מינורי בשגעת ההיגיון ההיררכי

ידידי הנערץ והאהוב הצטרף לעולם האופנועים.

האיש המתוק, אפעס, לא ממש מאמין בהצקות אבולוציונית, לא סומך מי יודייע מה על התפתחויות אורגניות, על מידתיות מרסנת, נורמטיביות מדכאת ומינונים מבאסים.

מצ'עמם. איטי. אין לכך לא זמן ולא סבלנות.
במקביל, יתכן כתחליף, ואולי ללא קשר, ניחן בפלאנקצ'ואצית ערך קיצונית (מישהו זרק בי-פולאריות? מאניה דיפרסיה?);
ממש אותו משהו הוא הדבר הכי טוב ש'לא ניתן לתפישה ולהבנה', וגם 'זבלבלתה שלא היה דבר כזה'. בציר הערך.
על ציר הזמן הערך יכול לצמוח ולהיעלם בטווח ימים, שעות. דקות.
בציר התקשורת טלטול והפיכת מגמת הערך אפשרית בשיחה הבאה, בהפרש פסקה, משפט, ובמצבי רוח מסוימים אף בהפרדה בין תחילת המשפט לסופו, כשלעתים מסתפק בהפרדת 'וגם' בין הצמדת ערך והיפוכו:

…נסעתי, גם התבלבלתי וגם קצת לא, והגעתי ל…

עולם, שלם, מורכב, לא מחויב באדיקות לדפוסים רציונליים מעיקים. אבל עם קשר הדוק למיקסום מציאות.
כלומר ברור לו מה למטה ומה למעלה, ונהיר מה קדם ל-מה.
מבין היטב ומהר מנורמטיביים רבים יחסים וכוחות, מה שעוזר לו להגשים את רצונותיו הגשמיים ביתר הצלחה מרוב סובביי.

חבר אמר עליו-

אחרי שנחשף אליו, מקבל את התחושה שחיי הם בשחור לבן.

ואני- זה עושה לי את זה; יש אנרגיה. תקשורת חופשית. לא בורחת או מפחדת מדבר. אין חתירה להסכמה, לא רוטינות ולא טקסים.
הדברים, הדיבורים כשלעצמם.
עניין, ואינטליגנציה, אמיתית, גם אם לא מסורייסת או מוגביילת לקונוונציות נורמטיביות. יש שם שקיפות תודעתית- אין התחבאות סובלימטיבית* למימוש רצונות, תשוקות, יצרים.

* ויקיפדיה
בפסיכולוגיה, סוּבְּלִימַצְיָה (מלטינית sublīmis – גבוה; בעברית: עידון) פירושה הפניית הכוחות המנטליים של האדם מפעילויות שנתפסות כשליליות אל עבר פעילויות חיוביות ומקובלות מבחינה חברתית.

הוא יזם ומשך אותי למקומות מרתקים שלעולם לא הייתי מגיע אליהם,
ובא איתי למקומות שהיה לי נעים שיש אתי עוד. מכיר לו תודה והערכה על כך.


הצטרף למוטוריקה הדו גלגלית ב

  • תשוקה של עולל,
  • בעוצמה של נער,
  • ברומנטיקה של עלמה,
  • ברטוריקה של פובליציסט,
  • בלהט של מטיף,
  • עם מגבלות פיזיות של גיל העמידה,
  • פרדיגמות של זקן,
  • וחשש.

.
רכש אופנוע, גדול, ציוד, אביזרים, תוך כדי לימודי הרכיבה. האופנוע הוגבל כדי שיתאם את הרישיון שלבסוף הוציא.
רכב באינטנסיביות תשוקתית. ולהיפך- בתשוקה אינטנסיבית.

ניסח עצמאית, ובקליעות עם הקרש, כלומר גם באמצעותי, תובנות על רכיבה, אופנוענות, מוטוריקה, חיים.
תובנות יפות, חכמות, לא בלתי נכונות ומשעשעות. אותי. חזקות, מצמצמות וחד משמעיות. חלקן מהז'אנר של- התמרת תעוקה פרסונלית לאידיאולוגיה אוניברסלית.
כלומר, מופע אישי, גם אם יחידני, כחלק תופעה אוניברסלית. עם חלקן יכולתי להסכים.
מאז ומתמיד יש בי את ההכרה שההנאה יכולה להיות מוגבלת לסיטואציה, לגיאוגרפיה.
בתל אביב, בהומאוסטזיסציה, יש טולרנטיות, סבלנות להנאה, תחזוק ועידוד לכך.
במיקום, במצב צבירה שונה, בתנועה אינטנסיביות, בהצפה- פחות.

בהשראת ר'של'ה, אקזמפלר אחר ששנינו מכירים, הציב לעצמו יעד להצמיד ברך לאספלט.


