מינורי במחט המפוצצת ת'בלון

אוסטרליה – ג'ירפה

איך הגעתי לאוסטרליה?

חבייר יהודומריקאי, מוכר חלומות.

באמצעות יכולת הדיבור
האיש מxים את רואיו ושומעיו,
את רובם לפחות,
יוצר ואקום מעל מאורעות
שחוברים להם, באמצעותו
יחדיו,
ממריאים כאדים במעלה הוואקום שהוא מייצר,
מתמצקים לכלל פנטזיה מתפארת
המתוחזקת במשובי אוויר היוצרים כוח עילוי לפנטזיות המשנה והבאות.

איכשהו,
כחמור שמת ממש לפני שלמד לחיות ללא מזון,
אותן פנטזיות מתנזלות ונשמטות מכוח העילוי שתש,
בדיוק לפני שהן הופכות למציאות,
בשל כוחות הגרביטציה- סוכני המציאות,
שברשעותם, מתעקשים לקלקל כל פיסת טרנספורמציית חיים
שהוא מייחל לבואה.
ועד אז, עד בואה, מתנחם במאמץ המתמיד למימושה.

לאיש משפט-

keep the dream alive

כך, כאוטומוביל מניע את עצמו לחלום הבא. מחפש תמידית את מי שיקנו ממנו את החלום ויעזרו לו להגשימו; הוא כל כך מיומן ברקימת החלומות, שהוא משכנע בהתכנות מימושם באמצעות אחרים את עצמו. כלומר מעט המרכיבים המוחשיים שעובדים ומתפקדים כיסודות, אבות החלום, השפיצים של האופניים- נמתחים לתחזק גם את מה שלא באמת, את הכיסוי הפריך שלא מחזיק את התבשיל.

ולא שיש לי, אם כבר תוחב עצמי לסיטואציה, משהו נגד חָלמֶני חלומות, בעלי רצון חזק או חזון; האנושות מתקדמת, מקבלת תפניות, כורה פריצות דרך באמצעות חולמים, פנטזיונרים שמרימים את גבת הסקפטיות, את מצח אי האמון, עוותו את שפתי חיוך הציניות של קטני הרצון והאמונה שלא יכולו להכיל את משוגותיהם ולהתפעל מחזונם. לא יודע אם אני הראשון, אבל לבטח מכיר בעובדה שאלמלא חלמו, פנטזו או רצו- לא היו מגשימים, והיינו משתרכים מאחור בריבוי מובנים.
יתירה מזו- אושר, עבורי, פרקטית-

ההנאה במילוי רצונות, מצרפיים.

