אז זהו, שלא. 'אלימות מילולית', כ'טוהר הנשק' = אוקסימורון. אלימות היא מעשה, כולל מניעת דיבור.

מיצינו

בשיחה, הכרזת משתתף “מיצינו”

תקשורת

תקשורת רעה

אני מכיר בשיח ‘לא אינטליגנטי’, ‘לא הולם’, ‘לא כייף’, ‘מתלהם’, ‘מתריס’, ‘נמוך’, ‘תוקפני’ ודומיהם. ביטויי תקשורת בזרימה לקוייה, שלילית.

אלימות מילולית

אינני מכיר במושג ‘אלימות מילולית‘.
סוג של אוקסימורון.

המכריז ‘אלימות מילולית’ מחווה ש

  • הוא תובע להפסיק את התקשורת, לפחות במתכונתה הנוכחית,
  • אי-הנוחות שנגרמה לו מהשיחה, עד הכרזתו, שמבחינתו היא שקולה לאלימות פיזית.

אלימות

הפעלת כוח נוגדת ריבונות אחר.

לתפישתי, כל מלל, שלא חרג מהוצאת אוויר מפה, לא נעים ככל שיהא – אינו יכול להיחשב בבחינת אלימות.

להבנתי, תפישתו הסובייקטיבית של מי ששמע טקסטים לא נעימים ככל שיהיו, אינם, מתמירים מלים לאלימות.
אין סובייקט יכול לקחת אחריות על רגישות סובייקט אחר לתכנים כאלה או אחרים.

מיצינו

הכרזה ‘מיצינו’, היא תצורה קרובה ל, טרום ‘אלימות’, ועוד בגרסתה הפחדנית מניפולטיבית:

  1. דרישה לעצור את השיח, עוצר, קוטע.
  2. החצנת מצוקה, סירוב לתקשר בנושא, סוג של מצוקה בה פרט נמצא.
  3. חוסר יושר אינטלקטואלי, סוג של כפייה פחדנית, החלת אמירה על בן שיחו ב– ‘אנחנו מיצינו‘.
    ולא כן הוא. שיתכבד וידייק – ‘מציתי’.
  4. זו תוקפנות של שיח, שבעיקר מחצינה דרישה מצוקתית של המכריז שאינו יכול לשרוד אותה.

ועם זאת, אלימות, זה לא.

עלבון

מתבקש לשאול האם אני מבטא את פגיעותי מהטחת ‘מיצינו’?
  • מניח שהכחשה תהיה לא רלוונטית.
  • שמעתי כמה פעמים את ‘מיצינו’ מופנה כלפי.
  • אני אינני נוקט בביטוי ‘מיצינו’. על פי רוב הכאילו ענייניות הזו מחפה על מצוקה.
  • לא אוהב שביטוי זה מופנה כלפי – באופן טבעי, אינני מסונכרן עם בן השיח שהצהיר ‘מיצינו’, אני לא מיציתי את שיש לי לומר או לשמוע.
  • כשאני מאבד עניין בשיחה, אני נוקט בגישה של נטילת אחריות להפסקתה.
  • בהחלט ייתכן שאני נחשף לתכני שיח לא נעימים. עם זאת אינני רואה בטקסט מופנה כלפיי אלימות.
  • האם אני נעלב? מפחית ערך לעצמי? ממש לא.
    אני כן מפחית ערך למי שלא השתלט על עצמו, מנע המשך שיח, בתוקפנות בואכה אלימות והשתמש אינסטינקטיבית במנוח ריבוי – ‘אנחנו’.
Share

השאר תגובה