הצטרפתי אליו בברלין, התאים לי מסיבות נוספות, למסע הזוי בין כמה מדינות אירופאיות, שבשיאן קורס נהיגת מירוצים בבולגריה.
הניח שבתום הקורסים יצמיד ברך, בפנייה, לאספלט.

מתחילת המסע לא הסתדרנו. בלשון המעטה. יותר נכון ש-לואע הזדדררנו!
בעבר טיילנו הרבה. פעמים. ומדינות.
עם החיכוכים ידענו להפיק הנאות מהסינתזה.

הפעם לא;
מבני האישיויות, של שנינו, לא השתנה. בעבר ידענו להתגבר על התנגשות פאטרנים התנהגותיים אישיותיים.
הפעם מסיבות שניתן לפרשן – הוא, אני השתניתי, אני – לא התאים לי,

חיכוכון משמעותי בצהרי היום הראשון. חזק יותר אחר הצהריים. ועוד אחד בערב.
למחרת בסוכנות השכרת האופנועים הסאגה תימשך, פיצוץ מסוגת הבאים אחרי, שהיווה להם פרומו בחנות האביזרים.

הוא הגיע לברלין, על חולצתו, מכנסיו, וכפכפיו לגופו. תו וציוד נוסף- לא.
הצטייד שם. מעורר את הערצתי על כך.
בין היתר רכש שלושה תיקים- זנב וצד לאופנועו.
ירד עליי על התעקשותי לקשור את הציוד פרוביזורית, ושהגומיות עלו יותר.

לך תסביר, שמבית המדרש לאופנועים שאני מגיע ממנו, מעדיף את הפרוביזוריציה על התיקיזציה במתכונת הזו.

ביום הראשון למסע, ב30 הקילומטרים מהיציאה, ב- 150 קמ"ש על האוטובאן, חבטה קלה בבטני בשרה על ניתוק הטלפון מתושבתו החדשה, ומעופו כדרך כל עוף. שיודייע לעוף.
נותרתי ללא אמצעי ניווט, וכמובן שללא תקשורת.
הרף המעוף היה, בערך, משך ההתלבטות האם לעצור על האוטובאן. ההתלבטות האם היה זה המעשה הנכון הייתה ארוכה יותר. הנהג שעקף אותי סימן לי על המעוף.
העדפתי להאיץ ולשמור על קשר עין עם ידידי, אחרת לא תהיה לי אפשרות לתקשר עימו.

באדנות מתנשאים, ברכיבתנו, ניפקתי לו שרות שסיפק לי עניין ולא את צרכיו- חיפיתי עליו כשיצא לעקיפה. כלומר סימנתי לו שניתן לעקוף בכך שהקדמתי אותו במעבר לנתיב העקיפה ובחזרה.

בעצירה, התלונן על רכיבתי.
צחקנו שלקח לי 35 שנה להגיע למצב שאני, כרוכב מאחור, מעצבן אותו כמוביל.

בניווט בעיר הראשונה- דרזדן, הוצאתי את ידידי משלוותו, אם ניתן לקרוא להיבט כלשהו במצב רוחו 'שלווה'.
כלומר הבאתי לו את הג'נאנה.
בהיותו מיירט רצונות, הוא נעדר ניהול משאבים. אין לו תשומות מנטליות לנהל את האנרגיה בסמארטפון. משפיע על ההתנהלות הכוללת והשפיע פרטנית על הניווט שלנו.

לא הייתה לי הסבלנות להמתין להטענת הטלפון שלו. כתחליף רתמתי את יכולות התקשורת הנכחדות שלי בניסיון להבין במעט היידיש הלא אפקטיבית שנטמעה בי בחוסר כישרון, את תשובות העוברים והנשאלים ליעדינו.

בעצירת הבירור/וידוא האחרונה, חצי קילומטר מהיעד, עצר לידי.
צרח בגרון ניחר, השתמייש במלים קשות; טען שאני לא סופר אותו, מקטין אותו, פוגע בהנאתו ובתחושת בטחונו העצמי, הן האישי והן המוטורי, במיוחד במעבר על פסי החשמליות ש-לי זה טבעי, וכשלא מאפשר לו להטעין את המכשיר ולנווט איתו.

ואז, בלהט הרתח, בסצינה שנחרתה בי עמוקות, הפעיל את התגובות באסקלציית ערך (העזרים) עולה וברמת נזק (שנמוך הפעולה) פוחתת, באובדן שליטה מבוקר;
הסיר את כפפותיו, זרק אותן בכוח – מבוטא ב'חואח' – הרחק לכביש.
הסיר את קסדתו, חכך בדעתו איך להשליכה, ושמט אותה באצילות מגובה הברך ארצה.
ואז, הוסיף ש'בא לי לזרוק עליך את האופנוע', אך, תודה לאלי, לא ננקט מעשה תומך ביצר.
מי פה אומר פה פה,
שאין היגיון בשיגעון?