ועם זאת, בהיותי איש קטן, שמייחס את העובדה שהחיים – עד עתה לפחות, טובים לי – בשל
  • [סיבה עיקרית]
    סטטיסטיקה מיטיבה של ריבוי משתנים-
    הייתי בצד הנדיב של קבלת המתנות שהמקרה שאין לי שליטה על מרכיביו חילק,
    נמנעו ממני תקלות שלא יכולתי לכוונן,
  • [משני 1]
    הרצון, שסיפוקו מהווה מרכיב דרמטי במידת האושר, בצניעותו, בקטנותו וגם בעקשות חוסר הוויתור עליו, די תאם את התנהלתי במעטפת יכולותיי,
    ובפשטות- לא רציתי את מה שלא יכולתי להשיג (- איש קטן).
    לא כיוונתי להיות שחקן כדורסל שחור- צ'ארלס ברקלי אם אפשר, באן.בי.איי. הוא שאמרתי – קָטנוּת.
  • [משני 2]
    ניהול חיים והתרחקות מבחירה, מגילויי אי-סבירות, מציאויות מדומות, התנהלות רגשיות מנחות ומטעות דרך.
  • [משני 3]
    תמלול מתמיד חותר הבנה רציונלית של המציאות האופפת.
אני נוטה להתפעלות וסקרנות ממי שאבחנתי כ
  • בוחן מצב לאטרלית- מאופק השפעה אחד לאופק משמעות אחר
    לא ורטיקלית- מוכוונות מטה למופע מולקולרי בודד,
  • מנסח רגרסיבית- מתפישת המציאות הכוללת למסקנה על מרכיב בודד שקיומו מאשש כלל
    לא פרוגרסיבית- כפיית מופע בודד על ניסוח מציאות,
  • על ציר זמן מתמשך,
    לא רק היות המקרה בעת בחינתו,
  • בחינה אסטרטגית של תופעות מקרינות למרחק
    פחות טקטית על הישירות,
  • התייחסות למורכבות
    פחות לצמצום והפשטה,
  • טיפול בסט פעולות כוללות
    לא בפעולה מיידית, פותרנית (סוג של אלימות)
  • תמלול מתלבט, מרחיב, עשיר
    פחות חורץ מֵצֶר ותכליתי,
  • אבחנה בשוני בין תפישות, ריבוי דעות וחילוקים
    פחות התכנסות להסכמות חמימות,
  • חתירה להבנה סוגיה
    פחות חתירה לתוצאה,
  • ערכים מקדמים רציונלית
    פחות משמרים אמונתית,
  • מארגים של תפישות חיים משתלבות לקידום חופש פרט,
    פחות פוסטולטים מקדמי התכנסות נורמטיבית,
  • משמעויות ערכיות במתאם לתפישות ערך מקדמיות
    לא רק תוצאה ברורה 'כן/ לא' האם הושגה כוונת העושה.
כשאלה הם מרכיבי סט ההטיות – שהן לאו דווקא טובות יותר, אלא אליהן מוטה –
  • מצד אחד אני נמשך לאנשים שמזהה בהם איכויות אלה,
  • ומצד שני – כשמזהה אחרים עם 'מצפנים משובשים', עם יכולת ורבלית תואמת – מסתקרן. לומד. מכניסים אותי לג'ים התודעתי שלי; מנסח. מופרה.
perth_prisonבמצבים אופייניים, כשמתבקש לרתום את תפישותיי למציאויות מלאכותיות, אני מתקשה- לא רוצה להתגייס לשיתוף פעולה עם גילויי 'בריאת מציאות', המולבשים עלי לאישור או תמיכה.
הלבשות אלה משפיעות על איכות ניקיון תודעתי בתיווכי התרחשויות שלא תואמים את אופן תפישתי את המציאות.
כאשר אני נחשף לחיוויי פרשנות של אחרים מוטי אישיות פרטיקולרית – הבנה, טעמים, חרדה – אלה המועברים אלי כ'מציאות', אני שומר על שלוותי- יכול ליהנות, לחייך לבקר, אולי אף ללעוג.
כשנתבע להסכם, לאשר, להתפעל לשתף פעולה- מכיר כמה שיכעסו על ששחררו אותי מהמתקן.
כמה מחבריי הטובים חיים במציאות מדומה, חיים לאור סבירות בצד ביקורת על תוצאותיה, מאוהבים ביפי דרקוניה.
ומהי תפישת המציאות?
oh,
  • מידע שמועבר אל הסובייקט
    אני הסובייקט, במובן המשתנה- בו יכול להיות כל אחד אחר,
  • תודעת הסובייקט נקבעת,
  • באמצעות עיבוד תודעתי, מילולי, של הסובייקט על מידע שהגיע אליו באמצעות
    1. מידע שהועבר באמצעות החושים של הסובייקט, המהווים סנסורים חיצוניים, למציאות
    2. (או) במלל על ידי תודעת אחרים, כשישנן הסיבות התומכות להניח (- חלק מבקרה) שחיוויי האחרים עומדים ברשות עצמם, כלומר אינם קשורים האחד לשני, מעבירים אלי ממידע שנחווה באמצעות חושיהם ועוּבָּד תודעתית באופן דומה
בקרה
תפישת המציאות מבוקרת תמידית לאבחנה
  • בין פרשנות, תפישה, רצון, טעם או חרדה של סובייקט,
  • לבין הוויה אונטלוגית הנתפשת דומה על ידי יישויות אחרות, עצמאיות ונפרדות מהסיטואציה.
רוצה להתווכיח? פרשנות על מציאות יחסית? יאללה, בסדר.
מי ששרד פסקה זו – שמניח שהייתי מנסייח אחרת בעבר, ומקווה ששוב אחרת בעתיד – אולי לא ימשיך לקרוא, קרוב לוודאי שלא יסכים עם הנאמר, ייתכן שלא הבין, התבלבל או אפילו מתייג אותי כמבלבל.
ועם זאת, מניח שהפרסונה הקוראת פסקה ממין זה יכולה לייחס, בין שלל מאפייני הכותב, גם את שיוכו למי ש- לא יכול לשאת, לסבול או ליהנות ממה שמייחס כ'תעתועים תודעתיים', דימויי מציאות, מניפולציות בוראות הוויה.
נעים מאד, יאיר, עם מי יש לי הכבוד?

 

ידידי- שאיתו, באמצעותו, צברתי כמה וכמה חוויות משמעותיות, היה בין מי שהראה לי את ניו יורק הניו יורקאית בתפארתה, בשמונימים.

אהבתי את המבטא, התבונה, ההומור, הנדיבות (- אז עוד לא הבנתי שנתינתו הנותנת בקלות גם את מה שאין, נסמכת
  • הן על אופטימיות שיצליח לייצר את שנתן,
  • והן על אובססיית ספיחת אהבה מתמדת ממי שהוא מייחס לו ערך, היא חלק מפתולוגיית טיפול בזבזנית והרסנית בתפישת ערכו העצמי).
כן, גם היטיב לתפוש את אותו צד שפתי תפישתי שלי, ועוד באמצעות הפילטר הממסך של ענגליתי המכמירה. קרובים לי בשרית, שפתית, תרבותית וגיאוגרפית אדישים עד נרתעים מהפן הזה. הוא תפש ותפס.
יפ, הוא חידש לי, לימד אותי, חשף אותי, סיפק לי פלטפרומה חווייתית שאיתה הגעתי למקומות שבלעדיו לא הייתי זוכה להגיע אליהם.
מכיר בכך- חשוב לי, מוקיר אותו על כך- נהנה מזה, אני אסיר תודה לו על כך. לתמיד.

 

הוא גם הפרסונה הראשונה אליה נחשפתי בטיפוסי היזמים; האופטימיות, כשלעצמה, הפרפטואום מובילית, הבלתי נלאית, שלא קשורה לדבר.

