פגוש פוגייש פגשתי מתיָימן

ע חביבי,

בשבת כעסת.
– הטיות 'מעצבן'*.
לא התכוונתי, מתכוון, שתכעס,
ועם זאת – לא מתרגש, זה בסדר לי שגרמתי לעוררות רגשית.

מקווה שעצבנותך שככה,
לפחות בסוגיה זו.

כנרתע ממחוות טקסיות, אני מעדיף לתעל תשומות זמן ואנרגיה ולהשקיע בטקסט תְכני, אישי, מאשר להותיר פונה אלי, לבטח אותך, בתחושת חוסר מענה, ללא התייחסות, רצינית, משמעותית ככל יכולתי.

כך, על התייחסותי שלי לפניית אחר אלי, להיות מכבדת את הפונה אלי, את עצמי כעונה לפנייה באשר היא, לבטח לפנייה שלך, וזאת כמובן לאמות המידה שלי, כלומר גם אם לא תסכים או תרווה נחת מתוכן ההתייחסות.

מבחינתי, אלטרנטיבה של חוסר התייחסות ראויה למי שפנה אלי לא מקובלת, מקורה במחסור תשומתי, שמעיד על מצוקת בעליו, ולא הייתי רוצה להמנות על ממין אלה.

הסיבה בגינה התכנסנו

הפסקת השיח

לשאלתך החוזרת, למה לא המשכתי את השיח –

  • שאלת אותי שאלה,
  • התחלתי בהתייחסות, במענה לה, וברצינות,
  • עצרת אותי.
    קטיעה לא כהבהרה לסוגיה לא ברורה, אלא בהתייחסות של דעתך, השגה עמדתית שלך על הנושא;
    עסקת בקידום מחשבה מקדמית אחרת, ולא במידע [שבדיעבד, טעיתי בכוונתי] להעברה אליך.
    ובפשטות – אנחנו מתנצחים.

לגיטימי. בסדר. הכל טוב. מותר, סבבי, אחלה ועל הכייף כיופאק.

אז זהו שלא

ועם זאת, יקירי, לא לכך כיוונתי.
לא מצאתי, לא רואה, עניין להמשיך.

  • בגילוי לב,
    אין לי כוונה להתנצח בדיון, בנושא תפישות עולם פרט-חברה.
  • באמת,
    ושלא בהתנצחות, אין לי יכולת לשכנע אותך במשהו, בוודאי שלא בתחומים אלה,
  • ביושר,
    גם לא את הרצון,
  • ובכנות,
    ממש לא מתכוון להכנס למחוזות תפישתיים בינך לבין תפישות סביבתך.

שאלת אותי, ביררת סוגיה.
בדרך כלל, אני שמייח להתייחס לידע כללי, במידה שיש/אין לי.
בכייף משתף בהתייחסותי הערכית, האישית, לנושאים מסויימים,
[כמעט] תמיד אשמח לענות.

אם שאלה מהווה פתיח לדיון,
אני שמייח, בדרך כלל, לנהל דיון, בכפוף ל-
– עם מי,
– באיזה נושא,
– מה מטרת הדיון.
אגב,
מטרת דיון שתכליתה הנאה מעצם הדיון, בהחלט ראויה בעיניי,
כנכתב למעלה – לא רלוונטי במקרה זה.

אם מעניין אותך הנושא

כאמור, בחור נבון ויקר,
ויתרתי על הסברי המשמימים למקור החלוקה בין 'ימין' ל'שמאל'.
אם יעניין אותך – חקור עצמאית.

עמדתי על תפישה שמרנית ימנית

אוסיף, ביושר, כדי שתדע ברורות, תקרא מפי הסוס:

אני אכן בדעה שאידיאולוגיה שמרנית, 'ימניות', אם תרצה,
מעידה להבנתי הבלתי נחשבת,
על מכניקת מחשבה אופיינית.

