מינורי בעשייה כספית

את אהרון ארד פגשתי אצל ידידי הנערץ. הוא דמות מוכרת לעכברי המוספים הכלכליים. מליונים עברו תחת ידיו. בארץ ובחו"ל. כולם היו שותפיו. חלש על מיליארדים, בעליהם של מליונים, בעלן של אחדות, ספח פרסום, היה בעליהם של מותגים ידועים.

לפני כמה שנים, כשרצה – אצלו רצייה זה מצב שונה מאשר אצל בני תמותה – לרכוש את ארקיע, כדי שיקבל השראה ומושג, הטסנו אותו במטוס קל מהרצליה.

אישיותי האפרורית לא הותירה בתודעתו זכר. אני, שמואשם שיכול לחיות את החיים מחדש, זוכר את תלתל הכסף שהיה לו בבלורית, ואת הפתח-תקוואית הצעירה שנתלתה על זרועו. כן זוכר את קביעת ידידי הנערץ שאבחן ש'אהרון הוא איש נשים', ואת חברתו ש'אוהבת את אהרון מפני שאהרון דואג לה. מאד דואג לה.'

יש לו, לאהרון, כמה ילדים. הבכור בזוגיות עם רייצ'ל, אחת מעשירות עולם. מבחינת גילה הייתה יכולה יכולה להיות אימה של חברתו המתרוממת, כלומר המעופפת מהטיסה ההיא.

הייתי מציע הצלבה; שאהרון שלנו יחבור לרייצ'ל הסילונית, ובנו לפתח תקוואית הפרופלורית.
בכך, כמובן, אפגין שמרנות נורמטיבית המתכנסת לקונוונציות גילאיות ארכאיות, בניסיון עקר לנפץ ערכי ברזל אחרים, חשובים לא פחות, ואולי עתיקים משחר המקצועות. ואנחנו בכלל ב- 2013. אז אמנע.

בהקרנת משחק גביע אירופה, אהרון מיודענו מגיע לידידי.
חולצה- כותונת, מגוהצת משעית, לבנה צד אחד, אדום בוהק צד שני, שרוולים משובצים, ג'ינס אפנתי, גורמט נוצץ על ימין, ושעון זהב ורוד על שחור- מז'אנר האוליגרכים, בשמאל.

דיבורציה על ערכים. פיננסים.
ידידי המחוייב לאמת, כפי שהוא רואה אותה לפחות,
כשיושר אינטלקטואלי הוא תשומה בנדירות לא בשל מחסור, אלא בשל היעדר ביקוש לה
ובאותה עת אמון על הוורדת אדם ברבים, מסביר ש"אהרון הפסיד ים כסף" למורת רוחו ותנועתו הבלתי נוחה של אהרון במושבו.

ואני מקשיב.

אהרון מספר שבשבוע הבא יש לו פגישה בחברת תקשורת בינלאומית. יש לו רעיון לחבר בין ישראלי בוקרשטאי לבין החברה, ואולי יקלף משהו על הדרך במפגש בין הטובין.

ידידי מפנה אליי ומפריז לאהרון שאני אושיית תקשורת, שני רק לאלכסנדר גראהם בל לטלפוניה, ואם לא- בעברי, ואני כפטפטן, מסכים, שבהחלט יש מאחורי עבר תקשורתי. הרבה עבר. קרוב ל-53 עבר(ים).

אהרון מגייס, לוקח את מספר הטלפון שלי, שואל אם אוכל להצטרף לפגישתו.
אני משיב "בכיף" מבטא ב'חייף', ואהרון נפרד מאיתנו בהנחותו אותי "תכין תכנית עסקית לפגישתנו", הוא הרי לא מבזבז זמן לרגע, ואני נקרע. כלומר מכין תכניות וקורע, קורייע ומייכין. בין הכנת הצ'ולענט לחריימה.

