מינורי במאזעל טוף

ה- Guardian מ- 3/9/2012 מדווח על שגעת הריקוד החדש האזונטו.
מתפעלים מהמקור מגאנה והיריבות התרבותית בניגריה.
מונדיאל 2010, יוני, דרא"פ. כדי לשמור על קצב התקדמות למשחק הבא, קבוצת החטיאריאדה בנחרצותי, נפרדה משאר רבע תריסר הצעיריאדה, שהעדיפה לצפות בעוד משחק.

בערב נחתנו ב- East London, עיר שחורה. אין מה לדווייח, עד השלב בו תרגלתי את יכולת הפנייה על השולחן לצידנו, וזה, הזמין אותנו לבלות בדיסקוטק היחיד בעיר.

גולת הכותרת, תקרת הנסיעה. לא 5,000 ק"מ בעשרה ימים של נהיגת שמאל במדינה ענקית, לא משחקי כדורגל באיצטדיונים פזורים, לא ג'יראפות בשמורות, לא כיף התקווה הטובה, לא קייפטאון ואווירה מצויינת, ואפילו לא טיסת הליקופטר בגובה דשא נוסח מלחמת וויטנאם.
הערב בדיסקוטק. אין דברים כאלה.

ידידי מילדות נשאר – חש לא טוב, כשידידי הנערץ ואני הפצענו בחצות, עם פתיחת המועדון.
סתם מקום. הכי רגיל ומתנ"סי שיש; דלפק מעאפן, משקאות מקוררים בקערות מים. מוזיקה. תאורת חתונות מהסבנטיז, כולל כדור המראות הבלתי נמנע, שום דבר שיעיד.

הקנאק לא הצטצמם לזה שהיינו בחברת כמה עשרות חביירים, שהשלישי הכי צעיר לא היה לו אז, יכול להיות שעדיין לא היום, 30. וגם לא שהיינו שני הלבנים היחידים.
עזוב. זה הריקוד.

איך שהם רוקדים זה משגע,
סטפס כאלה לא שמעת, לא ראית, בחיי,
יודעים כל כך יפה להתנועע,
ולראות אותם רוקדים זה משגע.

אזונטו, שמזונטו, לא יודע איך קראו לזה שם. תנועות יומ-יומיות, מטאפורות של שגרות דומֶסטיות, בנאליה של תנועה נון-שלנטית לא מתאמצת, במוסקבה עשו 120, פה 90 אחוז של התנועה, מדוגמנות על ידי, רגלֵי, ישבנֵי ושאר אברי בנות 20, עם קצב הגזע והומור הבילטאין, ב- 3 בבוקר. הן מגיבות להתפעלות ולוקחות אחריות להטמיע במזונגו את המוב.

האקליפס היה מהסוגה כשאבי אכל לראשונה ארוחה יפנית – גילוי ספקטרום חדש של טעמים.
כלומר של ריקודים. נקרע מצחוק רק בלי.

הנערץ, שחזר משהייה בלונדון, מיתג בין התפעלות מ-איזה מלך היה יוצא אם היה מביא את השמנמונת שלימדה אותי לרחבת הריקודים באיזה קלאב נחשב בלונדון, וכן להתעמקות ברקימת יחסי ידידות אמיצה עם התאורן שהבטיח לו את השמיים, הארץ וגם את כל צבאם, כלומר אם רק ימתין עוד ו'ישחרר קצת'.

איך מזל טוב? זה לא מה שהם רוקדים עליו?

ספטמבר 2012

Share

השאר תגובה