בתלות הייחודית של הפרסונה המדגמנת אותה,
מכניקת מחשבה שמרנית הינה תמהיל של

אידיאולוגיה
  • פשטנות,
  • חוסר בגרות תפישתית,
  • הטמעה אינסטינקטיבית של התכנסות קולקטיביסטית,
  • עומק (רדידות) אינטלקטואלית של בעליה
    – שים לב לעומק האינטלקטואלי של החולקים תפישות שמרניות בכל העולם,
    גם אם אותו דוגמן תפישות קונסרבטיביות מיומן ונבון בדיסציפלינות נישתיות אחרות.
מעשה

לעומת הצד התפישתי,
פרקטיקה ימנית מתאפיינת כ-

  • מאויימת,
  • נפחדת,
  • נזהרת,
  • תוקפנית,
  • חותיירת פתרונות בום טראח בוינג,
  • נשמרת מאימת הגיהנום חותיירת לגן עדן,
    חותיירת פתרונות סופיים, סופניים ומוחלטים,
    שבראיה רטרוספקטיבית, בבחינה בדיעבד, לעתים, מוכחים כנכונים לשעתם.

בעזרת השם

בשתי שיחותינו האחרונות שירבבת לאוזניי המתקהות את פיזמון 'בעזרת השם'.

לכד את תשומת לבי: מאיפה?

לרגע אל תחשוב שהייתי רוצה שתפסיק.
נהפוך הוא – כחותייר פלורליזם התבטאותי, אנא, המשך!

אמנם אינני מתפעם מעומק השירה, לא נופל מהפילוסופיה, לא ממש מתפעל מהשנינות לא מבין וממילא לא מתעלף על תכליתה, היותה, ומה היא מבטאת,
ועם זאת, אנא, אל תפסיק לחזור עליה, שכן,
– נראה שאתה מרוצה ממנה,
– זה לא ממש ולא באמת נורא,
– גם כדי שלא תחוש שיש מי שמתבאס ממנה, או חלילה וחס – אם להשתמש בביטויים ממחוז ה'בעזרת השם' – רוצה למנוע ממך את ההברקה המעולה לדידך,
– אני לפחות, ממש לא מתבאס ממנה, גם אם לא אאמץ את ההלצה,
– וגם מפני, שאולי, בהמשך, שהאור יתגלה לי, אֶלָי,
אגלה את הפן הכמוס, את החן החבוי, את השנינות התְכָנית הצפונה, את העומק, הרובד, האינטלקטואלי הטמון בה.

לסיום

אם יש לך עניין –
– אני מתקשה לחשוב שיש, ואם אכן יש, כדאי לטפל בכך: פְּנֶה לדברים יותר מעניינים –
בתפישותיי הבלתי חשובות, בסוגיות
שמרנות, אמוניות, לאומנות, דת, מדינה קולקטיביזם, רציונליות, פרוגרסיביות, אינדיבידואליות
או שתקליד ערכים אלה בנפרד בשורת החיפוש של אתר זה.

ברכות ושמחות,

מקווה שעניתי,
ובכל מקרה שעצבנותך* שככה.

 


*
אמנם היום מקובל לחשוף, להחצין, לבטא, סערות רגשיות בה נמצאים.
במחוזות מסויימים, אולי, אפילו נתפש כבריא וכנורמטיבי, כנכון וראוי.

עם זאת, לו הייתי שומע, ש-מי מילדיי נקט בביטוי 'אתה מעצבן' מול מי שאינו נמנה על סביבתם החברתית הקרובה,
שים לב,
הייתי נוטל את מחבט השטיחים – מקש או פלסטיק, לא אלקטרוני – הקרוב ביותר להישג ידי,
וחובט בהם עד

  • זוב דם,
  • הִשָבֵר הבייזאלֶע,
  • נשירת ידי החובייטת,
  • הגעת רשויות הרווחה,
    המאוחר מביניהם.

אוסיף, שבעידן ייצוגי החיוויים, עת המלים המתוקות, מועד הטקסים הריקים, זמן הלייקים המתעופייפים, אני מעדיף ברורות חיווי אמיתי, אותנטי, 'אתה מעצבן' כזה, על מחוות נבובות, טקסים מתוקים ריקים.

תודה חביבי, לייק! לך על השיתוף האמיתי.

 


נ.ב.
אם לא הובנתי במשהו, בשפתי המסורבלת – אנא, ברר, אשמח להבהיר.

Share

השאר תגובה