הייתי ממשיך במהלך הפיננסי עד עצם היום הזה, אלמלא העובדה שבבוקר יום א' התקשר אלי, בודק את זמינותי לפגישה עם אושיית התקשורת בתפקיד.

לא, לא ניפגש שם, הוא מעדיף שאגיע למלונו, לשיחה מקדימה.

מחליף למכנסי קופיקו וכותונת כפתורים, מגיע באופנוע למלון דרג ב' על קו החוף, קרוב מדיי לכיכר אתרים. אין זמן לקפה. הוא מושיט לי את המפתחות בטבעיות של מי שמגייס את האנושות המותנה ונהנית, מבחינתו, לספק את צרכי תפישת הערך והפיזיולוגיה שלו.

הולכים לאוטו השכור, מהקטיגוריה הזולה ביותר, החונה ברחבת האורחים- מי שלא משלם. אני נוהג- גם נהנה יותר, גם קטע, גם כי הוא רוצה.

בנסיעונת נטולת הפקקים, בשיחונת נטולת המיקוד מככר אתרים לפתח תקווה, הוא

  • אומד את כישוריי הניהוליים, יכולותיי האדמינסטרטוריות, הבנתי הטכנולוגית, תפישותיי השירותיות, שאיפותיי העסקיות,
  • משרטט את ההזדמנות החיבורית בין באסטת הטלפונים אליה קשור ברומניה, לבין חברת התקשורת הבינלאומית באופן שתיטיב את גורל העסקי של כל שלושת הצדדים,
  • פורש בפניי את אופקי השתלבותי, שהם בגדול, ללא שיעור תקרה או מחסור,
  • זורק את שמות עמיתיו לעסקים,
  • מפרט שעכשיו לומד אנגלית, שכן לא יכול לתקשר עם חברתו של בנו,
  • מעיד על ההערכה הרבה, האהבה העמוקה, שרוחשים לו כל מי שעובד אתו,
  • וחוגג את הצטרפותי לארגז כליו.

פלא שאני שמייח ככלה ביום חופתה?

מחנים. בבניין אליו נכנסים נחשף, מיידית ל-

  • הוא לא זוכר, לחלוטין, עם מי בא להיפגש,
  • רמת האינטימיות שהוא מפגין בפנייתו לשומר, ההתעניינות הבסיסית, המתוקה מסירופ, הנמוכה לטעמי, הכללית שהוא פורש על בן שיחו. ברור שיכולת זו היא כלי עבודה עבורו.

מאתרים את מי שאמורים לפגוש- בבניין הסמוך.

שם תהליך ההתחבבות על המאבטחת חוזר על עצמו ביתר שאת. היא נקבה פוטנציאלית מבחינתו.

המאבטחת מבקשת תעודה מזהה, אני נותן, והוא נכנס לשיח שבו מבהיר שהרישיון הזר שהוא נושא הוא היחידי שיש לו, הוא לא מוכן לתת אותו מפני שהוא חושש לאבד אותו ופעם כבר קרה ששכח אותו.

אני מאבד את קצרנותי הסובלת- סבלנותי הקצרה, ואומר לו בתקיפות שגם אם נשכח לא נוכל לצאת בלי להחזיר את התגים. והוא מתרצה, כשברור לי שזה לא ההיגיון שהזרקתי לסיטואציה הוא השכנוע. זה הנזהרים מהכל והלא פוחדים מכלום שידידי הצעיר המציא. זה גם נעיצת ידית ההנפה הרגשית, ראה ידידנו ארכימדס.

עוזרת הבכיר ההריונית באה לאסוף אותנו. עולים במעלית והיא מתקשרת לבקרה כדי להכניס אותנו למתקן. פונה אליו ואומרת "זוהי הכניסה המיוחדת לאורחים רמי מעלה." ואני תוהה האם עושה זאת במודעות, מבינה עם מי יש לה עסק- ספחן כבוד, או, שאכן זו הפרוצדורה.

