הודו

משך הקריאה: 202 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

למה הודו

מבין למה הודו מהווה יעד כה מועדף על ידי מטיילים. מי שעיתותיו בידו ויכול להרשות לעצמו משך טיול ארוך, הודו הוא יעד מתבקש; המקום עצום בגודלו, מאפשר לבקר בכמה עונות בשנה, מפתה במראות מגוונים ומעניינים, מעצים רכישת תכנים וחוויות, שונה מהותית ממדינות מקור המטיילים, מזג התושבים מתאפייך בשלווה שמהותה היעדר גילויי אלימות – כלומר ישנה תחושת ביטחון, השרידה הקיומית פשוטה, רבים מהתושבים דוברי אנגלית וזול. מאוד.

פוגש מוצ’ילרים, ‘צרכני זמן’. המוטו בטיול הוא העברת מקסימום זמן במינימום עלויות; מגיעים למקום מסויים, מתמקמים, שבועות. נוסעים למקום אחר, מתמקמים שבועות, לעתים חוזרים או ממשיכים הלאה, בנחת איטית, בהוצאות מינימליות. מה ששומט מעט את הקרקע מתובנה הזו, הוא, שאם כך, למה בכלל לנוע? שיישארו במקום אחד. מהו הטריגר לתנועה?

יש מי שחשים שקצב חיסכון הכסף במקום אחר הוא בסדרי גודל יותר גדול מקצב צריכתו בהודו, ולכן זה מקום מועדף. סביב הנושא מתפתחות פילוסופיות ותיאורטיות כלכליות בסגנון ‘חיים על כסף ורמת הוצאות מקומי’.

בפושקר, עיר קדושה, ב- Rajastan, מדינה דתית במיוחד, אכילת בשר דגים וביצים, מהחי, שתיית אלכוהול אסורים. יש שוק שחור לתיירים המתעקשים על המצרכים. מגוון החומרים לבישול מצומצם משמעותית לכן יש התפתח מטבח מפותח ללא חומרים אלה. מפוזרים בהמוניהן קדירות רוחשות עליהן מטוגנות מנות דמויות המבורגר. במסעדונת כזו, שומע ישראלית אחת מספרת לאחר “לקחתי ראש אחד יותר מדיי, נשארתי לישון אצל חברה שלי, כי נרדמתי בלי שהרגשתי.”

קם בבוקר לאחר לילה של התעוררויות. מרגיש לא טוב. חולשה. הכל איטי לי. ה- thali ה- masalo dosa בצהריים, ה- buffet החופשי של המאכלים הצמחוניים בערב הקודם, אכלתי יותר מדיי, או אולי היו אלה כלי האוכל הבלתי נקיים. הקיבה נאלצת לעבור מבחנים, איך לומר, לא הוגנים משהו. מרגיש בסרט. לא שחור לבן, הילוך איטי.

הולך לשוק – מרכז העיר, פוגש ישראלים ב”קפה”, אחת מדוכני האוכל הרבים אם ניתן לקרוא לשבעת השרפרפים, ו-ווק טיגון המזכיר דיסקוס של טרקטור כ’קפה’. אני בהילוך איטי, גרעפסצים בטעם ביצה, וחולשה. נכנס למשאים ומתנים על תיקים שרוצה להביא – אין חדות לא מהירות וגם לא תוצאות רצויות.

עובר דרך משרד כרטיסים, יש שם אינטרנט. אוסף את כרטיס הרכבת שהזמנתי יום קודם, הולך לחדר להתארגן ליציאה, נותן דרור לקיבה, שמשיבה מצידה בהכרת תודה, מתקלח. ב- 12:00 מתייצב ההודי ושואל מתי מתפנה, “מיידית” אני משיב. רבע שעה אני עומל באיטיות על דחיסת החפצים הרבים מדיי לתיק, והוא, ההודי, קפוא ואילם עומד ליד הדלת. ככל שתלוי בי, הייתי משבח אותו אישית באוזני מהטמה. גנדי.