 

גדלתי ליד ארכיטיפים אופטימיים מובהקים:
  • אמי, נטולת האופטימיות, ראתה את הסכנה האורבת, המקדימה את כניסתה למוד השרדות, חשדה במניעים, הקטינה סיכויים, התקיפה, התגוננה. אני- ritta 2.0,
  • אבי, שהעביר את חיוביותו המקדמת לאחותי המהווה התפתחות גרסתו, היה אופטימי. מטבעו. החיוביות הייתה, נכחה, בתצורתה המתונה, סבירה, וויטאלית, מקור אנרגיה ועוצמה, ששירת אותו נאמנה.
    על אף חוויות ההישרדות במלחמת העולם השנייה, בהן למד ללכת, פעמיים, אחרי שלקה בטיפוס, סיכן חייו בגניבת שאריות מזון להוריו ואחיו- התייחס למוראות בממד פילוסופי – ראה במאורעות 'תקלה היסטורית', כך במילותיו. נפלא בעיניי.
טבועים בי הן
  • לעגה הרציף של אמי, עלי, כארבעים שנה, על כך שהאמנתי לשחר בן כיתתי א'2 בממלכתי א' באילת, שהצביע על אניות בנמל עקבה, ואמר לי ש'הן מונעות בבטריות'. איך יודע? האניות של אביו. ואני האמנתי לו, לא להזמתה,
  • והן האינסידנט הקטן שחופן את שתי הדמויות המכוננות בחיי,
    בו אמי מתלוננת באוזני, שנים, על חטאו הבלתי יכופר של אבי:
    בתחילת השמונימים, בבקרם את אחותי בסן פרנסיסקו, בהליך רכש מכשיר טלפון ביתי מדליק, אבי נעתר לחיזורי איש המכירות ונהנה מצליל הטלפון. אמי התעקשה שאיננה שומעת, ובאמת הצלצלן היה תקול.
אל נא, קוראים יקרים, תתפתו להקל בסיפורונצ'יק נטול חשיבות, למראית העין, זה, שכן, הסיפור חופן בחובו את ביקורתה של אמי כלפי מי שבפיתוי ההתנחמדות לרגע, לזכיה באמפטיה זולה של זר, בחוסר הודאתו בפני עצמו שאולי לא שומע, הפקיר את תודעתו בהפקעתו מעצמו והפקידה בידי זרים, הוא סמך על היות המציאות שתֻווְכָה לו על ידי איש המכירות, שכובד על הדרך בתואר 'נוכל'.
פשע עוון שאין לו מחילה ולא בשל הנזק המקומי שנמנע, אלא התנהלות לקויה, אימפוטנטית, חסרת אחריות ביקום הרה סכנות, שזימן לה חוויה כילדה בת 8 לעבור את מלחמת העולם השניה כשנפשה ויד אחותה הצעירה ממנה בחמש שנים בכפה.
אמא- לו יכולתי הייתי יכול לבשר לה, לא בטוח שבגאווה או שמחה- ידידי מסיפורנו, מכנה 'סקפטיקל' לאותם גילויי קָטְנוּת אמונה שהטמעתי.
אבי צרב את תודעתי בתייגו אותי, בצדק, בצינת המזגן, לא בריתחת הרגע, כ'תבוסתן'.
והסינתזה- 'אחאנא"ר' אשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית אני קורא למכלול.

אצל החבר – ניסחתי בהמשך היכרותנו – האופטימיות הינה ישות עצמאית שאינה תלויה בדבר, מהווה מהות יסודית; אם לא יתחזק את המאניה- עולם החלומות, הפנטזיות, הלללנד, ה'בולשיט'- ניסוח שלו לנגזרות המלל כשהוא מבין שאין להן אחיזה, כלומר פסולת שאינה ניתנת למחזור שמרכיביה מאובחנים כאלה ישרתו את הפנטזיה, יתכנס אֱלֵי החור השחור.

ברמת מערכת ההפעלה הוא מבין, שאם לא יספח הכרת ערך מזוקקת, על בסיס קבוע, בכמויות הולכות וגדלות שאינן יודעות שובעה – על כל תפישת ערך נִינֶקֶת להיות גדולה מקודמתה אחרת לא מספקת – יישאב למעמקי הדיפרסיה. זו- הבת של זונה, oh boy שם, אורבת בחוסר סבלנות, ללא חמלה, להיתחב בתווך שבין הפנטזיה שקרסה זה עתה- התקווה שלא התממשה, חיווי התשלום על רצון שלא הבשיל, לפנטזיה הבאה. אם חס וחלילה לא יהיה זריז דיו להסיר, לנקות, להשכיח את אֵימי נזקי הפנטזיה הקודמת- ישקע. נכון, השקיעה לא לעד, עד שהמציאות תזמן לו את מרכיבי הפנטזיה הבאה עליו לטובה.

  • את שברי הפנטזיה שזה עתה קרסה, נדרש לשלם על החכרתה במזומן, שִכְלל במיומנויות נרקומנים לידי גלגול אשראי עתידי, צומח.
  • הפנטזיה הבאה תקרום עור, גידים, בשר ונוכחות מייד בשיחתו הבאה.

imumהוא כה מיומן, שכל מה שהוא צריך, חייב, כדלק במכונה המייצרת זה את בן השיח, כלומר בן השומע, שיהווה את האימום לבניית החזון.

כדרכו, כלומר במהותו, בהיותו, במיטבו, הוא מדבר, מרצה ובעצם טווה את הפנטזיה.
לכן לא סובל תשובות ארוכות או בכלל מצב של קשב המונע את טוויית הפנטזיה.

