פגוש פוגייש פגשתי: שפע, נשאף

מוקדש* לרבים מהמקומיים**, באהדה***

וברור שבה במידה שכל אורגניזם שואף לשפע, כל פרט עושה זאת בדרכו.

מי שעובדים איתי באפריקה, בחלקם הגדול, נמצאים בסוג של מחסור.
בהתנהלותם מחצינים את ביטויו; הם מצפים, מבקשים, תובעים, בסיפור ובהסבר, בשחוק ובדמע, ברמת ישירות וחן גבוהה ונטולה, לקבל אליהם נתח משפע. מהשפע שלי לצורך העניין.

היניקה נעשית בריבוי תצורות וגרסאות,
ובה בעת, המטרה אינה ניתנת לפירוש ביותר מכוונה אחת – מעבר טובין ריאלי, ישיר, אליהם.

מכמיר.

ורואה ש

הנהג שאתי, מבקש ממני בתקיפות עדינה, ובעדינות תקיפה, לא לתת לו משהו שאינו כסף. הוא מבקש הלוואה של כ- 100 ש"ח עד לסוף החודש לתקן את אופניו, יכול לשבת במכונית שעות, עם מנוע פועם, מזגן וחלונות פתוחים ולחוש לא בנוח כשזה קורה גם לאחר שביקשתי להמנע מכך.

המבשלת ביקשה יומיים חופש לפני וויקאנד, כדי לנסוע לבקר את הוריה בכפר הולדתה. ביקשה כ-50 שקלים, הלוואה. שבועית היא בסופר, עם כ- 400 ש"ח, אינה מחזירה עודף – לא, אינני חושב שהיא לוקחת לעצמה – להבנתי היא מפצ'פצ'ת שפע, רוכשת יותר מוצרים ואוכל מהצורך – בכל פעם מעידה שהגיעה לקופה עם יותר מדיי מוצרים ונאלצה להחזיר. היא מכינה לי קפה שחור כשהקפה מהווה כשליש מהכוס, מזליפה סבון כלים על הספוג כאילו זה מים לא סבון, את החביתה עושה עם תועפות שמן, וסופגת עם נייר סופג, ומהנהנת בראשה בהבנה על בקשתי הרפה והבלתי אפקטיבית למתן את כמויות האוכל שהיא מבשלת, שלא נצרך, ללא צורך. ראיתי איך היא ממליחה, כשאני עומד לידה, לאחר שביקדתי למתן את המלח – שקלתי לשנות את שמי ליאיר ניתרן.

 


יום לאחר כתיבת טקסט זה, נכנס צוות התחזוקה – חמישה צעירים בתחתית הסולם המקצועי – למשרדי.

בקשו, שוב, וכתמיד מעבר ל-מה שהארגון מתכוון לתת, מין עוד קצת שכזה, שיטת מצליח בגרסה הגנאית. ואני בתפקיד ה'לא'.

אז הם בודקים אם יכולים לקבל את הביסקוויטים והשתייה שיש לי בארון.

אלוהים לא עדי, כמה בני קיימא דווקא כן, שאני נותן את השתיה והביסקוויטים.

הבקשה הזו…
המסכנות שבהעלאתה, אולי שימתה אותי בעמדת התגוננות – אני צריך לחסום את מה שלא רוצה, מתכוון לתת, אולי מאיר אותי באור אחר ממה שהייתי רוצה לראות את עצמי.

בקור רוח, ברגיעה, אני פונה אל המבוגר שבהם שמתנוסס למעלה משני מטרים, זכה לכינוי 'שאקיל' שאני לא אוהב, אליו יש לי סימפתיה מיוחדת, ושואל אותו:

'תגיד, אני ביקשתי מכם פעם משהו?'
מחיל עליו את עקרון הנורמטיביות הרסיפרוקלית, שאני מערער תמידית על אימוצה האינסטינקטיבי, לבטח על חוסר רלוונטיותה לערכיי שלי בהביטאט האפריקאי.

ריצ'ארד לא מבין את מה אני שואל. בצדק.
אני חוזר על השאלה 'האם אי פעם ביקשתי מכם אוכל, משקה, מתנה, כסף. משהו?' אני שואל במתינות כדי שגוון קולי, שנמצא בשליטתי, לא יהווה מרכיב בסוגיה, ככל האפשר והניתן – לא ניתן ובלתי אפשרי – אלא התוכן, הקשה, על מצע האסוציאציות והסנטימנטים שלהם.

פול, הוא החשמלאי – אייאנע חשמלאי, על משקל אייאנע עיתונאי של נתניהו – סמארט אס אני קורא לו. דומה לאדי מרפי. הוא פיקח מהצד הלא חכם של המושג. גם לו אני רוחש אהדה, על המרדנות שמסבכת אותו ונשענת על אופטימיותו המופרכת שיימלט מהצרות שהוא תדיר מזמן לעצמו. פול מחזיר לי 'זה שלא ביקשת לא אומר שלא תבקש'.

 


* אחאנא"ר שכמוני, אף פעם לא הבנתי את הקונספט 'מוקדש ל-' בספרות, בספורט; מין מחווה של שמרנים חובבי מלל מרהיב שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית. שיהיה.

** שם קוד ל-מי שאני מתחכך איתם בעולם שלישי, הסיבה העיקרית לאהבתי למקומות אלה.

*** אין לי שם אחר לתואר שם זה. בחסינותי הלקויה, משפט בנוסח 'יאיר, בא לי פיצה לארוחת צהריים' של פקידת הקבלה, שמתכוונת שאממש לה את הפנטזיה הקולינרית בתצורתה הכספית, עושה לי רע לאור הפנים. אני עומד בזה, כן?, ובכל זאת לא נעים לי לסרב מצד אחד, פעולה שאני עושה – לא מתכוון לעשות את מה שאינני מתכוון, ומפנים לערכיי שלי, את מצוקת הבקשה – לא לערכיה שלה, של המבקשת.

ואפשר להתייחס לכך כשוני תרבותי: אני בשפע יחסי – מה יחסי? מוחלט! – היא במחסור יחסי, מטה את הקערה כדי שתהיה לצידה, כך מקובל, ובטוחה, גם אני משוכנע, שהיא מוכנה לתת משלה.

Share

השאר תגובה