dickmann aviron ethiopia

אתיופיה 2012

אדיס אבבה

מינורי בפוזיציה

בוקר יום שלישי, סיטואציה הזויה. הטרמינל באדיס אבבה, לאחר שהחלטתי להעביר בה יום, ממתין לטיסה ללילונגווה מלאווי, הממשיכה ל-לובומבשי, זמביה. איזה יופי, שמות חסרי פשר, אקזוטיים, נטולי משא של ידע, אסוציאציה וממילא התייחסות קודמים. מבטיחים כאלה.

יש זמן, אין אינטרנט. מנקה אסוציאציות תודעתיות.
חוץ מאשר לנקות לי את האזניים המלצריות בבית קפה בטרמינל מוכנות ועושות עבורי, הפראנג'י, כמעט הכל. ואני, מה בעצם ביקשתי? סך הכל שיזיזו את רהיטי חציה המזרחי של המסעדה צפונה, יסיגו את המקרר אחורה, יפנו את חבורתן מהכורסאות ויתנו לי, כלומר ללפטופ, לא לי, גישה לחשמל. אז הן גם מביאות לי קפה ממטבח העובדים. צוחקות באמאהרית. כנראה שגם כריזמה והעדרה זה עניין של גיאוגרפיה.

קייץ 1982, שלושים שנה אחורה, הוריי נסעו ארה"בה. אמא ספרה שאבא מצחיק את האמריקאים באוטובוס התיירים בהלצותיו השנונות. נדתי, באכזריות פסקנית, בספקנות אכזרית בראשי, מייחס פתטיות לצחקוקים המאולצים כהתמודדות עם תעוקת הידידות המעושה. ועל כך אמר ברנארד שואו ש'זקנה היא ההכרה שאתה דומה להוריך', אריק שרון- 'דברים שרואים מפה, לא רואים משם', ואמי 'חכה, חכה שתגיעי לגילי'.