האיש בחושיו תופש תמציות הוליסטיות של מציאות, שמהוות עבורו חומר גלם לבניית קונספט רעיוני, ואותו הוא מגלגל ב-ועל לשונו.
המציאות הנסרגת לנגד אוזניי רקוחה מ

  • מצע גשמי,
  • עליו מונחות דמויות מפתח,
  • אותן הוא מתאר
    • ברובד הראשון- פונקציונלית לסיפור,
    • ברובד השני- פרטים פיקנטיים שישמרו עניין-
      עושרם העצום, מיניותן הבלתי ניתנת לכיבוש,
  • להן מנפיק ערך מעצים או מפחית יותר מההערכה שאחרים היו נותנים,ואז פורש את פירוט הפעולות לקראת אירוע מכונן, טרנספורמטיבי,בדרך כלל במובן הכלכלי, שמעביר למצב של רווחה כלכלית משמעותית, אותו ואת כל הנוגעים בדבר. או בפנטזיה.
    • הן בממד האמפליטודה- חזק/ חלש,
    • והן בתדירות- על ציר הזמן הפלנקצ'ואציה בין הקטבים מרצדת,

וכך, האיש, בן 48, מוסיף, מצטט, קושר למאורעות אחרים, מכביר באינספור או יכולת, לפחות שלי, בפרטים כמי ים הממלאים את חרכי הסלעים, נע למעמקים וחוזר מהגבהים, מתנדנד בלא ליאות בין הלא בלתי נכון, לבין הלא בלתי לא נכון. ללא מורא בחזרה, וללא משוא פנים שוב, ואני חוטף מחלת ים.

למה במלל אינסופי? באמצעותו

  • משכנע את עצמו,
  • משכנע את השומע,
  • עם השומע משתכנע אמונתו מתחזקת, וככדור שלג מתגלגל הפנטזיה נרקחת, מתגבשת ומתעצמת,
  • הוא לא מותיר זמן אוויר לסקפטיות האחר לערער את הבנותיו.

זו הסיבה שהוא מקיף עצמו כל הזמן באנשים, supporting cast, שומעים, מתחזקי הפנטזיה הנוכחית, בוני הבאה, מזרימים את משב תפישת הערך, ונותנים לו שירותים קטנים שהדיסאוריינטציה שלו לא משכילה לנהל, ותחושת הערך הנידפת חייבת לקבל.

היה שמייח אם אני הייתי נמנה על הצוות התומך. מבחינתו, מניח, אני נתפש כמי שנהנה לשמוע, שמחובר לקרקע, אך יכול להכיל את המורכבות, להבין את ההקשרים האווריריות העפיפות, ליהנות מכך. במקביל, הוא שואף להזים את סקפטיותי המהווה אבן בוחן להתכנות חזונו. כלומר אם שכנע אותי- יש לו משהו. מבחינתו מהווה קהל, שאינו שבוי.

את ההנאה, הסבלנות, הטולרנטיות והכישורים להאזנה למטחי הסיפרציות, לצערי- איבדתי.
לא בא אליו בטענה. זה לא הוא- זה אני. הוא לא מבין למה התהפכתי עליו. לך תסביר שזו תודעתי המזדקנת, בהתייבשותה, בהצטמקותה, באובדן גמישותה, אינה יכולה יותר להכיל, לא ליהנות מהשפריץ, לא להנהן במקומות הנכונים, ולא לצחוק מהמחוות והחיקויים.
מבחינתי, ראיתי, שמעתי same old stories, מין טמפלייטים כאלה שהמשתנים הם השמות, הדמויות, לעתים התפאורה. אולי הגיאוגרפיה מתגוונת. הכל ידוע.

בביקורו בישראל, שבועיים לפני נסיעתי, עדכן אותי על פועלו העכשווי באוסטרליה.
שומע, שוב, את הכמה אוהבים, מעריכים אותו, איך מחזיקים ממנו שם, איזה הכרה הוא מקבל, כמה ים כסף מגלגל, ועל איך ולמה מתמוסס לו מה שהיה יכול להבשיל להרבה. Low hanged fruits, למדתי ממנו לאחרונה.

את הפרטים, בשטחיותי, לא הבנתי, אף פעם לא הצלחתי להבין. בצעירותנו לא הבנתי כשהיה ממוסס את תודעתי בווירטואליה עסקית של אלמנטים מוחשיים. כעת, הווירטואליה העסקית עורכת מניפולציה על אלמנטים אבסטרקטיים. וכך, עם היכולות הנסוגות הרודפות אחרי מורכבות מואצת- מבין עוד פחות. And it gets worse- כאמור, את ההנאה שבניסיון להקשיב, להבין- מוססתי; כבר לא סופייח מהם הנאה כפי שרוויתי מהניגון בעבר. הסבלנות שמלכתחילה הייתה מוגבלת, בהמשך התמעטה, וכעת נגוזה.

והוא, ביסודו נעדר רשעות,
– אם מתעלמים מהנטייה בהרף ההתרחשויות לבצע את הקסם המתמיר, שבו פרסונה overrated מתהפכת בקריסת הפנטזיה למשאב underrated סופייח תשומות יתר. כלומר, בדרך כלל נקבה צעירה ואטרקטיבית, או מנהלת בכירה שאחרי שיטפל בה מינית לא תחרבן היטב חודש, או דמות אחרת, מבעלת ערך ומשמעות קריטית הפכה באחת לחסרת משמעות או תועלת –
כל מה שהוא רוצה זה קצת יחס חם, אוהד, מבין, תומך לטווייה הבאה עלינו לתקווה.

באותה שבת אביבית טווה תוכנית- כבר הזכרתי שיש לו יכולת עילוי לרעיונות משכנעים ביחס ישר לחוסר מובנותם? – שאבוא למלבורן המעטירה אשר באוסטרליה הרחוקה, אעשה ככה וככה, וגם טרה לה לה לה ואביא ערך ותועלת, ויום אחד אתעשר, ועד אז ההוצאות, ברובן, תשולמנה.

לא הבנתי באמצעות מי, אבל היי- התרעתי שההבנות שלי הולכות ונקלשות. אני גם מטפטף וכבר משתין לא בזרם ולא ברצף, אז על מה אלין?