נכנסים לפגישת בת שעה עם המנהל הדג'ינדג'י.
שוב חוזר פתיח האינטרודקשן האישי, כולל בירור האהדה לכדורגל, לא לפני שצייד אותי בנייר ועט והורה לי בנוכחות המנכ"ל לרשום את פרטי הפגישה.

העוזרת מתעניינת לרצוננו לרוות את צמאונותינו. אני מסתפק במים. הוא מבקש אספרסו ומכביר בהוראות איך לעשותו. לאחר פרק זמן שנראה לו בלתי סביר ל(אי)קבלת הקפה הוא מעיר בהומור למנהל שטרם קיבל את הקפה.
כשהעוזרת נכנסת עם הקפה, הוא רוכן לתיקו מוציא חפיסת שוקולד רומני, ואומר "זה רק בגלל שלקח לך הרבה זמן להביא אותו." ד"ש לארכימדס.

בפגישה הוא מפגין במיומנות של מי שעשה זאת המון בעבר וכנראה יעשה זאת בעתיד, שלא מעניינים אותו התוכן או הפרטים אלא הוא רוצה לחבר לרווחת כולם.

אני שואייל שלוש שאלות 'מפרקות' ואז את הרביעית, "האם לדעתך, האופרציה הגדולה כרגע של שיחות בינלאומיות, היא לא העסק של אתמול, שנסמך על אנרציה ותשתיות קיימות, ובעצם אם לא יהיה שינוי במיקוד העסקי, אתם על זמן שאול?" מתקבלת בהיסוס על ידי המנהל.
כשהתהייה מנוסחת שנית מעט אחרת, מתקבלת בהסכמה חמוצה.

מכיוון שטרם הפגישה אהרון הכין אותי שבסוף הוא תמיד צריך את הזמן האישי- כנראה הסגיר לפתיח, אני מברר לפרידה על הניווט לחדר הכי קטן בקומה. משאיר אותם לבד, לא לפני שאהרון מבקש ממני להכין לו את תקציר הפגישה החשובה, בעלת הערך, שאני אישית, באישיותי הצייקנית, לוזרית ודפטיסטית, לא יודע לאן תוביל, וכן יודע שלא לשיתוף פעולה שלשמה התכנסנו.
כשחוזר שומע את אהרון מתחקר את העוזרת לעיסוקו של בעלה- "אינטרנט", ובשדלו אותה שבעלה ייצור עמו קשר לעסק משותף.
הוא לא נח, ואני מתלבט האם לחטוף רגשי אשם מול נחישות חריצותו, או לחוות נחיתות מול חריצות נחישותו.

יוצאים. לאסי שבה הבייתה, כלומר מקבל את רישיונו. נוסעים, הוא היה רוצה שאטפל בדחיית טיסתו מחר, ואני מסתפק בלתת לו את מספר חברת התעופה. בתו מתקשרת והוא מדבר אתה שפה אירופאית שאינני מבין אך מבין שמדבר אליה כאל בת 6, כשהוא מפתיע אותי באמירתו שהיא לומדת תואר שני. כלומר היא למעלה מבת עשרים ו-.

הוא מברר על ארוחת צהריים, ואני מציע לו שאזמין אותו למקום מדליק בשכונת מצוקה עם אוכל אתני.

מבררים עם ידידנו המשותף האם ייאות להצטרף ומסכמים שנחבור אליו למסעדת יוקרה עם אוכל אקלקטי.

מגיעים לפתח המסעדה, אהרון בשיחת טלפון יוצא מהמכונית, בהיסח הדעת עאלק, משכין את תיקו בתא המטען הקטנטן ונבלע במסעדה. אני כ- Chauffeur ממשיך במיקוד דעת אותנטי לחניון הקרוב.

כשנכנס למסעדה חובר לידידי הנערץ ולחבר נוסף, ואהרון מקדם אותי ב "איפה אתה? נעלמת לי." אני פורץ בצחוק.

