מינורי במעגל

ברמזור אני מסתכל למכונית הלבנה מימיני.
שני הצעירים מסתכלים על האופנוע ועלי.

"היי", צועק בחדווה אחד מהם לשני ואלי "היית המורה שלנו לאזרחות."וואללה, זה באמת היה מזמן, בדיוק 4 שנים.

לימדתי 8 כיתות ח', 2 ט', ואחת מב"ר, ממנה שחררו אותי לאחר שבועיים- לא תאם, לא התאים לי בתצורת המוטיבציה שלי מול חוסר הרצון או היכולת, היעדר המסגרת, הג'לי.

לא זכרתי אותם. בני 14 וקצת אז, 18 ומשהו כעת.
לא מנע להם לזהות אותי, 49 ומשהו אז, 53 וקצת עתה, דחוס בתוך הקסדה. 

"היה לך אופנוע כתום" הפגין ידע וזיכרון השני.

"נכון, איזה יופי שזוכר. איזה כיתה הייתם?"

"היינו מב"ר, עזבת אותנו, לא אהבת אותנו" פילח אותי.

"גמרתם את בית הספר?"

"כן" אמרו "אני מתגייס בחודש הבא לגבעתי, והוא כבר בגולני."

"איזה יופי! ממש שמח לשמוע!" איזה יופי, כמה שמחתי לשמוע. "בהצלחה גיבורים."

איזו יופי שהסתדרו להם ההורמונים,
הרבה פחות יופי, שלא יכול להתנאות שהיה לי חלק, כשיכולתי שיהיה- 'לא התאים' לי, לא הייתה בי החמלה הדרושה.
באמת לא רציתי.

Share

השאר תגובה