משך הקריאה: 1 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
כשהצטרפתי ל-orange, קייץ 1998, בן 38 משתכשך במאות בני עשרים וקצת בשרות הלקוחות.
פסיפס משמייח מז’אנר אנושי די מסוים.
קלישאתי ככל שיהא חלק מההנאה היה לפלות את הפנינים מהזרם, ולקדם.
ביניהם הייתה אווה.
חריגה בנוף האנושי; מחבר העמים שייצוגם היה בחסר, מעט יותר מבוגרת, היו לה פנים יפות, ישבן מפואר שדובר בו רבות, ובעל. לו היה שפם. לשניהם בן.
קודמה. כשניהלתי אותה נחשפתי לקונקרטיאדה הרוסית, המעשיות הנחרצת הזו, קבלת כל משימה, ביצוע, ‘לא באנו לבלות פה’, גם לא לבלוט או לפרוץ.
היו שמועות שבעלה מכה אותה.
זמן מה אחרי גירושיה, עשתה שימוש פרקטו-קונקרטי בקונסולידציית הכישורים, ניסיון, קשרים, מראה, מוצא, שפה, ניהול מוקדי טלפוניה- עברה לֶבֶּלָרָאשָה, לנהל מוקד שיחות קזינו או פורנו.
מתעדת אימג’ים של חייה החדשים, נוצצים, מפוייטים, הרבה שחור, ובורדו, עקבי שפיץ לוקליים, עושה ספורט; התחת אותו תחת, אבל מה זה הפרונט המשופץ הזה, אקסטרה-לארג’?
חברים מהמחזור איתם נמצא בקשר, מספרים על חבר שלהם – לא מכיר אותו, שניהל אותה. בשיחה אמרה לו- ‘מה נהיית לי דיקמן?’
לא נכחתי, לא יודייע היכן למקם את הפסיקים.
