שיאי התנשאות

עוד בגולה התנשאתי

בספטמבר 1984 טסתי לארה”ב, לפני עשר שנות שהייה ולאחר שלוש שנות כשל אוניברסיטאי, שבשיאן, כלומר בשפלן, סיימתי את שנת קדם-משפטים מהצד הלא נכון של הרשימה.

לא היה מה שיחזיק אותי מול נסיעה, לראות, לחוות, ללמוד טיסה, לטייל בדרום אמריקה.

טרם הטיסה אמי שאלה “יאירי, מתי תחזור?”
“לא יודע”.
לשנת הלימודים באוקטובר, תהיה?”
“לא, אמא.”

נפרדתי מאיריס בארוחה במסעדה סינית לונג סנג, פעילה עד היום באלנבי 44, ועם דורון, עפתי לאמריקה.

שלוש שנים, סתיו 1987, הייתי בשל ליישום תאוות הטייס. אחרי כשל הדחתי את דורון לבעלות על אופנוע, הפעלתי עליו לחץ בלתי מתון לטיסה. עזר. הסכים. ואז עמד על עצמאותו; במימוש, נשארתי לבד – לא אופנוע ולא טיסה.

6/6/1987, לקחתי טיסת היכרות ב Islip, Long Island Airport.
הבנתי.

  • המדריך – זה ממש לא זה,
  • הטיסה – בהייחלט.

למדריך הטיסה הישראלי הגעתי באמצעות העיתון המקומי הישראלי. סם כרמלי, נהג לימו שעבד בקאר סרוויס – הסעות משדה התעופה – פרסם מודעה על היותו מדריך טיסה. היו לו ראש וצפורניים מבריקים, לאק בראש וקרחת בציפורניים, או להיפך – זה היה מזמן. חלם על טייס. שלח אותי להוציא תעודה רפואית. נחשפתי לרופאים שינפיקו כל תעודה. בתשלום. מימשתי את תרגיל עיני העציילה – הסתרת עין ימין עם יד ימין, ואז הסתרת עין ימין עם יד שמאל, פרקטיקה ששירתה אותי נאמנה כבר עשר שנים קודם, ושוב 30 שנה אחר כך, להסתיר את עצלות ראייתי בעין אחת.

Piper Warrior

ב- 30/7/1987 התחלתי לטוס עם סם בשדה התעופה רפאבליק ב- Farmingdale. על ההתחלה נוכחתי שלא זו הדרך, זה ‘לא נכון’, שלא הולך על כך ברצינות כך לא אוציא רישיון. טסתי משבת לשבת, סיפוק תאווה מקומית, כאכילת עוגה – כל פרוסה כשלעצמה. כן היה ריגוש של מימוש יכולות, טיפול במורכבות, מוטוריקה, חוויית טיסה, ורצון עז לסולו.

נינג'ה 600 1987מהבית בקווינס לשדה התעופה – 30 מייל, הייתי מגיע בנינג’ה. באחת הפעמים התעקשתי שאיריס תיקח עליו סיבוב בחנייה החיצונית של השדה. בסיבוב הראשון במהירות אפס נפלו. לכולם שלום.
על אף שלא ידעתי את הנדרש הבסיסי, את הפרוצדורות השרירותיות, גם אם פשוטות, סבירות, אך בלתי ניתנות לידיעה ללא לימוד מוקדם, הפעלתי לחץ לטוס סולו, בבחינת ‘יהיה בסדר, שולט מוטורית, אסתדר.’ סם שלנו, לא עמד בלחץ.
ניתן אולי להבין, שמ’כפת למדריך אם החניך לא יודע לטוס, המדריך הרי על הקרקע.
אז זהו, שלא!

  • אם קורה משהו לחניך, הרשויות נושכות את המדריך כדובי גריזליז רעבים. ,
  • באותם פעמיים שכמדריך, אני שחררתי חניכים לטוס, לא ישנתי לפני, התרגשתי כעלה נידף מוכה אלצהיימר תוך כדי, הבנתי חווייתית את המושג ‘נשמתי פורחת’.

בהמשך לפרוצדורה של בתי ספר משכירים מטוסים, נקבע לי לטוס עם המדריך הראשי לאישור טרום סולו, לתת הכשר.

זה, זין משופם, עוד בטרם עמד על סגולותיי כטייס, או העדרן, למען האמת שכן את הקוראים לא ‘כפת לי לשקר את עצמי – לא, כבר בטָקְסִי – הסעת כלי טייס מחניה לעמדת המראה או חזרה ממנה, כבר אחרי כמה עשרות מטרים הביא לי וואחד ברקס לפנים, שכמעט מעכתי את חוטמי על ההגאים: עמדתי לחצות מסלול ללא אישור מגדל. תחנוני להמשך הצ’ק רייד לא הועילו, והבנשלזונה פקד עלי לחזור את כמה עשרות המטרים למנחת האוירון, חניה.

סם ואני סיכמנו שהצורר מתחשבן איתו, וכלל לא התכוון לאמוד את כישוריי האוויוניים.
וכבר אז לא הייתי בטוח בכך.

סולו

ב- 8/10/1987 המראתי סולו.
בתחושת אומניפוטנטית שלא נתמכה על ידי המציאות, עליתי לאוויר. עדיין יש לי את המראות.
אופוריה בצבעים רוויים. זוכר אותי צורייח במטוס Prendi Questa Mano Zingaraרק את המשפט הזה, כן? אושר שאין דברים כאלה.
פעם אחת, מקסימום, בחיים עולים לטיסת סולו ראשונה.
32 שנים אחרי השפתיים נמתחות לא עוצרות את החיוך, אוצרות את התחושה.
העיניים, כעת, בכתיבה, מוצפות. האומניפוטנטיות האולטימטיבית; ההיבריס; עוד לא יודייע לטוס, עף מעל לונג איילנד. לבד.

הקפה תעופהלא הבנתי את הוראות מגדל הפיקוח שהורו לי בקשר; האנגלית הייתה, ונשארה, לא משהו, גם טרם צברתי את ניסיון השמיעה להבחין בין תוכן לרעשי רקע.

בשלב זה של הקריירה הטיסתית, לא רק בטיסה המסויימת הזו, היה לי צ’ולענט בראש איך משתלבים בהקפה לפני נחיתה. את קונספט הגישה לנחיתה טרם הטמעתי, גם אם היה לי הביטחון, שהנהג שלנו חבר’מן וייקח אותנו לשדה רפאבליק.

כלומר הייתה ההתרגשות, ההתעלות האנרגטית,  נוסח ההתחכמות עם המורים בבית הספר, לא זו של חרדה פיזית קיומית שלא אשתלט על הכלי.

העובדה שנחתתי עם כל סתימותיי נטועות במקומן אינה מעידה על יכולת הטסה אלא רק על שליטה בכלי – זה הביטחון שהיה לי.

פשע. מבחינתי. ברטרוספקטיבה, וכבר אז.

עברתי על חוקי התעופה. היה ברור. בטקסי חזרה לחניה, נקראתי להכנס למשרדי רשות התעופה האמריקאיים, לבירור. Oh yeah, הודעתי לסם שאני פורש, וחתכתי.
לא הייתי בשל לקומיטמנט.

עליתי על האופנוע הבייתה. רשמתי את ההישג, אחד הגדולים, אם לא ה, ולא חלקתי אותו.

התביישתי.

ליוהרתי אולי אין תקרה, רצפה – הייתה.

 

מוטוריקה אמריקה

Share

One thought on “שיאי התנשאות”

השאר תגובה