מינורי בפניה בין מינית

יושב בקפה, שולחן קומוניסטי – שולחן גדול משותף לישבני קפה, ברובם ממוחשבים.

לצד הסתמיים, המתווך המלוקק, ההומו המשורג ישובה [ייצוג של] בוצ'ה אגרסיבית, בעשרימים, תוקפנית זועמת, לא ברור לי לטעמה האסתטי של מי היא מכוונת. בעיקר רואה איזה סוג של מבוכה מתמדת, קיומית, מותמרת לאגרסיביות.

אינסטינקט הפניה/ ההצקה התקשורתי שלי נדלק; שואייף לתרגל עליה את יכולת הפנייה, להכנס לה למרחב התודעתי, למלתעות, להוציא ת'חיוך, לא לתחילתה של ידידות מופלאה.

בהמשך מלצרית עוברת שואיילת מי רוצה עוגיות. רוצים.

מגיעה אחרת מחלקת. חלק מהיישובים מקבלים, כולל הבוצ'ה, ולאחרים לא נשאר.

"טוב, נראה לי שתצטרכי לתת לי ביס" פונה אליה.

היא פורצת בצחוק, אגרסיבי משהו.

"היה חשוב לי להוציא ממך חיוך."

"הצלחת!" קובעת.

מגיעה חברתה. פחות זועמת ועוד פחות אסתטית.
הן מתנשקות באופן שאינני מצליח לאבחן האם רומנטית או חברית.
ממתינות לשולחן אישי שיתפנה.

כעבור כמה דקות המלצרית באה לקחתן,
מסמן לה עם היד, 'זהו, הולייכת?' מוסיף וורבלית "בגללי? לקחת את זה אישית?"

"להיפך", היא משיבה "בגללך נשארנו עד עתה."

Share

השאר תגובה