מינורי במניקור פדיקור

במסגרת עבודתי נסעתי ליישוב נידח Aburi, צפונית לאקרה.
אולי לא כל כך נידח – 40 קילומטר צפונית לבירה, ויש שם גן בוטני חשוב שנוסעים במיוחד אליו.
עד כדי כך. בשפעת האטרקציות של גאנה, נהייתי בוטניקאי חובב.

נידחות היישוב מתבטאת בכך שהבנק – לקוח שלנו, משתמש בתקשורת לווינית. תקשורת אחרת יקרה מדיי.

אנחנו מנסים להטמיע מוצר שעומדים על כך שהוא טוב יותר מהאלטרנטיבה. אבויה, המשתמשים שמים את נפשם בכפם, מחרפים נפשם, כדי לא להשתמש בו – לא רואים את האור שאנחנו משפריצים עליהם במוצר, ולא בשל עוורונם.

ואני, מלווה בשני גנאים: ברניס עצומת הממדים, עם חיוכה הנפלא, ואייזיק במשקפי היפסטר – עובדים שלנו – בעלי השכלה טכנולוגית, חביבים להפליא, דתיים בהגדרתם ברמת האמונה הגבוהה ביותר. מעולם לא טסו, לא יצאו מגאנה.

הנהג שאתי מתכונן לקינון במכונית – מטה את הכסא לישון, פעולה אסורה בתקנון החברה. הריח. – בעוד שלושתנו פולשים במחלצותיינו החגיגיות לסניף.

נשמע, מריח, ככל שיהיה, הניחוח הנידף מצֶבֶר אפריקאים יחד, לא נעים. לנחיריי הפרטיים לפחות.
לא, לא מתכוון להסתתר מאחורי הסברים בעייתיים אף יותר.
ואוסיף, שבגאנה, באופן מובהק, בשיחות עם עמיתים, עולה שהריח הנידף מהגנאים פחות עד בלתי מורגש ביחס למדינות אחרות. אולי הגיינה, אולי העונה היבשה והקרירה, אולי המזון, ואולי תמהיל.

הבנק שגודלו כדירת שני חדרים צפופה בדרום תל אביב, מדיף ת'רייח. החן, הצבעים התפאורה – תואמים. מכיוון שהממשלה הגנאית אינה המעסיק הגדול ביותר, היא המעסיקה העיקרית התושבים נזקקים לשירותי בנקאות אינטנסיביים.

אנחנו נכנסים, עושים ת'בדיקות.
אני בשל

  • ריח,
  • שיעמום,
  • חוסר סבלנות,

יוצא לשאוף אוויר. מטייל מעט בעיירה. בנייה אפריקאית של בתים מוזנחים מטים לנפול, כביש עפר מאובק, סוכות מרכולת, שכוללות גם חנויות מובייל, כלי עבודה, אוכל.

אני נכנס לחנות גלנטריה(?) של מלא דברים שאני לא יודע לרכוש, מחווה על חתיכת עור סוררת שמזג האוויר עולל לאצבעותי ליד הציפורניים – גם לעור פני אפריקה לא עושה מי יודע מה טוב, ושואל את המוכרת האם יש כאן מניקור פדיקור.

הצעירה – אפריקה, או שאין מבוגרים או שהם חבויים היטב – מחווה בידה החוצה ושמאלה, ואומרת, שם למטה יש מניקור.

היא מבינה שאינני מבין, מחווה על מישהי בצהוב שמצטרפת לכביש ואומרת שבדיוק שם רק בצד השני.

סחבק צועד ת'חמישים מטרים, משיב לברכות התושבים, רואה גֶרסם לְבֵנים שמשתפל מהכביש ומבחין בצריף עצמאי שבפתחו שתי בנות. האחת עומדת, מפשפשת בשערה של רעותה היושבת, ושתיהן בלבוש אחיד, סגול לבן.

