מראה אחורית, מראת אחריות, you name it

ידידי הנערץ נסע החו”לה, לעשרה ימים,
השאיל לי את אופנועו, במסגרת היותי קבצן אופנועים.
בשבת רכבתי עם ר’ישל’ה לירושלים – 20 דקות מתל-אביב, אם תהית על משך הנסיעה –  שם, האופנוע, oops, סירב לכבות- תקלה.
המשכנו לכנסיית הקבר, גת שמנים, צומת אלמוג, קליה, חימסנו באבו גוש- הצתות בדחיפה, והבייתה- ניתוק סוללה.
מסוכן? לא נראה לי. בירושלים ים של מג”ב.
בגת שמנים שאלתי threesome בפעילות, אחד שוטר ומג”ביים, “מסוכן פה?”
השוטר ענה בשאיילה- “אתה צוחייק עלי?” “נראה לך?” עניתי, “אני פלוצר חסר הומור.”
“אתה רואה פה עוד ישראלים?” המשיך בחידון, “האמת שלא”, עניתי “רק צליינים, אז אני מניח שלא מסוכן- לא תוקפים צליינים, אין ישראלים, וגם לי אין חזות ישראלית מי יודייע מה.”
למחרת, יום ראשון אשפוז במוסך.
יום תיקון, תחת אחריות יצרן.
יום שני בא עם ידידי הנערץ לשחרר את האופנוע, רטוב עד ‘שד עצמותיי’ כמו שאמר ר’ ב- 1986 מתייבשים בניו יורק.
אם כבר שם- נעשה סיבוב על אופנוע החלומות, BMW R9T

הדחתי את ידידי הנערץ, שכבר רכב לעבר האופק האורבני- המוסתר בשלמת בטון ומלט, עם אופנועו המתוקן. זה התפתה, אף הוא, לסתור את תוכניותיו הפרועות, או לפרוע את תוכניותיו הסתורות, הצטרייף אלי.

רכבנו לאריאל- כביש 5, מפוקח, או שלא, באופן שמאפשר בחינת מהירות האופנוע. משם לצומת תפוח, חוזרים. האופנוע לא אוהב להיות מעל 170. אני ללא מיגונים- עם קסדה עירונית, חף ממגפיים, בלי כפפות, וללא ז’קט רכיבה. מלא רסיסי אבק ונשורת מכוניות עפים עלי, דוקרים. מה שמחדד ומעקצייץ את ההנאה. לא זוכייר מי כתב על ההנאה של של חישת האבק בשיניים ברכיבה.

מחדד לעצמי – ידידי הנערץ אמר מראש – “הוא לא בשבילך” את התובנה על אופנוע החלום- יישאר חלום; הכל באמת נפלא שם- מומנט מעולה על חשבון הספק פחות- עוצמה רגועה, ואני מעדיף אותו- מיט א-נוך אביסאלע שפילקעס, עצבן.

טרם פרידה, ידידי מתאר לי איך אני נראה רכוב על אופנוע.
מכיר אותו דָיי- פרט לאוסטרליה ביקרנו יחד בכל הקונטיננטות יחד, ואף בקטבים – בקטביו שלו,  סיירנו – כדי לדעת שאחד מהשניים-

  • התייחסות אליי היא הנחייה מרומזת אם כי נחרצת להתייחס אליו, תכנית וערכית,
  • אם לא אעשה זאת, התייחסות אלי תתפתח אבולוציונית כפתיח להתייחסות שלו אליו, לעצמו.

אז לא עשיתי זאת; ברשעותי הותרתי אותו חף מהתייחסות.

“איך אני נראה?” שאל,  ממצה את ייצרו.
“נפלא” אני משתייף פעולה. “יכול להעיר לך משהו חשוב?” חירבתי את החגיגונת.
“כן” ענה, בהכירו את איכויות חירובי המסיבה האופייניים לי, חובייש את קסדת המגן הווירטואלית.

“מכיוון שאתה מהיר מהתנועה, אתה לוקייח את הנתיב השמאלי,
מתלבש עליו, לא מפנה אותו לרכבים מהירים ממך, מאחוריך.
אלה מתעכבים, חלקם מאבד סבלנות עד שעוקף אותך מימין.
אתה פוגע בזרימה, ברציפות התנועה.” אני מסביר לו את חטאו הבלתי נסלח, לערכיי.

הוא, מז’אנר ה’נזהרים מהכל ולא פוחדים מדבר’*– , מאלה שאוהבים את עצמם פיזיולוגית,
תיקן לי- “עזוב זרימת תנועה, מסוכן.”
“כן” מסכים איתו.

מכיר אותו כדי לדעת שברוב הזמן הוא מז’אנר תחוביראשבישבן –
שמדי פעם מוציאים פריסקופ חלוד, חושבים שהחוצה- ואז התחתונים מסתירים, ולעיתים פנימה, טועים שמראה המעי הגס הוא המציאות העכשווית -כללית.

גם בנהיגה. בפורש.
כשהיה פרח אופנוענות, לפני כשנתיים עשה זאת. מעיק, מגוחך.
על האוטובאן ברלין-דרזדן – בלתי נסלח- מסוכן.

“לא ראיתי שיש מאחורי רכבים.” מסביר את התעלמותו.

פסלתי את הרעיון להציע לו לבדוק האם מספר הרכב מאחוריו מהווה פלינדרום.
במקום זאת, הצעתי את השעשועון נוסע פרסים – ‘מהו דגם הרכב שנמצא מאחור’, אך בגרסת הילדים הצבעונית- ‘מה צבע הרכב?’ וזאת במטרה להתכוונן לעקוב אחר ההתרחשות מאחור.

הוא שמע, התעשיית, וספייק שאל, ללא ספייק קובע “לא ראיתי, נגעת לי במראות.”


 

* ניסוח ברק גזית, 2007.

Share

Leave a comment

השאר תגובה