חופש ביטוי

מקרה בוחן

איתמר בן גביר תובע את עלבונו על שעובד בתחנת דלק קרא לו נאצי והצדיע לו במועל יד.

עובד

לא יפה, לא אסתטי.

חברה [-פז]

עליה לנקוט באמצעים מנהלתיים משמעתיים מול עובד שפועל בניגוד למדיניות השרות של החברה, וגורם לה נזק.

תובע

איתמר בן גביר אוחז בתפישות אמוניות – זה בסדר, וזכותו המלאה, ובתפישות לאומניות שקונסרבטיב מוצהר כאראל סג"ל קורא לבן גביר "ימני קיצוני' באהדה – בעייתי בשל העובדה שבן גביר שואף להחיל צביון על כלל.

איכות ערכיו הלאומניים הם, גם להבנתי, דומים לאלה שהצמיחו פאשיזם בסגנון הספרדי איטלקי והגרמני ברבע השני של המאה העשרים.

במסגרת תפישתו את המדינה כגוף חזק והדוק, בן גביר מגיש תביעה, מבקש את חסות המדינה שתעזור לו לתבוע את עלבונו, תחזק את המדינה כגוף אוכף, תעזור לו לעשות את ההפרדה בין לאומנות יהודית נשאפת ללאומנות נאצית משוקצת.

רשויות שפיטה

אינני יודע מה יפסקו נציגי החוק.

מבחינתי, לכל אזרח שמורה זכות הביטוי כולל תנועות, באשר הן, כל עת שלא נגרמה חבלה פיזית.

אני גם מייתר את אלמנט ההסתה שכן במסגרת חופש הביטוי ניתן לומר הכל, ו'המוסת' פעל מטעם עצמו, ואינני מטיל אחריות על ה'מסית', גם בשל החופש הצלא לביטוי מוחלט, וגם בשל מגבלת היכולת לקבוע מה היא הסתה, מהי השפעה של מלל, והפחתת אחריות מהפוגע בתיוגו כמוסת.

מקווה שתביעתו על פגיעה בו, בערכיו, לא תוכר,

ושהעובד לא יורשע על 'העלבת' פרט מסויים, או גרוע יותר, העלבת יישות אמורפית כמבנה מדיני.

לא כדי לא להגן על איתמר בן גביר, אלא, מפני שאל לתת לרשות כלשהו להכנס להתבונן של פרט, לא להתייחס לטקסטים כלשהם באופן רגולטורי, לא להעצים את כוח הרשויות ברמה כזו.

 

Share

השאר תגובה