיות. כשאנחנו אומרים לאדם להפסיק לחפור, אנחנו אומרים לו להפסיק לחפש את מה שאין, ולהישאר על פני השטח, לקבל דברים כפשוטם, כי מה שרואים זה מה שיש. אין שם מאום, במעמקים.

במובנים רבים מדובר במשטמה לאינטלקט, לסקרנות. שהרי מה הם מדע, מיסטיקה, טיפול פסיכולוגי, פלפולי גמרא, רומן המשתרע על פני 400 עמודים ושיחת נפש – אם לא חפירה אחת גדולה. אנשים לא איבדו את כושר הריכוז. השאלה במה. הם מסוגלים להתרכז בקאנדי־קראש שעות. החיפוש אחר משמעות ואמת, הכרוך במשאבים שכליים ורגשיים רבים ואין לו תוצאה מובטחת, נחשב כיום לבזבוז זמן. וזמן, כמובן, הוא כסף. ההתנגדות לחפירה היא השקפת עולם שלמה, שחסינה מפני הפרכה, משום שכדי להפריכה יש צורך לבצע את הפעולה שאת ביצועה היא שוללת.

מי שסבור שכל האמור לעיל הוא חפירה יטען, שפסילת החפירה היא בסך הכל תביעה להקפדה על ענייניות. אבל זה לא נכון. כדי לומר לאדם לדבר לעניין אין צורך בדימוי החפירה. ועובדה שיש בו צורך, אחרת הוא לא היה כה הגמוני. יש בו צורך בדיוק כדי להרתיע, במפורש, מפני העמקה. העמוק איננו הארכני בהכרח. הוא מה שלא מודע. העמוק תועה מעבר למה שכבר ידוע. מעבר למה שהדוג־מגישה מסוגלת לדקלם מטלפרומפטר. ולשם אסור ללכת.

אישית, צמצום הנחרצים ונחרצות המצמצמים

אוהב את רוגל אלפר. מעריך מכבד. עושה לי את זה.

כותב על החפרנות שלו.
בעדינות, באינטליגנטיות, 'מכלל הן אתה שומע לאו' בסוג של כתב ראי, מדבר על החפרנות ו(גם) מרמז על מי שלא יכול להכיל מורכבות, הקשרים, התפתחות על ציר זמן, ריבוי רבדים וזויות בחינה, מי שחייב תמצות, ותפישת העולם נגזרת מכותרת העיתון בבוקר של אותו יום.

מכיר, מבין, מזדהה.

 

— בכי או חפירה

Share

השאר תגובה