מינורי במאצ’ואיזם פאשיסטי

נכנסתי לסוכנות אופנועי טריומף בבנגלור, הודו.
קידם אותי בחור צעיר, מתוק.

בכלל, מתפעל מתבונותם- עם האנגלית המחורבנת שלי התחכמויותיי המעיקות, החביירים מתקשרים מבינים גם את דברי וגם את מה שאני רוצה, מבקש צעד קדימה.

שאל אותי מאיפה אני.

בדרך כלל עונה, ‘בולגריה, סופיה, בולגריה’ (טריביוט לש.ו.) במלעיל, מוסיף ‘Europe, Near Romania‘ למי שלא שמע על המדינה מוכת האנונומיות.

הפעם מתעלם מהשאלה, ופונה לשוטט בין המכונות היפהפיות- מעט קודם הייתי בחנות דוקאטי במתחם הכי יוקרתי של בנגלור, יש להם תכשיטים (נוצצים, אדומים שחורים, צ’חצ’חיים משהו לטעמי) פחות עושה לי את זה.

הבחור כמיטב המסורת ההודית נדבק משהו – הם פיקחים חמודים אך לא מרפים. מדי לטעמיי. שואייל עונה.

אפילו למדתי שכל אופנוע, על פי חוק, כולל קרביים וספורטיביים צריך לבוא עם סארי גארד. א שטיקאלע – מבקש לא לחייך, הדברים רציניים כאן – פסי גריל שמחוברים אנכית כמגן לצידו השמאלי של אופנוע. כל אופנוע בהודו.

לתהייתי מדוע לכל אופנוע צריך להיות גריל, התשובה הראשונה שעלתה במוחי שאם אופנוען ייתקל באחת מהפרות המשוטטות בצידי הדרכים, יוכל בשלוף, עם בזיקת מעט מלח גרוס לעשות על האש.

רק שלרעיון נלוו שתי בעיות אינהרנטיות-

  1. הגריל אנכי לא אופקי, בעייתי למנגל עליו, בעמידה, לא כל שכן ברכיבה,
  2. הפרות בהודו קדושות.

קיצור- די להלצה החבוטה הזו- כשגבר מרכיב אישה הודית, רובן עם סארי, היא יושבת עם שתי רגליה בשמאל האופנוע, והגריל הוא מגן שלא ייתפס לה הסארי.

במחשבה שניה להכין מנגל לא יותייר הזוי, אבל למה אני כזה שופטני הזוי.

ולבחור הבהרתי שאינני מתכוון לרכוש טריומף. להתעניינותו מדוע, הסברתי ש/אעזוב את הודו ביום ד’, כרלוונטית שבהן.

ואני שואייל, ומתעניין ומתיש – הבל יהירותי, קטונתי מלהתיש אותם והבחור הנבון בחיוך מאיר ובסבלנות הודית עונה על תהיותיי בחפץ לב.

כנראה משהו בהתנייתו, או בתפישתו את אישיותי הקמצנית, חסכנית, קפוצה וצייקנית, המזדקנת, הורדרדה-לבנבנה, מפנה את כל תשובותיו גם למימד הכספי;

don’t let them fuck with you, הוא מייעץ לי לגבי חנות האביזרים, ונהגי הריקשה, ואני מרגיע אותו- “don’t worry, no one fucks with me“, ושואל אותו כמה צריכה לעלות נסיעה מפה לשם, ומשם לשם אחר, בריקשה. לומד את טווחי המחירים.

לאחר כחצי שעה מלבייבת – לי כן, יכול להיות שהבחור פנה לעזרת האל שיווה, אני פונה ללכת, והבחור מושיט את ידו ללחיצת יד-
אני, באיסטניסיותי מתגבר על רתיעתי-

אתמול ישבתי עם חמישה במסעדה, מעמד בינוני פלוס, שמו על השולחן לכל סועד עלה ירוק אמיתי בגודל של מפה אישית ביתית שמו שם לכל אחד מרכיבי טאלי וצ’פטי, כל אחד צבט את האוכל בידיו. סליחה- בידו הימנית. זכר וסימן לתפקיד המסורתי של השמאלית.
עד כאן לא נורא, רק כשפנינו ללכת, אני התעכבתי לשטוף את ידיי.
גם זה לא נורא.
מה נורא?
שהם לאאאא!

אני יודייע מה צבט קודם?

לחצתי את ידו בחום, ובאדנות קולוניאליסטית פאטרנליסטית גם ליטפתי את פניו בשמאלי- שיהיה, לא שמתי לב אז, הודיתי לו בחום ופניתי לצאת.

היי, הוא נזכר, “?where do you come from“.
I am Israeli“, עניתי.

Yes, no body fucks with you“, ענה.

ואני- לבי התרוניין – אויש כמה כייף שמתפעלים מאיתנו – כליבו של ליכודניק, של הפוחייז.

Share

Join the Conversation

  1. יאיר yair דיקמן dickmann

3 Comments

השאר תגובה

  1. לא מבין מדוע מלכתחילה אתה לא מזדהה כישראלי?
    מתבייש משהו?
    רואה נותנים כבוד.
    וזה בוודאי לא בזכות הלבנבנים, ורדרדים …

    1. ובכיין, פוחייז,
      אתה מגיב- תודה לך.

      שואייל-
      מהיכרותי את הנוסח ואותך,
      בשאיילתך יש אמירה לא בירור.

      קבלתי.

      אכיין, כתגובה לך, כדי לא לשמר אוטומטית אינסטינקטיבית מצב קיים, מזדהה כישראלי.

      למה לא הזשהיתי עד עתה?
      1. סוג של הלצה, הומור, בדיחה- משעשע, מבוטא מששייע, את עצמי.
      2. אין פה שום עניין של חדד, המקומות בהם אני מסתובב, לבד, טומנים פוטנציאל חרדה גדול הרבה יותר מאשר הזדהותי באווירה סטרילית כישראלי.
      3. כסמולן עוכייר ישראל האמונית לאומנית שאתה נמנה על אוהביה, אולי יותייר עדיף שלא אזדהה כישראלי?
      4. כאחאנא”ר ומתנשא, ממתי אני צריך לקבל כבוד מאחרים? בכל הכבוד אלי, ניתן לומר שאני די מאוד מסופק למדי.