מינורי בהתגרות

אתמול התקדמתי על קינג ג’ורג’ לכיוון הים. אווירית, אם הייתי ממשיך, הייתי מגיע למחוז חפצי. מכיוון שאני לא מלאך, לא שרף, אולי רחפן אך נע באופנוע יבשתי, עזר הניווט מחווה לפנות שמאלה לאלנבי ולבצע קפנדריה שגרפית על המפה נראית מבאסת.

אז פונה ימינה באלנבי במטרה לפנות שמאלה לאחר כמה עשרות מטרים לגאולה.

אבוי, לפני הפניה לגאולה יש שלט מתבקש, שאוסר על פניה שמאלה מהנתיב הדרומי ממנו אני מגיע, בשל סְאון התנועה הנגדית.

בעודי מעכל את המידע, חוכך מה לעשות, האבוי מצטרף – אני מבחין, שבגדה המערבית של הרחוב בִּישוטרים על טְרָייסיקל עסוקים ביוּנִיאזרח, שעל פי מראהו, על מצע דעותי קדומות וסטיגמות מוטמעות שגם שמרניסט כמוני אוחז, נראה לי,  שהוא מרבה להתממשק עם רשויות האכיפה כשעל פי שפת גופו ונפנופי ידיו אף נראה, שאולי הוא לא נהנה מכך ועם זאת הוא לבטח מיומן.

שוטר אחד, ממרומי הסגווי מטפל באזרח, בעוד השני משקיף כגנרל-פילדמרשל רומל על החזית מולו. בסקירתו הוא מבחין בי. אני מניד את ראשי כסוג של תקשורת מברכת, מחזיר את מבטי לכביש, מתלבט, שוקל – ריגוש או דחייה – אמי מהדהדת לי – ‘יאירי! שוב השד נכנס בך?’ – ו-הופָּלָה, נותן שמאלה, משתחל בין רכבי אלנבי הבאים מולי, נס בפול גז במורד גאולה, מתרחק בחסות המהירות, בתקווה שהגנרליסימו על סוסו החשמלי טרוד באכיפת החוק והצקה לחשודים, ואין לו תשומות תודעתיות פנויות לזוטות כלוחית רישוי בלתי מפוענחת, השייכת לפריבילגים פתטיים מזדקנים.

Share

השאר תגובה