משקפיים ומגבעת

‘ארררייפוטייפובסקי’, חיקינו את המורה לכימיה, הקפוצה מרומניה. למד איתי בכיתה י’. שנה. עלה מבריה”מ, טשקנט, טרם התפרקותה ל’חבר העמים לשעבר’ בעליית שנות ה-70. ביטחון עצמי של אי אפשר עלי. עור חלבי, גבוה ובה בעת בריון מוצק בתצורה הגוצית דחוסה, בנוסח מרימי המשקולות או המתאבקים מהקשת הטטרית – אוזבקיסטן קירגיסטן טג’קיסטן קזחסטן טורקמניסטן אזרבייג’ן גיאורגיה. הרכיב משקפיים ייחודיות, עבות עדשה ומסגרת שחורה, עבה אף יותר.

היה אחר מעולים אחרים – נטול זרות, שונה מאחרים שהיו אפורים, ולא נעים להודות, גם מדיפים ריח גוף של תזונה שונה.

היה ברור שהוא מוכשר. העברית – לא להאמין שהוא רק שלוש שנים בארץ. היה חזק ריאלית. ובעיקר מצחיק. אותי. זוכר שקרע אותי כשדפקנו בדלת ביתו של חבר, נשאלנו “מי שם” ענה ‘מזכיר האו”ם.’ שאלו אותו, במה עובד כבר-לא-זוכר-מי, עשה תנועת בוא בוא בוא עם האצבע, ואמר, ‘מנקה קקי של תרנגולות’. 44 שנים אחרי – זוכר. גם אם לא ראיתי אותו מאז, ופחות משעשע היום.

החיים התגלגלו. ילדים. מסתבר שהוא אב לבן כיתה של בני. ילד מוכשר חושב אחרת, שלא לומר עקום. תאום. יפים כמו בובות. משפחה פרומה. אריה עסק כל מני דברים המבטאים יכולות מפותחות, מגוונות,  אמיתיות וכלכליות מאכזבות.

נגמר רע. בלווייה – אני שם בגלל הבנים, שלו ושלי, ראיתי אותו; משקפיים, מקטורן, קפלוש ומקל. לא החלפתי איתו מילה. לא היה לי מה. זיהה אותי. עבר לידי. התחברנו, טרם ההטמנה ושוב אחריה.

Share

השאר תגובה