מינורי בסתלבט

צוחק מי שצוחק אחורון

אתמול בגראז’, שמונָה הסתלבטו עלי – הבעלים, המנהל, המזכירה, שלושה מכונאים, אקספרט ולקוח אחד.

הבאתי ת’אופנוע מפני שכשמותנע, לא מזיק טחורים, כלומר לא מחזיק טורים; כבה ונכבה.

לאחר תנני תננה, האקספרטים המכניסטים הגיעו למסקנה שאין מנוס, יש לנקות את האינג’קטוריאדה. עניין די יקר, שבקמצנותי ניסיתי להימנע ממנו.

לאחר שניקו, ואני מוודא
– רק השבוע ידידי (לשעבר, עדיין -) הנערץ כתב: “הספקנות הבלתי פוסקת שלך, זוואה (כך במקור) עד לרמה של להקיא, אתה אדם שלא מאמין לעצמו.” –
שהאופנוע מטרטר כמו שריקה, הספציאליסט מסביר לי, שאופנוע כשלי לא ראוי לו שיתודלק בדלק פז – נו שוין, ובכל מקרה, העובדה שאיני מעלה אותו על טורים, שאני רוכב מתון, לאט, בתוך העיר, כחנאנה אשכנזיה מוכת פילאטיס, רוכנת יוגה, לוגמת חסה מנשנשת חליטה, ועוד שלל כינויים, גוריימת לאופנוע לפייח את מערכת ההזרקה.

ואני ישוב לי נכלם נוכח תועפות הקוּליות, הסחבקיאדה, החברמניות והטאטוז המושפרצת עלי מכל כיוון ועבר, ושואייל – את עצמי כן? – ‘תגיד תגיד, איך זה שמגיע אלי כל הטוב הזה?’
וזה באמת טוב!

שכן, אם הייתי

  • נכנס לספָּר, היה לועג לי שאני קירח?
  • הדיאטנית, הייתה צוחקת עלי שאני שמן?
  • האופטומטריסט, בז לי שאני עוואר?
  • השיננית, מתלוננת שמצחין לי מהפה?
  • האורולוג, היה מעז להסתלבט עלי שאני כבר לא משתין, אלא מטפטייף?
    מתעאווז עלי שאני אימפוטנט?
  • הפרוקטולוג – אוה, נברן הישבן ההוא דווקא כן הסתלבט עלי;
    בעודו קושר לי טחור סורר באחד הסשנים, שאלתי אותו
    “דוקטור, מתי יוקל לי, מתי אפסיק לחוש שאני סוחב כדור טניס מלובן, חלוד, עם נעצים בין ישבניי?”
    “מאיפה לי לדעת?” רטן דוקטור טוסיק מאחוריי, כשאצבעותיו התחובות באחוריי מפשפשות בין לחיי התחתיים “הטחור הוא שלך, לא שלי!”
Share

Join the Conversation

1 Comment

השאר תגובה

  1. נהנה מטחורי הנפש והזיזיך (הגיגך ההזויים)