שקול לתת מתנה.

דפוסי הלוואה

הלוואה אישית

גם אבי וגם סבי היוו מוקד לבקשת כספים. הם נתנו, והלוו.

איכשהו נראה לי שאני ממשיך את מורשת זו.

אינני בנק, אך ניסחתי לעצמי קודקס בתנהלות שבהלוותי כסף אני עושה זאת לאור העקרונות שמפורטים להלן:

  1. בהלוואה אישית, אין לי כוונת רווח. אך גם לא הפסד.
    אם אגבה ריבית על הכסף, הלווה עלול להתבלבל ולחשוב שיש לי אינטרס בנתינתו. אין. מעדיף שהכסף יישאר ברשותי ויישא את תשואותיו באפיקים בהם מושקע.
    לוקח על עצמי את אובדן ההכנסה האלטרנטיבית על הכסף שמלווה.
    אם אקבל רק נומינלית את סכום הכסף שניתן, לאור שחיקת ערך הכסף על ציר זמן, הלווה קיבל מתנה שלא התכוונתי לתת.
    לכן, כסף שניתן יוחזר בערכים ריאליים, צמודי מדד.
  2. הלוואה ניתנת על ידי כדי לקבלה חזרה. לא כמתנה.
    אבי היה אומר – ‘אל תלווה, תן’.
    ישנו מין היפוך מרהיב שכזה, שהמלווה הופך במין קסם כזה מ’מיטיב’, ‘נותן’, ל’מרושע’ שבחוצפתו ‘רוצה את כספו חזרה’.
    אמי היתה אומרת – ‘כסף שהלוויתי, אני מתכוונת לקבל חזרה’.
    לאור זאת, מתייחס בחוסר הומור ובהיעדר סובלנות להלוואה שלא הוחזרה.
  3. בנותני את הכסף, מייעד את ההלוואה לקידום מצב הלווה. לא להרע את מצבו.
    כלומר מבחינתי, אני מקווה, שההלוואה תופנה למטרה בעלת משמעות, ולא להגדלת צריכה שגויה, בלתי מבוקרת מעבר ליכולת, שכנראה הביאה לצורך בהלוואה.
    מנסיוני, רוב ההלוואות אליהן נחשפתי היטיבו עם הלווה רק אם היוו גישור בין צורך לכסף לבין היותו קפוא, במצב צבירה בלתי ניתן לזמינות. הלוואות שניתנו על סמך רווחים עתידיים צפויים, ברוב המקרים אליהם אני נחשפתי, היו יקרות מדיי להחזר, בין אם הוחזרו ובין אם לאו.
    לא יכול, גם לא רוצה, לשלוט או להיות מעורב בייעוד השימוש בכסף שניתן ללווה.
    עם זאת לצערי, מנסיוני, ברור לי שבהפניית הכסף לצריכה, המצוקה הכלכלית תגבר, ובעצם מתן ההלוואה, באופן פרדוקסלי, מרע את מצב הלווה, שעל מצוקה קיימת מועמס נדבך מצוקה נוסף.
    בנקים נוטים להלוות למי שלא צריך את הכסף. נמנעים להלוות למי שצריך. היום מבין את זה. אני במצב שטרם התחרטתי על כסף שלא הלוויתי. כן התחרטתי שהלוויתי כסף ובכך הרעתי את מצב המלווה בכך שאפשרתי לו לצרוך בכספי ההלוואה מעבר ליכולותיו.

    1. עם זאת, אינני שואל על סיבת ההלוואה – זהו דומיין של הלווה.
      אם ירצה ישתף, אם לא – לא.
      אינני שותף, זה ‘לא עסקי’ למה ביקש את הכסף – אם קרוב אלי, מספיק שביקש ושלי יש את האמון ביכולת ההחזר,
      אותי מעניין, האם יחזיר, מתי, באילו תנאים.
  4. אין לי כל כוונה להתעסק עם החוב בשום צורה או אופן.
    מצפה לקבל את ההחזר, כמוסכם, במנה אחת עם פקיעת המועד, וזאת ביוזמת הלווה.
    בהינתן ההלוואה, לא רוצה או מוכן להכתים יחסים, להתפלש בבוץ של משא ומתן על:

    1. שינוי תנאי ההלוואה,
    2. פריס/שתה מחדש,
    3. להגדילה או לתת נוספת,
    4. או להשקיע אנרגיה כלשהיא בגבייתה.
  5. לאסי שבה הביתה – כסף שניתן בהלוואה יוחזר. במלואו. מבחינתי גם בניתוק יחסים.
    למניעת מצב של עכירת יחסים בעקבות כסף שניתן כהלוואה ובהמשך לא יוחזר מכל סיבה שהיא, הלווה יספק בטחונות ממשיים, ברי קיימא ומימוש מיידי למקרה של חוסר יכולת החזר. מי שלקח ממני כסף ולא מצא לנכון להחזיר – שלא יצפה להבנה או חמלה.
    המנגנון (למניעת פצ’ה מצ’ה):
    הלווה יציע בטחונות להלוואתו ואני אבחן אם מספקים והאם להלוות.
    לא מלווה למי שאינני בטוח שאקבל את כספי חזרה, שכן מי שקיבל ממני כסף לפרק זמן קצוב ומוגבל ידוע מראש, ומסיבה כלשהי לא החזיר:

    1. לקח כסף שאצטרך לצרכי,
    2. ללא הסכמ/נתי,
    3. מנע את הכספים המיועדים למי שהכסף מיועד אליו, ולא הם שהלוו – משפחתי,
    4. הוציא כסף ממאגר כסף שיכול היה להיטיב עם אחרים שכן אלה היו מחזירים,
    5. לכן, היה עדיף גם לו, בכל ממד, אם לא היה לווה מלכתחילה,
    6. אני רואה בנוטל הלוואה שלא החזיר אותה, כתצורה הנחותה ביותר של שוד, ללא הילת האומץ הכרוכה בשוד.
  6. תוספת:
    לשמחתי, נמנעתי מללות כספים עד גיל 58. אז לקחתי לראשונה הלוואה מהבנק.
    ועם זאת, חשוב לי שבאותם מעט מקרים שמישהו הלווה לי טובין כלשהם:

    1. ישנו ‘ציון’ החזרתם,
    2. ותמיד סוג של פרמיה על השימוש – שאני הייתי מסרב לקחת.
      1. סימון מסויים, סוג של התנשאות,
      2. ויצירת סט-אפ שמסמן למלווה שהיה כדאי לו, מכין את התשתית לפעם הבאה, אולי אצטרך לה.
Share

השאר תגובה