המלצרית מגיע אלינו עם תפריט, הוא בטלפון, ואני אומר לחבייר ששידכתי לידידי הנערץ על בסיס מקצועי, ש"הם מאותו הז'אנר."

אססמנט זה עלה ב-

  1. עלבון, שכשלתי לאמוד את שיעורו, לידידי,
  2. בשעתיים שיחת גרון ניחר באותו ערב ש-
    1. אני טועה,
    2. אני לא מבין כלום,
    3. אני מעליב,
    4. אם הם מאותו ז'אנר למה אני לא חבר גם של אהרון,
    5. היכן שגיתי בחינוך ילדיי,
    6. זה באסטיונר שלא מבין דבר מחייו, המפקיד מזומנים בארגזי ג'יימס בונד,
    7. והוא מומחה טכנולוגי ופסנתרן,
  3. ושעה וחצי דומה למחרת,
  4. ובעיקר צער, שבחוסר רגישותי לא חזיתי את את עומק צערו מהרפלקציה שנחתה עליו בניגוד לרצונו ובוודאי לתפישתו את עצמו.

כן, רפלקציותיי, שמראש יודע שהן לא הסחורה הכי חמה בשוק, מאבדות עוד מהיעדר ערכן.

בינתיים ידידי מעדכן שוב, שאהרון על הרולר קוסטר הרוויח והפסיד מליונים. כעת מופסד ים, לא יכול להיכנס לכמה מדינות, ויש לו דיבורציה מהסוג הלא ממש נעים עם כמה מסלבריטאי השוק האפור.

המלצרית חזרה לקבל את ההזמנה. אהרון פונה אליה שמבקש "חתיכת בשר עם ירקות".
היא מצדה, חמושה בקונצפט המיושן של תפריט המתווך בין ההיצע לביקוש, זו התפישה הקודמת להתניית ה'אני במרכז' של המאה העשרים ואחת, המנחש את צרכי הפרט ולא מותנה לטיפול בצורך הישיר, ומכאן שמשוועת לעזרה.
הוא בעולמו הסלולרי, לא מגיב.
אני מזמין, והיא מסתייעת בי, באומרה "לא הבנתי מה הוא הזמין."
לוקייח אחריות ואומר לה שזה בסדר, שלא תביא לו דבר.

היא מביאה את הקוקטייל שלי- דייאטקולהבחוסמלאתקירחמעברלגדותיהקשולימון, ואני חוסך ממנה את ההקדמה ותגובתו, בהבהירי לו שהיא לא הבינה מה הוא הזמין.

אהרון חוזר על- 'בשר עם ירקות'.
מה לא ברור? הרי הצורך לא השתנה. גם האופי לא. אז שתצורת התקשורת?
איינשטיין, אתה זה שאמרת שלשני דברים אין גבול, היקום והטיפשות האנושית? וזה שאתה לא בטוח לגבי היעדר הגבול בראשון? האם אתה זה שאמר את זה בהקשר של אנשים מתנהלים באופן שונה ומצפים שמציאות תשתנה?

מלצריתנו מתממשקת עם המקורות- התפריט, מבררת האם מתכוון לסטייק עם סלט, והוא מאשר.

היא מבצעת וחוזרת עם המנה. הוא בוחן את המוגש, מסביר שהוא בדיאטה ומבקש ירקות חתוכים גס במקום הסלט החתוך דק.

באוכלנו, לבקשת ידידי, הוא מזכיר את פגישתנו עם חברת התקשורת.
ידידי שואייל את שאלותיו המפרקות,
ועל משקל ההוא שרצה מרצדס ולא היה לו כסף אז רכש 200 גרם בוטנים, רק בהגדלה
מציע, מה מציע- בז לכך שאיננו עושים זאת – להתמקד בטכנולוגית wi-fi, ולא בסלולר, לא לבזבז זמן באירופה אלא באפריקה. אכן חזון ויוזמה, גם גבול השמיים, הארץ וכל צבאם נפרץ.

