הוכחה לקיומו של הצל

הנסיעה הציבורית בהודו נערכת בדרך כלל בלילה. ביום הכבישים עמוסים מכדי לנוע.

כשיוצאים מהעיר, התאורה מקבלת מימד נוסף. האור הוא, כאילו, לעצמו ולא להארת נושא אחר.

אנשים ועצמים הנתונים לחסדי תאורת שמיים, או לתאורת חסדי השמיים. הם, חסרי ערך. בקושי נראים.

יש המוארים בנורת 60 וואט בודדת, כתם סהפהפ, שכן אי אפשר לכנותו צהוב, כאילו אומרים "אני פה. סליחה".

ויש את הניאונים. אלה זקורים, בהתרסה מעלה, ניצבים, לא מאירים דבר, רק מצהירים "סליחה! אני פה!" כמו תכשיטים שנועדו לתת ערך למי שרוכש ועונד אותם והפכו את קיומם לעניין שלעצמו בהיותם ליד העצם שנהנה מההארה.

והצל? האחריות לקיומו, מוטלת על העצם. לבדו.

הודו 2004

Share

השאר תגובה