אני יורד על האבנים, מראה את אצבעותי, שואל האם וכמה, ומציין לעצמי שבאותו רגע שאני שואל, המפשפשת עוזבת את המתפשפשת ומייד פונה לשירותי.

היא בוחנת את המטלה, ומכריזה 5 סי.די. כ- 4 ש"ח.

טוב, גם כיליי כמוני בעבור 4 ש"ח לא בודק האם זה לשתי ידיים, אחת או אצבע, לא שוקל למקסם את מוניטין הנגושייטר, המתקייח שבי, שם את ציפוניי בכפי, נכנס לחנות שמלאה בתוספות שיער תלויות, מתיישב ומפקיר את אצבעותי בידיה, כשהקולגה יושבת על כסא הנווט, וצופה בצידוד מאחור.

וורום וורום, מקבל טלפון, אייזק קורא לי לבנק.
מברר עם הצעירה האם לשלם עכשיו או כשאחזור, היא אומרת שכשאחזור, נמלכת בדעתה שבעצם עדיף עכשיו. אני שואל כמה? היא אומר 5, ואני משלם.

כעבור רבע שעה חוזר, הצעירה בתנוחה המקדמית, מחוץ לסוכה, מפשפשת בראש עמיתתה, אני לומד שהיא קולעת לה צמה מתוספות שיער, עוזבת אותה מיידית, מתפנה אלי. אני שואל האם יש פה וושרום. היא מחווה לקיר ממול, 10 מטר, ומפנה לשם. אני מטיל את ממי הצנועים כשאזרחי אבורי צופים במחזה.

חוזר לחנות, הגברת משקיעה ומסיימת את מלאכתה, כשאני במקביל מראיין אותן; על גילן – 23 ו- 20, מה רוצות להיות כשתהיינה גדולות – עובדות במניקור, האם הן בעלות הבית – לא, היא תיכף תגיע, כמה שנות השכלה יש להן – שמונה, ועוד.

מסיימת, אני מברר על פדיקור.
חמישה סי.די. גם כן. רוצה להמשיך, מקבל צלצול מאייזק – בוא! בא. אחרי עשרים דקות חוזר לבנות.

בעלת הבית מצטרפת. שמנמנה מהודרת, רודה בטון לוחש בגרסת הפסיב אגרסיב המשווני בעובדותיה.

אחרי ארבע אצבעות רגל ימין ומתן הוראות נרגזות, בעלת הבית מסיטה בנחרצות את מי שעבדה, תופסת פיקוד אוחזת בכלי העבודה, כלומר בפצירה, מניחה את רגליי על ברכיה וממשיכה בעבודה.

אני לא אוהב שנוגעים לי בכפות הרגליים, איזו רגישות ברמות בעייתיות משתנות.
בעלת הבית לא מכאיבה לי פחות, אולי אף יותר משולייתה.
גאוותה המקצועית, מסירותה, המחוייבות, לא מניחים לה, והיא מסיימת את העבודה, כשבור שכמותי לא יכול להבחין בין עבודתה לזו של המתלמדת, שבכל העת הזו תפסה את את עמדת הכרטיסן, כשהצעירה אף יותר, משקיפה מהיציע. מניח שזה מחזה די נדיר לצפות ברגליים וורוד בהיר באבורי.

הגברת מסיימת, מתכוונת לגרוב לי ת'גרביים, מתעקש לעשות זאת לבד, אז את הנעליים, גם אותן אני עדיין יכול ללנעול ולרכוס.
שואל כמה? נענה – 5.

שולף 15, נותן לצעירה.
רואה את עיניה הנפערות,
מודה להן, והולך,
נזכר בידידי הנערץ, שרצה לעשות ניסוי סוציואקנומי בפיליפינים ולאחד מעשרות המקרים שביקשו מאיתנו כסף נתן $100 כדי לראות איך יגיב.
הילד נותר אדיש, לא ידע מה קיבל, ולא בטוח שלא השליך את הנייר חסר המשמעות.

Share

השאר תגובה