אהדה שרופה

כשאני נחשף לגילויי אהדה ספורטיבית עמוקה- אני נגעל.

במקרה הקל, רואה בכך התכנסות, אד-הוק, מלאכותית, מזויפת להתנהגות מאובחנת, חברתית, כאילו חמודה, שהמכנה המשותף היא ההתנהגות המשותפת המאובחנת והלא אורדינרית.

במקרה הכבד, רואה בהשפעה של אהדה נידפות אישיותית שמוצאת נחמה בסממני התנהלות מופרכים זהים.

הגדרת זהות אישית באמצעות הזדהות עם זרים ספורטיביים – פתטי.

צידוק(ים)

שמעתי כבר,
'צפייה בספורט ללא מעורבות רגשית לא מעניינת.'
שוין.

וכן-
'ספורט מאפשר להיות נמוך וסובלימציה לצרכים קמאיים של גברים בעולם בו אי אפשר להתנהג באלימות וילדותיות',
כשאומר לי את זה אוהד, כאילו שרוף, נראה לי שהוא 'המקרה הקל'.

Share

השאר תגובה