מינורי בשכול

מה שלומך, מורי ורבי? פתח ווטסאפית, יהודה בנימין, שם מעורבב, אותו הכרתי באפריקה.

מטעמי מניעת פריטת הצנעה, מדלג על פרטים, ואסתפק ב– ‘על סיפורי חיים אפורים משלו ממחיזים סרטים.’

גדל בערוגות ציונות דתית וצמח להיות להשקפת אחאנא”ר, מר נפש ועוכר אדם שכמוני בעליהן הגאה של תפישות וינטג’ נאציות, מנומקות, אותנטיות, מהסוגה הציונית נוסח עכשווי, על מצע שיירי אמונה והגיון פנימי – אליאס לטשטשת אילו מפרוטוקול התרי”ג מצוות ממלא ואלו לא – תועפות לאומנות מוטמעת.

הוא, כמתבקש, לא מסכים עם קביעתי שהוא אותנטו נאצי.
אני נמנע מלהתדיין איתו על סוגיות פרט-חברה-ריבון,
ובה בעת מעדכן אותו בכל שיחה שאני רואה בו פאשיסט,
כשהוא מתייחס בשיוויון נפש יחסי לתיוג – אולי הוא טועה לחשוב שאני לא מתכוון ברצינות לאבחנתי זו?

ואני באמת מחבב אותו, בעדו; שכן, בעולם מתוחכם, מתחכם, עתיר ייצוגים, מניירות, פסבדונים, פסאדות פוזות ותחפושות, אצלו what you see is what you get, עם חתירה ליושרה, ישירות ואף הומור, כולל עצמי – איכויות נדירות, לא בשל מחסור אלא בשל חוסר ביקוש, בכלל, לבטח בסיטואציה האנושית במושבת גאנה. הוא בא מטוב, משתדל להיטיב, איש נדיב במהותו ונבון יותר ממה שחושב על עצמו, גם בהיותו בעל מכניקת מחשבה קונסרבטיבית אופיינית. ואולי – אם אחתור ליושר – חיבתי אליו מושפעת מכך שהוא מזהה בי איכויות שהייתי רוצה לראות בעצמי.
“עם תלמיד כמוך” עניתי “עדיף להיות רב שכול.”

Share

השאר תגובה