לא גאה על כך, אבל האמת היא שלא כל כך, כלומר- לא בכלל, הבנתי מה אעשה שם. ואוסטרליה לא נמנית על 49 המדינות שזכו לביקורי עד עתה, ויש להזכיר ואף להודות, שלא רק שאינני מביא יותר מדי, שלא לומר 'כלל וכלל לא' ערך ותועלת לסביבתי, נהפוך הוא- יש להניח שאפילו מעורר את חמת סביבותיי, כלומר לא אחסר לאיש.

אז אחרי מעט דברים וכלל ללא דין, שבוע לפני הטיסה הגשתי בקשה לויזה אוסטרלית, בידיעה שהתהליך אורך 30 יום, ואם היה קצר יותר היה נקרא בכלל 'תהריץ', וממש לא מומלץ לבקש מהם להאיץ, שכן הם, האוסטרלים, נחשבים הגרמנים של האנגלוסקסים, גם אם הזמנו כרטיסים למועד חבירתי אליו- שבועיים מפגישתנו באלקלעי.

ואכן, האיש הפעיל עסקן אחד- מה יש לנו להפסיד – ואני חבייר אחר, שסיבל וסחב אתי במובניג בניו יורק ובאופן אירוני – כך שוזר ידידי בין מאורעות נטולי הקשר שקיומם מנכיח את קיום האל, או לפחות את גשמיות הפנטזיה – הוא שהכיר בינינו, ומאז ייצג, וכעת אוחז, את גלימת השררה והסתופף בחברת רוזני ארץ ושועי עולם בתפקידים ממלכתיים, שלא לומר נשיאותיים.

ביום ששי, פחות מ- 20 שעות לפני ההמראה אין ויזה. בניגוד לעצת קלייר סוכנת הנסיעות, שהמליצה 'אין ויזה לאוסטרליה – לא כדאי לטוס לתחנה הראשונה בבנגקוק', החלטתי לממש את טיסת הלג הראשון של שבת בערב, ולהמתין לויזה בתאילנד בתקווה שתתקבל טרם טיסת ההמשך למלבורן שנקבעה לחצות בין יום שני לשלישי.

סיכון. החישוב- בהכרת הנשמות הפועלות, הפנטזיה הרי תתאדה כדרך רוב הפנטזיות. יש כעת כרטיס? אטיס את ישבניי בנגקוקה- הייאוש יותר הביל שם.
כמה ימים אחרי הגעתי לתאילנד אמור להגיע חבר אחר ואחיו מטיול במדינה שכיינה. אבלה איתם.
אם איאלץ להישאר את כל ה-30 יום, אוי ואבוי, הרבה לי מדיי להיות שם.

ואכן נוחת לי בראשון אחה"ץ בבירת תאילנד. בתרגולת של חצר האחורית של הבית, רוכש סים מקומי בטרמינל, ממיר מעט כסף, לוקייח רכבת תחתית לעיר ומשם טוק טוק לקאו סאן, המקום היחיד שאוהב בתאילנד.
ביום ב' מסתובב בסידורציות- נפגש עם חברת תוכנה על שיתוף פעולה אפשרי- בלתי אפשרי, מוצא מי שתופרת לי חור במכנסיים שרגלית האופנוע פערה, ה- ic-berlin נשמטות – הידית ניתקת מתושבתה המבאסת, והנערה בחנות המשקפיים מעצימה את הבעיה לכדי פירוק משני של האפארט.

מתלבט האם ומתי להודיע על no show לטיסה והאם לקחת את החדר ב- 50 ש"ח ללילה בחוסר הוודאות. לוקייח.

ב- 8 בערב, 4 שעות לפני ההמראה, יושב בקפה עם מחשב, רבע שעת הליכה מהמלון, בודק מייל בכוונת קבלת החלטה האם לבטל את הכרטיס.
לא מתאים לי לטעון סיפור בריגושים ביורוקרטיים, זה לא אני של הרגע האחרון. ועם זאת בחי אלוהים בסייפר התורה, רואה שהאוסטרלים פתחו את ליבם וגבולם לקראתי- איזה יופי!

מנהל מרוץ נגד האיחור, סוף טוב– דלתות המטוס נסגרות לי, הייתי אומר על האף, אבל מדוייק יותר על העורף. כשאני במטוס. ואפילו מנצל את נימוס הנוסעים האחרים, כשמבחין שישנם שלושה מושבים לא רחוק ממני, גלמודים כאלה, בלתי מיושבנים, נוטש את שכני הנכלם לספסל ומדלייג לספה המאולתרת, שלא תקופח ותישאר בשיממונה.

מלבורן

במלבורן, כמובן לא מחכה לי איש.

נזכר בחבר שהייתי אמור לפגוש בתאילנד עוד שלושה ימים, אמר לי ש"לא נוסע איתך לחו"ל, כי אם תעזוב אותי, אנחת לבד באיזשהו מקום, ולא יחכו לי- אשב ואבכה." אם הייתי אומר שלחבר זה, יש ממד של קונטרול פריקיות באישיותו, לא תהיה זו האשמה פרועה, או לפחות לא השמצה בלתי ניתנת למחילה. אבל במקום זאת ובנוסף על אומר שני דברים:

  1. עליו- לא יודייע מה היה עושה, בוכה הוא לא היה. ולכן בהיכרותי אותו, אמירתו זו, אותי- קורעת. מצחוק.
  2. עלי- חושיו המחודדים מאתרים בי פוטנציאל בגידתי. טוב, "לצערי כנראה הרווחתי ביושר,"ולכן אמירתו זו אותי קורעת. מעצב.