בהצדקת מוניטין הרשעות,
אני ה_____ (השלם את החסר) הוא הגורם, הטריגר, הסיבה, המניע, שגרם לכך. והכל נכון.
את החיווי ש"גרמתי ככה וככה" מקבל. בצער אבל זה שם.

מה ששואל הוא,
מכל התגובות האפשרויות שניתן לחלץ על גירוי שאני מעלה

  • לזרוק? עלי? אופנוע? דווקא אופנוע?
  • האם בעצם עלי להכיר תודה על האיפוק, להוקיר הערכה על הריסון, שאופנוע לא נזרק?

אני- הקרח בוורידים. מבין. הכל. הוויה ברורה ובהירה כטקסט סן סריפי שחור על נייר לבן בוהק.
מסכים. עם הכל. לוקח אחריות על הפגיעה בבטחון, בהנאה, ובתפישת הערך העצמית.
מצטער להיות זה הטריגר לכך. לתגונן מפני מה שהוא רוצה לקבל, שחושב שמגיע לו, ואני באישיותי הצייקנית, לא מוכן לתת.
טען, גם, שאני מישהו אחר. נאמרו דברים קשים. (גם מצחיקים, נהנה להודות.)
שאל מילולית, בסוג של קביעה טונאלית, בין היתר, אם אני מצטער שהכנסתי אותו לעולם האופנועים?
גם הוסיף ש- אומר עלי שאני ספקן. ג'ינג'י כמו שותפו לשעבר שכעת מתעב, שבשל המעטה האשכנזי שלי לא רואים שאני עארס, קמצן, לא יודע לנווט, בשביל 35 שנות ניסיון לא יודע לרכב, שאני מצטער שהכנסתי אותו לעולם האופנוענות, וכאלה.

הצעתי להתקדם בנפרד ולחבור במקומות שקבעתי בפרידתנו.
המתודה עבדה,
אם גם האווירה נותרה עכורה בינינו,
לפליאה, או שלא- הנאתי מהמסע לא נפגמה.

למחרת רכשתי טלפון. זהה לאבוד. אינבו סים. כשאאסוף במבצע לוגיסטי את הסים בבולגריה יסתבר שהמכשיר חסום לסימים שאינם אירופאיים. אצטרך להחזירו בדרזדן ולהיאבק לקבל את כספי חזרה.
מפעיל את אמירתי ש-

תקלה שלא עלתה בבריאות נפשית, פיסית או יותר מ-1,000, לא חשוב המטבע, זו חווייה.

היו לנו שני אופנועים, כששלו מוגבל. עדיין, לאופנוע שידידי קיבל יותר כוח ממה שרכב מעודו.
שחרר הצהרה מרהיבה, אופיינית, ש

לשני האופנועים אותו כוח וש,
לא צריך יותר חזק.

וכצפוי משני חלקי האמירה נסוג.

ברוח 'התודעה עושה את ההווייה' המליץ ש'כדאי לשים לב לשלטים, היכן שיש שלט מגביל מהירות קורה משהו על הכביש.'
לאאאא. סגור על זה? בשל התעלמותו בדרך כלל מהם, וכעת על אופנוע מוצא אותם כתומכי נהיגה?

הייתה לו ה'וודאות התחושתית' שהוא מתקרב עם ברכו לרצפה.
הייתי עד, אמפטית, למאמציו.
מעודד אותו, שהוא בדרך לשם.
אני, לעומתו, שבקטנותי אינלי אספירציות להיות שחקן כדורסל שחור ב-NBA, נטוע על האופנוע כמקל החבוק בארטיק- נענועי הישבנים מצד לצד לא עושה לי את זה.
artikהמוטיבציה דרבנה אותו להתקיף את המדריכים ולמנהלים שיחפשו את הסרט שבו הוא מקרב את הברך.
הם, הדבר האחרון שהם צריכים זה חניך שייפול בקורס ויוציא דיבתם.
הם לא עושים זאת, החונך היווני אמר שהוא 'משתולל' ושירגיע, והבריטי, לשאלה המפורשת 'כמה קרוב עם הברך??' חרץ- '!רחוק'.

בהמשך, כשהראיתי לידידי את הסרטון שהמצלמה המותקנת עלי צלמה, אמר שאני צלם יותר טוב מרוכב, והצילום באמת מחורבן.
כשנוכח בתיעוד מרחק הברך מהאספלט בכוונה להצמדתה, הביא את גרסת 2013 לבת אחותי, 1991, ששיתפה באמירתה ש'הסאבווי כבר לא פוחדת ממני יותר' עם 'אופנוע זה דבר משקר' .