אהרון, בגרירתי המתונה, מדבר על רמת החיים; הוא הרי לא מעדיף, כך אומר, את החיים הפשוטים. מספיק לו 30,000 לחודש. יורו. לשחק עם הבן שלו בערב שש בש על שלושת'לפים חמשת'לפים. יורו.

נפרדים, כשידידי הנערץ לוקייח את התשלום עליו, והפעם לא כנדיבות אלא כמי שלובש חולצת כפתורים לפגישה עסקית.

פונים למכונית, אני מציע שאהרון ימתין לי בכניסה לחניון ויחסוך מעצמו את הביסוס בין ניחוחות השתן של חדר המדרגות.
אוסף אותו, הוא מציע לשלם את החנייה, אני פוטר אותו אותו ב'אין צורך', ומביא אותו בשלום למלונו.

בלובי מבקש מפקיד הקבלה שיצלם את כרטיס הביקור המנכ"ל, ואני אומר שאין צורך שכן מצלם בטלפון שלי. הוא מציע שנשב על קפה לסכם את הישיבה. אני ער לצורך שלו בחברה, אבל, איך אתוודה סובטילית- הספיק לי. אני מבטיח לבקשתו שאסכם את הישיבה ואשלח אליו.

שעתיים אחרי, שלחתי אליו תוצר הומוריסטי, מהסוג שמצחיק (רק) אותי, שלא יכול לעשות איתו הרבה, פרט, אולי לתחושת הניהול המסודר שהוא מרבה להתנאות בו.

מה אני עושה שם, באירועים אלה?
לתפישתי,

  • מבחינתם, מבחינתו, אני הממשק, שמדבר את השפה, בעל המראה, הנוכחות, הלגיטימיות, התרבות, שתורמת לתפישת ערכם הכולל במגע עם הביורוקרטים המסודרים האלה.
  • מבחינתי, מכיוון [שלא רוצה להשתמש ב'אגו'] שמבנה אישיותי רעוע/מוצק דיו כדי להיות בתפקיד שמייעדים לי נמצא במצבים מעניינים, מסקרנים, עם אנשים שונים.
    על הסוס, במרדף אחר הפאן והתובנות.
Share

3 תגובות בנושא “מינורי בעשייה כספית”

  1. אתה מבלבל את המוח בתגובות סרק.
    וגם מבזבז זמנם של אחרים.
    האם החיווי בעל ערך הפעם?

    לא עשיתי לייק. הבעתי שביעות רצוני מן הכתוב. חבל על כל מילה נוספת בנדון. השעמום שלך יהרוג את כולנו 🙂
    לבקשתך

    1. אריק שלי,

      תודה על הלייק.

      בהיותי חסר יכולת רגולטורית אדמיניסטרטורית באופן כללי,
      ובמקביל,
      בעל תעצומות חסרות רגולציה בגזרת התצוקות והתעוקות,
      אתייחס בממדים הבאים:

      1. בתודה
      את הלייק הזה, ה'סמלי' הקדש לצמאים לו.

      2. בבזבוז
      אל תבזבז – אם יש אינסוף ממנו, ממילא חסר ערך – על אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית, כפוי תודה, שבין חסרונותיו גם לא מעריך את הלייקוק.

      3. בפרסום
      בעידן בו הצלחה אישית נמדדת (בעיקר או לפחות גם) במידת היכרות, הוקרת, קוקרץ', ההמון עם הפרסונה וזאת באופן המתווך על ידי מסך, אני לא ממש או באמת שם.

      4. בהיפוך
      אני לא מצליח להתנהל מיטבית פנים אל פנים, אז הקרובים לי מתמסכים?

      5. בערך
      רוצה לתת ערך? חדש, שנה, תקן, הבא משהו חדש בעל ערך. עזובת'ך מממתקי שפתיים.

      6. ברגולציה
      כבעלי האתר יכול כמובן להעיף התגובה, אבל לא נאה.

השאר תגובה