בשדה ממיר קצת כסף מקומי, לומד על הדילים הסלולריים המקומיים- שוד, רוכש כרטיס תחבורה ציבורית ומתכנס לכיוון ההילטון שידידי אמור להגיע אליו.

המארייח שאיתו התכתבתי- אוסטרלי צהוב שיער, אריסטוקרט, נאה, אתלטי ונחמד באופן קיצוני מגיע למלון ולוקח אותי, לבקשתי, בב.מ.וו מפוארת לאופטומטריסט ic-berlin לתיקון משקפיי הסוררים במרכז העיר. שם מנחה אותי ללכת לכתובת שכמובן איננה בנמצא, אני ללא טלפון פעיל, כאשר הוא מחנה את המכונית, שכן החנויות נסגרות עד 17:30.

בעודי מתרוצץ בין הבלוקים תר, לשווא, אחר החנות רואה שאכן המקום מדליק ושוקק חיים, כשמרחוק מזהה את ידידי החדש מנופף לי בעוז בידיו להגיע אליו כדי להתבשר שזה לא רחוב Little Collins 302, אלא Collins 382, יש שם לרחובות הראשיים משניים עם הקטנה. מגיעים מסדרים- הכל טוף.

ממשיכים בסיורינו וידידי המקומי שואל מה סחבקו, mate, רוצה לאכול. אני, לכו תגידו לו, בכלל מעדיף באחד מהמקומות שעברנו, הקטנים, עם הגרפיקה האנושית המרצדת בחן, בעיר.

מארחי, כדרכם של אריסטוקרטים, מציע את מועדון הטניס בו הוא חבר, ושעד לאחרונה היה חבר בדירקטוריון המוסד. כך, כצאן המובל לזבח, נלקח למועדון אצולציה נוסח ווימבלדון, שבו מכירים אותי לנכבדי המקום. אני, שגם כך כישורי השפתיים בנסיגה, יכולותי להתמודד עם שפות זרות מעטה, ועם המבטא האוסטרלי כלל לא קיימת, לא מבין דבר מההלצות ולא חצי דבר מהבדיחות החביבות שמתעופפות סביבי בחן אוסטרלי קולוניאלי.

וכך, אני משתלב בין הנוכחים המהלכים מעדנות בלבוש המשלב טניסאים מתקופת רוד לייבר ואיבון גולאנוג קאולי וימאים, בגדי טניס צחורים עם נגיעות פסטל תכולות, ירקרקות ורדרדות וכחול צי. כלומר אני נטמע כמגדלור בוהק בלילה ערפילי נטול כוכבים.

בשלומפריי, בתכונתי להחצין את מבוכתי במקום להצניעה, מציין באזני מארחי החנוט בחליפת כחול נייבי ועניבה מוזהבת תואמת, שאני באוטפיט קרוקודייל דאנדי, שכן אני מתהדר במכנסי טיול ירקרקות מהוהות מכביסה, מטולאות לאחרונה מבנגקוק, לראשונה בערבות אתיופיה ובאמצע אצל הבוכארי באבן גבירול, וחולצת מסע בז' מעל חולצת טי כחולה כהה. האמינו לי, שבגזרתי המוכרת, בינות אוסטרלים תמירים, חלקם שריריים, יתרתם צנומים, חובבי הספורט בכלל והטניס בפרט המראה עוד יותר מביך מהמתואר. מה שלא ברור הוא מי ניחן בעומק התודעה והאינטליגנציה הרגשית המאפשר את קיום המבוכה.

מקבל טיפול, באמת מלכותי- שממש לא נהנה ממנו, מהמלצריות, מהשף שיוצא להכיר את 'המומחה לתוכנה מישראל' אבל וואלה, מה אני עושה שם? מה אני צריך המבורגר שהשף מסביר לי בפרטים ובעיקר במבטא שאינני מבין דבר על ייחוס הבשר? מה רע לי במסעדונת במרכז העיר?

לרווחתי אנדרו שלנו מחזיר אותי להילטון כשהוא משתף פעולה באי-רצון עם סירובי להפצרתו לראות את סאלי, אשתו, ש'מאד חשוב לה' לראות אותי. ניחמתי אותו שלאביה לחצתי יד במועדון.

במלון מתאם חבירה בחצות עם ידידי שכעת בסידני.

למחרת, בתלבושת עסקית מתונה- שלי, מרהיבה שלו, ידידי ואני פוצחים בסט פגישות. הראשונה עם קייט, ד"ר להנדסת חשמל, מתאמת-לא-הבנתי-מה באוינברסיטת מלבורן, ושכחתי- יורשת מיליונים. הוא יתחתן איתה הבטיח לי. אני אששבן, הבטחתי. אזרוק לאחור את הזר.

אני, החל מפגישה זו ועוד כשלושה תריסרי הפגישות הבאות, מוצג על ידו באופן שאמי הייתה מאד שמייחה לשמוע שכך מרעיפים עלי. המציג אותי, כך נראה, משליך עלי את האופן שהיה מבכר שיושפרץ על שבחיו. ואני, איך שאומרים- בכלל לא ידעתי שאני כזה. אז בהיעדר ההומור שלי, אושר-מי-יודייע-כמה, זה לא ממש מסב לי.

הוא מציג עצמו כסיריאל אנטרפנואר- יעני, יזם סדרתי.
תכליתו- לדבר לקהל להסביר על יכולתו לקדם אותם לעושר המובטח.