החלטנו לוותר על הסשן האחרון, להסתפק בארבעה- יש לנו 150 קילומטר לסופיה, העדפנו לנוע באור יום, נרכב סשן נוסף, נתארגן והיידה לסופיה.

אני, דפיטיסט שכמותי, שנמנע מתחרויות מסוג מסוים לא עושות לי את זה, לא ממש טוב בזה, חש שהוא מנהל אתי תחרות על המסלול.
ואני, ממש לא יכול להתנאות שאני רוכב טוב. נהפוך הוא, יחסית לניסיון שיש לי, אני נעדר טכניקה, דיוק, יסוד רכיבה נכונה, ואת ממד התחרותיות בנהיגה. ממש לא מתיימר.

כשאיתרתי אותו, התיישבתי לו על הזנב.
בישורת, בה לאופנוע שלי יש יתרון כוח, התקרבתי אליו, לצידו, והאטתי למאחוריו. כך סמנתי שאני עליו- איח בין דו, מבחינתו התגרות,.

בפניות, צמוד אליו, כלומר מהיר ממנו.
כשהוא עוקף באגרסיביות, אני נמנע, רק בישורת- לא רוצה להכניס את עצמי או אחרים לאי נעימות.

באחת הישורות, סימן לי בנפנוף ידיים נמרץ לעקוף. נמנע. מבחינתו להכעיס.

עם נפנוף דגל השחמט, שמכריז על סיבוב אחרון, ממש בסיבוב האחרון עושה זאת. מטלטל את צבר ישבניי מצד לצד בחן של פילה בהריון, על פי הצורך, אבל ביעילות מספקת כדי לדעת שהקצב מהיר מספיק כדי לפתוח עליו פער.

ואכן, מקדים אותו משמעותית בכניסה לחנייה.
כשמגיע, צעק שאני 'לא מפרגן', ונכנס לויכוח משדל להישאר לעוד סשן להתחרות, ולמעשה, בא-הסכמתי, אני פחדן שלא מוכן לעשות את זה, ושנותנים לי בתחת אז אני מתעורר ונותן ביצועים.

נזכר במנחם שטיינר.
היה אתי בקורס הצבאי. בהומור בוסרי, הייתי קורא בכאילו מבטא גרמני – מאיפה אני יודייע לעשות מבטאים – "קוראים לי אוברשטמפיהרר מנשם שטיייינרררר" השחמטאי.
שיחק שחמט. בליגה.
כילד שיחקתי. אפילו לא רע. את אבי ניצחתי עוד לפני גיל 9. מול שחקן תותח בן גילי הפסדתי באופן מחפיר.
הייתי מנהל עם מנשם שטיייינרררר התנצחויות ב-1978 על מה יש יותר ספרות, צילום או שחמט. שנינו היינו בטוחים.
במהלך הקורס המשותף הפציר בי לשחק מולו.
לקראת סוף הקורס, בסדרה בסיני, לחציו הבשילו להסכמתי. התניתי- "משחק אחד." היה לי ברור שהוא גדול עלי.
הסכים.
כצפוי- לא מהמציאות, מהסיפור כאן. היה עסוק באופנסיבות מרהיבות ונכנע למט מהיר.
את שארית התקשורת שלנו בילינו בהפצרותיו הרכות ובסירובי הנוקשים.

במהלך ההדרכות דנו רבות בapex.
לקראת סיום הקורס, לוודא שהבנתי, רציתי לדעת מה המינוח לאפקס בעברית.
שאלתי את ידידי.
ענה שאין מלה בעברית לאפקס- 'זה כמו איך אומרים חללית בטריפוליטאית', הוסיף, 'אין מסלולי מרוצים בארץ ולא חלליות בטריפולי.

לא הצחיק אותי.
הוא חיווה על תמונה תלויה על הקיר, ואמר שאפקס זה 'שולי המסלול'.
לא נראה לי, לדעתי זה מושג מגיאומטריה, לא ממסלול.
הצעתי בדיקת לגוגל.
פנה ל- images. לא קיבל הצעתי לחפש מילולית. חיפש כלפי מטה לא מצא את מה שחיזק את פרדגימתו.
הלך למדריך. חזר, ושחרר את גרסתו לקלסיקת המחויבים לרעיון, הידע המקדמי האחוז, יותר מאשר ליושר האינטלקטואלי, מחויב לתודעה המשרתת תחזוק מצבי רוח נשאפים, חיפוש הצדק מתחת לידע המוקדם בהוסיפו-

"יש שתי תשובות, אחת מהן גיאומטרית.
אנחנו במירוצים ולכן הגיאומטריה לא רלוונטית וכל אחד יכול לעשות עם הידע מה שהוא רוצה."

והאמת? האמת, לא חשובה.
Share

השאר תגובה