הם, האתיופים, גאים, נבונים, לא מרצים, לא באים מלמטה.
לומר שהם באים מהגיון אחר זה הפוסט מודרניזם. טרם הגעתי אליו. כשבוי המחשבה המערבית הארכאית, הגיון אחר הוא אוקסימורון. ההגיון הוא אב יחיד כפי שהאמת היא אם יחידה. סבירות מנחה, נהלי התנהלות, התנהגות, תרבות הם צאצאיו הרבים. על אף שבעידננו, לכל אחד אמת משלו, היגיון אלסטי שמתאים לסיטואציה, זמין לקינפוג המשתמש, נשאר אב יחיד. הפרשנות האישית, תפישת הפוזיציה האישית היא המפרה, היוצרת ריבוי, גיוון תפנית שלעיתים מתבלבלים בינה לבין ההגיון.
אתמול, יום שני, ראשון לנסיעה, הבנתי שבנוהל ה'קפוץ' שאני פוקד על חפציי לנתר לתרמיל, הייתי על ה'קפו', כלומר חיפפתי. נוכח שחסרים לי כמה נססטיז, שאני לא באמת ואף לא ממש צריך. יותר מרגיזה עצם השכחה מאשר העדר הנשארים.
נראה שבכלל פקדתי 'קפ', שכן אפילו מכנסיים תואמים את הסיבה אליה נוסע לא לקחתי. אולי התקלה היא בשל העובדה שהנחיתי את החפצים לקפוץ למזוודה וטרולי, ולא למוצ'ילה? לא רגילים? שיבשתי להם את הפרקטיקה המבורכת של הפרוצדורה הרוטינית המנחמת?
בכל מקרה, אין מכנסי פראנג'י. הלבן נקרא במזרח אפריקה מזונגו. האתיופים מכנים פראנג'י.
הפגנתי אישיות נידפת, שכן התבקשתי להביא חליפה. לאפריקה? אני? חליפה? החלטתי שלא.
האבנים בכיסיי האישיותיים התנדפו- ארזתי את חליפתי הסובייטית. כלומר לא זו מהבר מצווה, אלא זו ששימשה אותי לפני שנתיים במוסקבה.
מכנסי קופיקו, מה שצריך- אין. טוב, לא אלמן ישראל. ואף לא מצוברח. שואל את דניאל, החבר המקומי שאליו הגעתי, היכן יש חנות שתענה על הצורך. ממליץ על אמבסדור שזה כמו איוניר או או בה גה, באלנבי בשישימים: כבאטליז, חליפות בשחור מבריק, חום מט ואפור נוצץ תלויות להן על אנקולים. איפה מכנסי הטרילין? ליד הסייקו טלויזיה?
המצער-אין טעם וסיבה שאתלבט בין צבעי חליפה המוצעים לבין כל אחד מצבעי דגל אתיופיה- כתום אדמה, צהוב, ירוק, שכן למקומיים עטורי השפם, חפים ממשקל עודף ונעדרים את הקונספט של מכירת המכנס נטול הז'קט, בכלל אין את מידת מכנסי השערורייתית.
ממשיכים ומתקדמים לסבנטיז, נכנס לבוטיק נוסח דבש או יוסי בסוקולוב חולון. מקדם אותי הצעיר האנרגטי מכולם עם אטיטיוד של בעל הבית. המבוגר שממהר להצמיד אלי מאתר מכנסי צ'ינו במחירים שמתנשאים על המשביר. לא סתם- צמר. משומשהו. חוצהלארץ. צבע כחול כהה. מידה 48. אני צריך בכלל 46, אבל בעולם פוסט מודרניסטי, בו האמת אלסטית, ההגיון תלוי פוזיציה, אני מלין שמיספריזציה היא גם עניין של גיאוגרפיה? לא מלין.
מכיוון שאני בנוהל נינוחות, בסנדלים. אחד הלקוחות שואל את דניאל למה הפראנג'י לא קוצץ את ציפורניו? ואני צוחק- אחשלו, נוסטרוס have אינטימיסי, אחווה, אקי? אחוקים?
נדחק עם המכנס האומלל לאפאראט דמוי שפופרת משחת שיניים מחופה בוילון מתבדר לתוך החנות המשמש כקיטון מדידה. מקלף את שלי על שלל אמצעי התקשורת, דרכונים, שקלים, דולרים, יורואים ובירררים מקומיים, ונדחס לתוך המכנסיים האלגנטיים. המונח העבש 'טייבס' צף לכהות תודעתי המתקהה.
מגיח מאחורי הפרגוד בחשש קיומי, כלומר חרדה אותנטית לקיום ושלום תיפורי המכנסיים. שכן, אם, אבל רק במקרה שאני בטוח שלא יקרה, שכן מעולם עד כה לא קרה, לפחות לא נרשם אצל המדענים, אבל נניח רק כפוטנציה שתימלט מעט, אונקייה, שיהוק אוויר, טצצססט מינורי ממעיי המצויינים, המשרתים אותי נאמנה מאד ביותר עד כה וזה ממש המקום להודות להם, על שרות מצויין זה חמישים ושתיים שנה קונספט המכנסיים ייפרם לכל עבר ורוח. ואני ממש לא רוצה לעשות להם את זה. לא למכנסיים- אני לא כזה מטריאליסטי, גם לא לרוח- אין בי את המיסטיות, אלא למי שיהיה לידי על אותו סט של הסצינה הדרמטית.
סוכני האופנה, אמני העיצוב, מדעני הטקסטיל, הפאשניסנטים המקומיים מרעיפים מחמאות על ,גזרתי המצויינת עטוף בתוך הקונדום, סליחה חנוט במכנסיים. על אף מחסום השפה אני נמס, מיידית, לתוך תועפות חיוויי ההערכה למראי המלבב, נכנע לאישורים האישיותיים וההעצמה הנשית המורעפת שלי. מה שלא מונע, כמובן, מאגרסיביותי הנוגדת את שלוות הסיטואציה לחרב את עיסת המחמאות הנגרת ולחרוץ- אני, בן הזקונים של ריטה ודוד דיקמן את המכנסיים האלה לא לוקח. גם לא במחיר גרביים.
הבחור הצעיר לא מתרגש; הוא מודד אותי במטר מתוח ובזרוע נטויה, נוטל, מפשיל והופך את פנים המכנסיים החוצה וצובט באכזריות את התפרים טרם פרימתם, כהפשלת השחלות וצביטתן באצבעות דנה ספקטור במדורה, ומראה לי ש(אולי אי אפשר להצר אותי אבל כן) אפשר להרחיב את המכנסיים.
אני לא ממש נלהב לדגמן דפורמציה עיצובית על עבודת המעצב הבנגלדשי, שהגיר זיעת חיים וכישרון בסדנתו הלוהטת על מכנסיי. "לא", אני שוב פוסק בנחרצות "לא יישב לי טוב על התחת, במקום מוצק ייראה רופס".
ו-שוב הבחור, נישא על גלי אהדת עובדיו המתרבים, מציע לי עסקה שאינני יכול לסרב לה: הוא יפרום, ירחיב ויתפור, אני אמדוד. טוב- יקצר, לא טוב- נפרד.
וואלה. מעולה. אחלה. סבבה.
הוא רוצה שאשאר.
אני מוכן ל- 5 דקות השארות.
מסכים.
"חמש דקות" אני מתרה.
"עשר" משיב.
קרוע מטיסת לילה. כבר אחת וחצי בצהריים. אומר לו שאחזור יותר מאוחר. "דיל?"
"מוסכם".
הולכים לישון. בחמש דניאל ואני שבים. החנות עמוסה בלקוחות מתעניינים. משייך את שאננות בעל הבית בראותו אותנו מפציעים לעומס הלקוחות.
לוחץ לו יד, מנסה ללכוד את תשומת לבו כדי שאבדוק איכה ייראו ישבני מכוסים במחלצות המשודרגות. גורנישט. מבלים דקות ארוכות בהמתנה נואלת.
מבקש מדניאל שיפעיל לחץ ורבלי מתון.
הצעיר מתרצה ומורה בתנועת ראש לעובדת צעירה שפניה הפורצות מתוך החיג'אב המוסלמי מעידות על נעוריה ויפי תוארה. זו הולכת למדף שולה את המכנסיים וחומקת החוצה אל גורלם ההולך ונחרץ כבהמות המומרצות אליי טביחתן במדרכה ממול.
"בוא דניאל'ה" אני מוותר "הולכים."

21/05/2012

Share

השאר תגובה