בפועל נותן דרור לאישיותו השואפת למלל מלא וקשב מוחלט, תוך חיוויי הערכה רבה לכישוריו הפיננסיים.

בצהריים הוא מסביר לקייט שלאבחנתו היא לוקה בסינדרום ה'נערה העשירה' בכך שהיא משלמת, ובעצם הוא מרוצה מכך. בערב עם אחרים, ידידי לא מסתפק במסעדות סבירות יקרות מאד- מחירי ארוחות במסעדות אוסטרליה מרקיעי שחקים, אלא לוקח את נשואי המפגש למסעדת יוקרה במחירים מופרכים. לחרדתנו, אבוי, הם לא נחפזים לעצור אותו מהתנועה המשלמת- אז נאלץ לשלם.

למחרת, חמושים בפרסילה, העוזרת האישית, שמתוגמלת על הזכות להסתופף בחברתו, לשמש מזכירתו ולתת לו שירותים בחזון אינסופי ובמין, הארי היווני, רואה החשבון המקומי ובתו היפהפייה – ידידי מעדכן אותי שהארי ממש רוצה שהוא ילמד אותה כמה מהעובדות המענגות על החיים – נוסעים להוא שמייצר פתרון למכבסות 24/7, אותו פטנט, מין כספומט שכזה שמאפשר להפקיד ולקבל את הכביסה אוטומטית ללא התערבות ידנית, פטנט שהוא רוצה לסיים, מיידית וגורף ברחבי החוף המזרחי, ואני אנהל את העניין. וואלה, בכיף. כובס עוד לא הייתי.

בדרכנו, לאוזני הנוסעים הצפופים, הוא מנהל שיחות בשני טלפונים, מלבורן-ישראל, מלבורן-ניו יורק, בהם הוא מתווך, שימו לב, בין בעלים מאד מוכר לכולנו של חברת האנרגיה הגדולה בישראל שצריך להיפטר מאחזקתו- 33% משווי החברה לבנקאי ההשקעות הכי גדול ב- planet earth כך הוא מתאר אותו – בחי אלוהים בספר התורה.

אז נשמע שכל הסיפור מופרך, ועם זאת אולי לא כל שפיצי האופניים נמצאים במקומם, אבל כמה מהחישורים ממש אמיתיים, ומספיקים לגלגל את הפנטזיה ולהשאירה בחיים.
התעניינתי כמה יגזור, וגם ייעצתי לדרוש 2%- ביררתי אם 12 מיליון, לפני מס כמובן יעשו את זה, שאלתי עם מי יחלוק, ואף תשאלתי מה יעשה עם הכסף.
בלמתי, ולא השאתי עצות מצויינות.

הגענו לסדנאת המכבסות – שואלים שאלות, וידידי מסביר לי ולאיש איך יעשה את הייצור ואת הכוונון באמריקה. מרבה להשתמש ב easy, no doubt, for sure, וכאלה, ואני לא מסתיר את אי סובלנותי כלפי הפעמים שכשאני שואל את מי שמסבירים לנו, הוא עונה לי כמה קל, ומנפיק תשובה נחרצת;

  • אני, כאיש קטן, מתמקד במה שמזהה כחסמים וקשיים העלולים לטרפד את הרעיון,
  • והוא, כאישיות גדולה, מתרכז בכמה קל ואיך מוזיל את העלות לטובת הרווח.
כך, אני מנסייח לעצמי בצער, אין עסקינן בענייני הלאונדריאדה, אלא בפטנזיאדה, אז למה שוב אני מחרב?

בערב ביום ששי, אחרי פגישה רודפת פגישה, אני מפנטז – ללמד שהפנטזיה היא עניין של פרסונליזציה – על לטייל במחוזות סטייל הווילאג' הניו יורקי- מסעדות וייטנאמיות קטנות, בירה, גרפיקה אנושית מקומית מרצדת.

ידידי מציע שניתן את חליפתו לניקוי וכך נחזה בפלא אותו נמכור אנו עתידים לשווק בניו יורק.
מכיר אותו, אין תכנון, אין ניהול מצבי, אין קדימויות אינטואיטיביות על ציר זמן. יש תנועתיות, ריצה, סוג של מנוסה בריחתית, תגובתיות אד-הוקית.
את אשר יגורתי, כמובן קרה: הוא והאנטוראז', פמלייתו- פרסילה ואני, נדחקים למונית, נוסעים ב- $60 לחור מרוחק שם פועל הפלא- בהליך שאורך 10 שניות, חליפתו שבאופן אחר לא היתה נמסרת לכביסה, ניתנת.
ani nofelet mekise beritzpa al tahat
בעוד $60 חוזרים בשתי מוניות לאחר שחלפנו כהרף הליכה ממקומות בהם היינו צריכים לבלות ביום ששי בערב.

אני, באסן כזה, ב- 10 וחצי ליד המלון אומר לו- 'ראה חבּובּיק קלסי, יום ששי בערב, השעתיים הכי טובות בשבוע, אנחנו נגררים במונית למכבסה, משלמים $120 ראינו איפה היינו צריכים להיות וחזרנו למלון. אין ניהול חיים.' והוא מצטמק.

זה הסיפור, תנועה מתמדת, לטעמי המאד מסוים- עצובה, שלא לומר אומללה, הוא רץ ברדיפת שווא אחר מימוש סיפוקים לא מתומללים.

