ניצחון החוששים

המאורעות באוקראינה מענינים במגוון רבדים.

דוקטור גיא בכור כתב עליה:

'יש מוסר של אדונים, שקיים באדם האצילי, ויש מוסר של עבדים', טען בזמנו הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה (1844-1900). האדם האצילי מגדיר את המוסר שלו בעצמו, ולא נזקק לשום אישור מבחוץ. ההיפך, הוא בז לאישורים מבחוץ על הזכות שלו, מתוך ידיעה שהמוסר שהוא ממציא, יתקבל לבסוף על ידי החוץ. לעומת זאת המוסר של העבדים הוא תגובתי. הוא מגיב לכללים ולהוראות שאחרים קבעו. המוסר של האדונים הוא חיובי ואקטיבי. המוסר של העבדים הוא שלילי ופסיבי, כלומר בעיקר להגיד "לא". האדונים מתמקדים בעצמם, העבדים באלה שסביבם, אותם הם צריכים לנתח כל הזמן. האדם האצילי ממציא את המוסר של עצמו, העבד רק מגיב לזה. האדם האצילי בז לרוע (ובכך מחליש אותו). העבד פוחד ממנו (ובכך מחזק אותו).

המסקנה של ניטשה (בספרו "על הגנאולוגיה של המוסר", ) היתה שבעולמנו יש יותר מוסר של עבדים ממוסר של אדונים, אך חברה שתאמץ לעצמה מוסר של עבדים, לא תחזיק מעמד ולא תשרוד. כלקח מן התפיסה הזו הגיע ניטשה למסקנה שבעולמנו החזק תמיד יטרוף את החלש, שאך מגיב למעשיו של החזק.

אהבתי את ההקשר הניטשיאני. ברמה האישית. מתחבר לכך, לא מתכנס, מתנשא.
עם הקשר החברה- פחות. גוף אמורפי יותר ופחות מאובחן לטעמי האישי.

כמי שאופיינית, מחפש את מכניקת המחשבה, מבחין שאנשים (גם) נבדלים בין רצונם להקצות משאבים כלכליים לטובת רמת חיים, לבין חיסכון לצרכים עתידיים- בין היתר נסמכים על תחושת הביטחון או העדרו לייצר משאבים כלכליים לפי צרכיהם.

כך, אנשים (גם) נבדלים בין- חתירתם לתחושת ביטחון ביחס לתשומות הפעולה שמקצים להשגתה.

אצל רבים וטובים, ימנים ושמרנים, לצד כל מני תכונות ומאפיינים, יש את החתירה ל'ביטחון (קולקטיבי) גבוה'.

אותם אנשים מוכנים להקצות משאבים רבים, ברמה הקולקטיבית, כדי להמנע ממצב אי-הנוחות של תחושת בטחון לא מספקת. אותם.

לאותם אנשים, חלק מהמחסור בתחושת הביטחון, מהווה הצדקה, רציונליזציה, לתחושתם על ידי אישרור בהסכמה של אחרים, וכך לגייס את האחרים שיטפלו בחוסר הביטחון הקולקטיבי הזה.

אותם רבים, טובים, ימנים ושמרנים, באמצעים לוגיים, מהמעלה השנייה
– כלומר ישנה ההתניה האישיותית החותרת לביטחון שמקורה במקומות אחרים,
מנסים לגייס את הרציונל של סביבתם כדי לשכנע אחרים ב'מוצדקות' החשש, שייתכן ובאמת ברטרוספקטיבה מוצדק.

אותם מי שחוגגים מרפיסות תגובת אובמה בסוריה, אוקראינה, מחזקים את חששותיהם שהדוד השומר לא שומר. איך ישמור במזה"ת?

נכון, הוא לא שומר.

המציאות של אי-השמירה יכולה להאיץ להגעה להסדר מפני האיום, כי אין שמירה, או רתיעה מהסדר כי אין שמירה.

לא יודע מי יוכיח את 'צדקתו'.

כל שטוען הוא שהדיון סובב על עניין של התנייה אישיותית שמהווה פעולה מאובחנת וקונסיסטנטית לגירוי דומה.

אישית

לא שופט את נכונות התחושה, אלא רק את איפיון קיומה.
אני אישית, כצפרדייע שתזרק לסיר המתחמם עד שתמות, מתקררת בידיעה הצ'מברלינית שעוד מעט יתקרר הסיר יתקרר.

תנו ליהנות, קטעים פה. את 54 שנות חיי הראשונות העברתי די אחלה, אפילו מאד, אז לפחד עכשיו? מפוטין? מרתיעים אותי שיש בעיה עם אובמה-לא-מספיק-חזק?
טוב. בזחיחות גישתי אטעה בסוף?
וואללה. מוטרד יותר מלא לטעות ולמות מזקנה טבעית איטית ובטוחה.

תנו לסתלבט- ממילא, בבורותי, מקבל את הרושם שרוב האוקראינים מעדיפים להשתכשך בפוטניאדה כמו שרוב המוסלמים באירופה בליברליות, יותר נעים ונוח למנטליות הבסיסית,
מיעוט אוקראינים מעוררי אמפטיה רוצים להיות מערביים, ומיעוט מוסלמים קנאים רוצים לחיות לפי השאריעה, מיעוטים אלה הם המרעישים.

מלא אמפטיה לשוחרי הליברליות והעצמאות האוקראינית. מאחל להם הצלחה רבה. תומך בהם. רגשית.

לא מאמין שהעולם המערבי יכול לשנות מאזן כוחות בפעילות מלחמתית מרתיעה. ג'ונגלי וייטנם, מדבריות אפגניסטן יהיה כגינות משחק מלבלבות בהשוואה להתבוססות בערבות אוקראיניות פוריות. תשאלו את היטל. ונפוליאון.

לא מצפה שהמערב יעשה זאת.

לא הייתי רוצה שמי ממכריי יסכן את חיי ילדיו בעימות חסר סיכוי כזה.
דפיטיסט שכמוני.

Share

השאר תגובה