מינורי בהתניות הנחרצות

משך הקריאה: 4 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

באחת ממדינות החצר האחורית של אירופה פגשתי את בני.
מראה א-לה-כריס-כריסטופרסון.
עם האקססוריז והמניירות המתבקשות.

מתבקש שהבנות ימותו עליו.

לא מזהה סימוכין. אולי לא אלה מהז’אנר הפרקטו קונקרטי, והן לא חגות בסביבה.

מעשן. כאילו, מ ע ש ן, לא צוחק, עם כל הגאשעפט.
גם הביטוי אחי, שגור. באינטנסיביות.

מכיר אותו מהאייטיז, מישראל.
אח של חביירה.
לקח פוס מהחיים. או שמעולם לא באמת בא בשעריהם, לפחות לא בגרסה הנורמטיבית.

יש לו איזה קטע עם בית;
בנה בצעירותו בתים על עצים.
בבגרותו נע ונד בין מי שנתן לו פתרונות דיור אקזוטיים.
יתבקש לקשור את ההתנהלות ללידתו בארץ אנגלו-סקסית זרה, ותנועה של בית מתפרק, חסר כל בין מדינות עם אחים, ונחיתה בקיבוץ.
כל פרט אנושי אקזמפלר, כלומר ייחודי באופן מובהק ביותר.
אמו היפר דומיננטית, חותרת לאמת בסיסית, טהורה, חדה יחידה ומצמצת. בציפוי הומור פריך.
אצל מי שמכיר מהם מזהה את המוצקות החיצונית הנתפשת מלמעלה, על בסיס רך ונידף למטה.
אצל האחרים במשפחה, הרכות גם למעלה.

מוביל את האופנוע האציל שלי בשביל עפר מייסר מאחורי רכב השטח שמאבק שלו לביתו המרוחק 11 קילומטר מהעיר, שגם היא, העיר, איך לומר, לא מאוד מאור אורבאני, לא קרייה סואנת, ואינה ידועה במוסדות ההשכלה הגבוהה שבה, או במוסדות בכלל.

שאלתי “למה בית“- “חיפשתי מקום להניח את הטי שירט.”
ו”מה טוב בבית הזה?”

“זורמים בו מי מעיין.
מים זה חיים.

שוין.

לועג להתמכרות לסממני החיים המודרניים.
חותר לבסיס. לפשוט. לא נראה לעין. אין תיווך.

בצעירותו, מיני issues יכלו להתפש כחינניות, בבגרותו יותר כפייתיות וגחמות של זקן שחייב השרדותית את רוטיניותיו, את הרגולציות ואת החתירה לשליטה.

ביקשתי הדרכתו בטיפול ב:
בהגעה לחנות מכשירי סלולר לטפל בבעיית תקשורת,
ולעשות כביסה.

בחדות נחרצת, קבע שאין מה לדאוג, יביא אותי לאלוף מטפלי הטלפונים הכי חזק לא רק במחוז אלא בכל הפלך, והוא קרוב ממדרגה ראשונה של האבו-עלי המקומי, שגם פרס חסותו על בני שלנו,
וגם סימן לי שוב את החתירה של בני ושל בני משפחתו להסתופף איכשהו אצל פטרונים מיטיבים,
וכן למכבסה המצויינת. סגור. נעול ונצור. “אל תדאג.” ולועג להתמכרות סובביו לתקשורת.

לא דאגתי. הבנתי שחיר לא ייצא מהטכנאי, השארתי את הטלפון- לא רציתי לחרב את מסיבת הנחרצות, ולקחתי אתי את הסים.
כשבני ביקש את הסים, אישיותי הנידפת שיתפה באי-נוחות פעולה עם הנחרצות, ונתתי. לפתירת הבעיה לא צריך סים.

למחרת,
בעיית התקשורת לא נפתרה. אכזבתי את בני- אמר שהחזיק ממני אושיית תקשורת, וכעת הוא לא.
בני לא בטוח שכדאי לתת את הכביסה אם אני רוצה לצאת בצהריים, אבל הוא יצעק עליהם שתהיה מוכנה בזמן.
חזר מהם עם השקית- אין להם כרגע מים, לא יכולים לעשות כביסה.

היו לנו כמה שיחות. על החיים. משפחתו. סבירות.
הוא מפשט, מחשק ומחרץ את השיח.
כששאלתי, בשפתי המסורבלת מיני שאלות הוא עוצר, מנפנף בהשלכות של הפרעות הקשב והריכוז, ותובע לפשט. עושה זאת בביטחון ובטון שברור שעושה זאת רבות. הוא במאבק שבין הפשטות לסרבול, ומשוכנע שיום יבוא והפשטות תנצייח והאנושות תגמל מחתירתה לסרבול.

בדיבורציה, נקט בשיטות שונות להבעת התביעה לא להוציא החוצה את אשר סחנו עליו.
החל מאמירה, עובר דרך בקשה, המשך באיום, וכלה באיום מפורש.
גם לרובינזון קרוזו היו כל כך הרבה התניות מול הסטרוקטורה?

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share