פגוש פוגייש פגשתי טולרנטיות אגרסיבית חד-כיוונית

מוקדש* לאגרסיבים חד סטריים

בילדותי נחשפתי לא.מ., שהיה אגרסיבי משהו, גבולות מרוחקים.
קיבל להערכתי, קרדיט רב מדיי לכישוריו הפיזיים, ולא מספק לאלה האינטלקטואליים.
היה משעשע, לעתים מעיק, הותיר כמה חוויות נזכרות לחיים.

בבחורתנו, הדהים, הפתיע אותי, שבשל אמירות אחרים, שלי, התבאס ולעתים אף נעלב. תחושת הערך שלו התערערה, במוחצן. רָגִישקָלֶ'ה.

ניסחתי לעצמי שיש פה עניין – ביטויים שהוא משתמש בהם על אחרים, אינו יכול להחיל על עצמו.

מאז פגשתי עוד כמה מהז'אנר. כאלה עם תחושת ערך מאותגרת, תדיר, נתקלתי. מה נתקלתי, חוששני שרוב סובביי סובבים מסוג של… Whatchamacallit, איך לומר, רגשי נחיתות.

יש להם, לאלה החד-כיווניים מסויימים, להבחנתי, כמה מכנים משותפים אופייניים;
בין היתר, הם נבונים, מבחינתם סופחים פחות קרדיט על כישוריהם, אלה המנטליים הנתפשים על ידים, על הצלחתם, על ערכם הנתפש, שהוא פחות ממה שהם מצפים, רוצים, שואפים, שכן הישגיהם הנתפשים פחותים לטעמם, ביחס לעיסוקם. העיסוק המוחצן במין בולט, ו-נורא ככל שיישמע, ובה במידה נכון ובעייתי – הם ממוצא עדתי דומה.

כלומר, ממש לא כל מי שחולק אותו מוצא עדתי חולק את תסמונת האגרסיביות החד-כיוונית. עם זאת, מי שאני פגשתי, ויש לו תסמונת זו, חולק את אותו מוצא. בהחלט ייתכן שמדגם פחות מתריסר לא מהווה מדגם מייצג, אלא שיקוף עכור של מי ומה שאני פגשתי.

בגאנה פגשתי את קובי. בארבעימים, נאה, מוחצן, מקצה תשומות תודעיות למין, באופן מוחצן. היה קבלן, קטן, פה מנהל עבודה. היפר ורבאלי, מדבר בפראזות, מספר סיפורים מוקצנים, מצחיק, מסמר של כל מקום, אם לא נקבל את המקום, לוקח. מקבל, אולי לוקח את הקרדיטעל היותו פטיש, מסמר האירוע, לא על היפר וורבליותו.

אני נהנה ממנו, גם אם ברור לי שרק במנות המצומצמות שנחשף אליו. שומע את האגרסיביות – אי אפשר לא – וגם את הטיפול במעמדו. את השמירה, חשש, התגוננות, שמא ייפגע. ואת זה ש"המהנדסים חשבו כך, לא שמעו לי", והוא צדק שהתעקש אחרת. מוטיב חוזר, הפרקטיקה, המקומות, השמות משתנים.

פוגש אותו בשבת באתר בנקאי חשוב אליו נשלח לתקן עם כמה פועלים ועוד שני אנשי מקצוע עמיתים נזילות בגג.

שומעים סיפורים, דרמות, נקמנות, פולקלור, "אמרתי לו, אמרה לי", "אח שלי", אינטונציות עולות ויורדות, סקצ'ים שהאחרים כבר שמעו, שאותי גם מעניינים וגם נותן לו ת'מקום וגם שואל ת'שאיילות שמקצינות את התגובות, וסבבה לחבריא.

עוברים במסדרון הבנק ליד ערימת כסאות חדשים, שואל "יש מה לגנוב?"
אכן שאלה מגניבה. אולי יש עוד מי שחושב כך, אבל הוא מוציא, חושף, מקצין.
הוא מבחין במברג בתצורת ⊥, כסימן  פלוס, כחמישה סנטימטר כל אחת משלוש הצלעות.
"אחלה דוקרן" הוא מתמוגג.
לבוחן ביטויים שכמותי, אחלה אסוציאציה, וולונטרית, MRI תודעתי.

"איך סכין?" תוהה החנאנה האשכנזית.
הוא מחזיק את המברג כאגרופן, נותן לי מכה לכיוון הבטן אומר עם גב כף היד, "אחת קטנה, לא הרגשת לא יורד דם, ניקבתי לך ת'ריאה."
וואלה, זו מיומנות. מחשבתית, גם אם לא בטוח שמומשה פרקטית.

חוזרים למקום העשייה בגג הבניין, שואל אותו משהו מקצועי. הוא נותן לי באגרסיה, שהוא בחברה האחות, בבניה, לא אינטליגנטים כמונו בהייטק, מצביע על תיק המחשב שאתי, ו"מה זה השאקל הזה", מצביע על מחזיק המפתחות שלי, ו"אני לא יודע מה זה מיילים, מחשבים", מוסיף.

"תגיד" אני שואל, שלא לומר משפד "אתה חוגג את בורותך?"

"לא" הוא משיב מיידית "אתה חוגג את השרדותך."

לא עומד בקצב, לא הבנתי את התשובה. "מה אני חוגג?"

"אני יכול להרוג אותך" הוא כועס.

ואני בכלל מתפעל מתשובתו המהירה, השנונה.

 


* אחאנא"ר שכמוני, אף פעם לא הבנתי את הקונספט 'מוקדש ל-' בספרות, בספורט;
מין מחוות של קונסרבטיבים רפובליקנים שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית.
שיהיה.

Share

השאר תגובה