קוועץ' לחופש ביטוי

מקרה בוחן

איתמר בן גביר תובע את עלבונו על שעובד בתחנת דלק קרא לו נאצי והצדיע לו במועל יד.

עובד

לא יפה, לא אסתטי.

חברה [-פז]

עליה לנקוט באמצעים מנהלתיים משמעתיים מול עובד שפועל בניגוד למדיניות השרות של החברה, וגורם לה נזק.

תובע

איתמר בן גביר אוחז בתפישות אמוניות – זה בסדר, וזכותו המלאה, ובתפישות לאומניות שקונסרבטיב מוצהר כאראל סג"ל קורא לבן גביר "ימני קיצוני' באהדה – בעייתי בשל העובדה שבן גביר שואף להחיל צביון על כלל.

איכות ערכיו הלאומניים הם, גם להבנתי, דומים לאלה שהצמיחו פאשיזם בסגנון הספרדי איטלקי והגרמני ברבע השני של המאה העשרים.

במסגרת תפישתו את המדינה כגוף חזק והדוק, בן גביר מגיש תביעה, מבקש את חסות המדינה שתעזור לו לתבוע את עלבונו, תחזק את המדינה כגוף אוכף, תעזור לו לעשות את ההפרדה בין לאומנות יהודית נשאפת ללאומנות נאצית משוקצת.

רשויות שפיטה

אינני יודע מה יפסקו נציגי החוק.

מבחינתי, לכל אזרח שמורה זכות הביטוי כולל תנועות, באשר הן, כל עת שלא נגרמה חבלה פיזית.

כן אני מייתר את אלמנט ההסתה, שכן, במסגרת חופש ביטוי ניתן לומר הכל.
'מוסת' פועל מטעם עצמו, אינני מטיל אחריות על ה'מסית', ומוריד מאחריות 'מוסת'.

אני מקווה שתביעתו על פגיעה באיתמר בן גביר, בערכיו, לא תוכר, שהעובד לא יורשע על 'העלבת' פרט מסויים, או גרוע יותר, העלבת יישות אמורפית כמבנה מדיני, וזאת, לא כדי לא להגן על איתמר בן גביר, ייתור זה הוא בשל היותי בעד

  • חופש מלא לביטוי מוחלט, ללא סייגים.
  • בשל מגבלת היכולת לקבוע מה היא הסתה, מהי השפעת מלל,
  • והרתיעה מהפחתת אחריות פוגע בתיוגו כ'מוסת'.

אלא, מפני שאל לתת לרשות כלשהי להכנס לתודעת פרט, לא כמגוננת – מגננה על תודעה אחת היא התקפה של אחרת, לא להתייחס לטקסטים נאמרים כלשהם באופן רגולטורי, ולא להעצים את כוח הרשויות.

 

Share

השאר תגובה