הלוואה

משך הקריאה: 3 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

בנטילת הלוואה יש מרכיב בילט-אין אינהרנטי לטנטי אצל הלווה, של ‘אולי יופיע מן האָיִן פטור מההחזר’.

אנשים (גם) נבדלים האחד מהאחר ביכולתם לחיות בחוב.
הכל יעידו שאינם רוצים חובות, ובה בעת (גם) לוקחים משכנתאות.

אני מניח שרוב מי שלווה, גם רצה וגם צפה שתהיה לו האפשרות להחזיר את הלוואתו.

היכולת, הנינוחות, לחיות בחוב, הופכת את השאיפה לפטור מהחזר כרונית, שכן בבסיס פעולה של (לדעתי כל) מלווה על (כל) הלוואה, יש שתי אפשרויות:

1. האופטימי, כן תהיה יכולת החזר,
   • כדאי להגדיל את החוב, טוב שלווה, יצא בטוב, מצבו טוב יותר מאשר אם לא היה לווה,
     שכן חי מוקדם יותר ברמת החיים אליה שאף בתחום שבגינו לקח את ההלוואה (ייתכן שבתחומים אחרים, בשל עלות החוב הוריד את רמת חייו, אך זו היתה החלטתו, המושכלת.
     או שלא.)
2. הפסימי, לא תהיה יכולת החזר,
   • טוב שלווה,
     • מיטיב את מצבו, מייצר פיצוי על היעדר היכולת, אין מה להפסיד,
     • כדאי לו, אם רק יתנו, לקחת עוד שכן מיטיב את מצבו, ואולי, אם השקיע נכון, את היכולת העתידית להחזיר,
     • הרציונל ש’החברה והמדינה צריכה יזמים, לכן יש להגן עליהם במקרה שיטעו’, אינטרס הכלל בכלל,
     • המלווה לקח סיכון שמגולם בריבית שגבה, לפעמים ירוויח על הסיכון, לעתים לא, מבחינת הלווה – סיכון של המלווה,
     • הכסף שהמלווה הלווה הוא כסף מוסף, מחוץ למעגל ההשרדות, והכסף שהלווה נצרך להחזיר הוא כסף מחייתו.
   • לא טוב שלווה, הרע את מצבו,
     • ימשיך לחיות ברמת חיים גבוהה יותר מאשר אם לא היה לווה.

בכל מקרה, אם אין ללווה מקורות מהיכן להחזיר,
הוא מבחינתו את חלק הרגשי, היקר אף מכסף, מההחזר, החזיר – רע לו, כי אין לו – “מה אקח אוכל מפיות ילדיי?”

ובמקרה הסופי, המוות יקדים אותו, כלומר, כשימות, הוא אולי לא יוריש, או שיוריש את שאריות מה שלווה, שהחוב יהיה כמה שיותר גדול, שכן צרך את מנת האנרגיה הכלכלית שלו עד תומה, ולא הותיר שארית.

המשפט הקודם הוא הקצה של ‘למה לקחת’, גרסת ‘לא לצאת פראייר’ כזה בסיטואציה העגומה.

ההמשך, האבולוציה של נטילת הלוואה היא לקיחת משכנתא למימון בית שהלווה לא יכול לגור בו כעת,
ובסוף לפחות מיצוי היכולת הכלכלית עד הקצה של כל מה שיכול.

כך, שבניגוד לגישת ה-50:50 המופרכת של אחריות שווה – אין דבר כזה, ביחסי כל שניים יש תמיד דומיננט בכל נושא,
לתפישתי,
למלווה יש יותר מוטיבציה לקבל את כספו ממה שלמלווה יש להחזירה.

הערכתי זו לא מתייחסת לכלכלה, אלא ממחוזות רגשיים המשפיעים על הכלכלה.

האם אני מצפה מלווה שלקח סיכונים מעבר ליכולותיו יעשה הכל כדי להחזירם?
כן.

האם אני מצפה שימכור את ביתו ומכוניתו כדי להחזיר, לאור הנכתב קודם?
אז זהו שלא. גם הלווה וגם המלווה רציונליים דיים כדי שלא יצפו למהלך כזה.