יורד, משלם, מסרב בתודה להצעה להשאיר את הדברים בשמירה, יורד איתם לאינטרנט, מעביר שעה ורבע והולך כשני קילומטר חזרה לנקודה היציאה של האוטובוס ל- Ajmar.

נסיעה מדליקה באוטובוס שהבטיחו לי המנהל – Udaipur שעולה 10 רופיס, נוף יפהפה שבלילה בריקשה הפתוחה לא יכולתי לראות. מהאוטובוס, ריקשה לתחנת הרכבת ב-Ajmar.

בתחנה מוודא שאני במקום ובזמן הנכון. רואה שלוש בנות, אחת עם מראה מערבי, ושתיים שנראו לי כיכולות להיות מקומיות אינטליגנטיות. פונה אליהן, באנגלית במבטא הבלגי שלי – שמואל ורון אומר שבפעם הבאה אזדהה כבולגרי I have to try it someday – בבקשה שישמרו לי על התרמיל, בלי לפרט, כדי שאוכל להשתין. נענה בחיוב, הולך וחוזר. שומע שהן דוברות עברית. מכיוון שנמצא ליד אשנב הקיוסק שואל אותן אם מישהי רוצה לשתות משהו, מודות בסירוב. “עלי”, אני משכנע ללא הצלחה. שיחה סטנדרטית, מה הכיוון וכמה זמן וכאלה. מפרט להן מה עברתי עד כה. מוסיף את ציר הזמן, והן מגיבות על חוסר הסבירות הנתפשת כנוירוטיות באווירת הסתלבט המקומי. ביני לבין עצמי אני מסכים שאני נע באופן שמותיר את מי שהתנהלותי הייתה מעניינת אותו סחוט ורצוץ. תודה לבודהא – אין את מי שמעניין.

מצטרף בחור, בן זוגה של הדומיננטית, זו עם החזות המערבית. סוף שנות העשרים, גדול, שיער ארוך, שמיכה כרוכה במיומנות של מקומי על הכתפיים ומראה שה- Lonely Planet מתאר, ציטוט – שיכול להיראות בהודו ובקטמנדו בסוונטיז. ראיתי אותו בפושקר. חזות של מקצוען. אני לא יוזם אינטראקציות עם שכאלה, נראים לי מתנהלים כמתפעלים מעצמם. הוא פונה אלי בידידות, מכבד אותי בחטיף שקנה, כעת אני מסרב. מדברים על מה ולמה – לומד תואר שני בפיסיקה בירושלים, עוסק ומלמד רוחניות. פעם שלישית שלו בהודו. גומר חודשיים פושקר. חודשיים? מבחינתי, יש לו מימד נוסף בזמן שטרם תפשתי. הוא מתנסח ברהיטות ונחרצות של מי שמורגל בקשב סביבתי לתכניו על בסיס קבוע.

הוא מספר לו על פונה. שואל על החוויות שלי, מעדכן שהיה לי מעניין מאוד, מבחינתי סימנתי וי על אחד משני המקומות שלשמם הגעתי להודו. שמח שהייתי, ועם זאת נשארתי עם אותן שאלות שהגעתי איתן. “מה למשל?” הוא מתעניין. משתהה בהתלבטות ומשחרר– מה התפקיד של הרגשות במנגנון ההשרדות. למה בעצם התפתחה מכניקת הרגשות? הוא פוצח בהסבר. מרתק. מופרע כמה פעמים על ידי חבר הודי שלו שמגיע, וזוג הורים לזוהר ואור בני 3 ו- 5. האיש מקושר ומחובר לסביבתו, מזן charismatic gurus wannabe.

הוא מחלק את היישות האנושית לשלושה סרטים:

  1. הרציונלית,
  2. הרגשית
  3. וזו התת רגשית של הרגישויות הפיזיולוגיות.
    אם אנחנו חושבים על משהו זהו מפגש של כל שלושת ה- frames האלה.

עד כאן אני איתו. עוד ממקודם. הוא מחווה על עמוד הברזל שמחזיק את גג התחנה, אם “אתקל בו, המגע יכאיב לי וייצור אוסף של התניות, שבהן אחשוב ואגיב באופן מתוכנת למצבים מסוג זה.”

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share