עשיתי חישוב של עניים- האיש מוציא נניח ובצניעות (לפחות) $100 להוצאות, שאיך נאמר- אני ואיש ממכריי לא היו מוציאים אותם. ביום. מכיר אותו 30 שנה, מיליון. $. בלי ריבית על ציר זמן. זה לא $100 ליום, זה הרבה יותר. זה זה שסך חובותיו עולה על נכסיו. זה שמתחיל את החודש בחוב של $30,000 לכסות את הוצאות גרושתו וילדיו.
אבל היי- אם לא היה מתנהל כך זה לא היה הוא.

bucketMoney machine מכנה את עצמו, (הוא) מתפעל מיכולתו לעשות כסף.

אני לעומת זאת רואה בו דלי. כשהדופן הקרקעית, הקטנה יותר, הוסרה, ואז הדלי הפוך. מה שנכנס בקצב מסוים גם ייצא, בקצב גדול יותר:

  • חור עליון ליניקת ערך אישי תחת כותרת עסקית,
  • חור תחתון זליגת ערך כלכלי בשל תחזוקה תפישת ערך אישית.

ובפשטות- מוכר חלומות עסקיים כי יש את היכולת ומטפל בתפישת ערך נידפת. מוכר?

אבל זה אני, 'סקפטיקל' הוא אומייר, 'א קליינע מענטש', אני הייתי.

צֶ'עפֶעסְטיך, הצקות, טרוניות, תלונות ותעוקות

מתעדכן שהחבר ואחיו שהייתי אמור לפגוש בבנגקוק אכן עושים כייף חיים, אך אבוי

  • דרכון האח כוייס,
  • והשגרירויות בשביתה.

אני, למוד הניסיון עם בתי ביוון, סיפור זהה, מבין שלתאילנדים אין עניין להשאיר את התייר, ולקצין הביטחון באל על יש את הכוח להוציא בנוהל שהם מכירים. למדינה יש עניין בשימור הנוהל המסודר.

כך, בלוקחי ברצינות את היותי 'קונסלטנט, אחיתופל קונסלטנט', לוחץ עליהם למצות את אופציית קצין הביטחון. לא עובד להם. החבר לאות הזדהות האריך את שהותו בשבוע בתקווה שעד אז השגרירות תתפקד, והדרכון החלופי המיוחל יונפק לאחיו.

ואני מניח, שהמקום הזה, תאילנד, ייצא להם מכל החורים.

בינתיים, החבייר שעזר ללחוץ על השגרירה האוסטרלית שלח להערותיי את קורות חייו.

שם אני קורא תמצות פועלו וניסיונו, מתאר את תרומתו למדינה בפרט וללאום היהודי בכלל. כך בחיי. וזאת בניסוח גוף שלישי.

פששש… וואלה, זה המקום שאני מתלבט האם לחטוף ברגשי אשם או ללקות בנחיתות- אני חוץ מאשר, לעתים, להוציא את הכלבה בצהריים- מה אני עושה למען מדינה?

וואלה.
במשך כמה שעות, מעיר את הערותי המשמימות.

סימולטנית, נגער על ידי בני שתיקוניי לפנייתו למוסד חשוב לו בלתי קריאות, ומסיחות את התמקדותו בעיקר.

לילה קודם חביירה, משוררת לעת פריחתה, שלחה לי לינק לתכנית רדיו שהתארחה בה.
במלון, תוך כדי ההתכתבויות האזנתי- מראיין מאד מפרגן הפציר בה לקרוא משיריה, ושאל אותה על תכני כתיבתה והיבטים אישיים.
המשוררת השיבה בפתיחות אותנטית, מדלגת מעל החדירות במיומנות של נחרצים, בהסבירה שהיא כותבת על תשוקותיה, מאווייה, מיטתה, על הבקשה הזכרית שהשיניים לא יותירו שריטותיהן, ההפרדה שבין האמנות לחיים, ושהיא ממש לא תגלוש לרכילות זולה. שוין.

ובתי מכינה הרצאה. מרגש. סופסוף אוכל להביא מעט תועלת. בשיטת אחותי שהייתה מתקנת את מכתביי לרשויות בשמונימים, הייתה אומרת לי- 'המכתב יפה וטוב', את כל מה שבימין העבירה לשמאל, ואת מה שלמטה ללמעלה,
כך אני יושב על המצגת ומטפל מולקולרית בכל הפרודות הבלתי מורגשות שמצטרפות ל- look and feel אחוז, שכן תכנית עשוי היטב באופן שאין לי הארות, כדי ללמוד שבגרסה הבאה בתי השתמשה בגרסה המקורית שלה ללא שינויי.

ערב לפני ההרצאה מפציר בה שתשלח אלי כדי שאעשה חצי עבודה של פליית מולקולות קטנטנות סוררות, שולייח, מגיע, אבל אין את היכולת להוריד למחשב המצגת.

נו, מתנחם שמה שיש נראה מספיק מקצועי וטוב גם בלי עזרתי הנכפית ללא הרף תועלת או תוחלת.

אחר הצהריים הרצאה על 'ביזנס אוסטרלי באמריקה'. שלושה דוברים בפירמת רואי חשבון קפוצת שת בקומה 31. נוף מלבורנאי.

במהלך ההרצאה, חביירה אחרת, שלועגת למי שלא יכול לכבוש את סיפוקיו ובמקביל לא יכולה לרסן את פעולותיה החרדתיות כותבת לי ש'אינה מעוניינת בדיאלוג בנושא, כרגע'.

אני, את הדרישה מבין, כלומר מקבל. את ה'כרגע' לא מבין- זה מין ריכוך של בעלי אינטליגנציה רגשית? בכל מקרה מביע אמפטיה וצער לי על המצוקה המובעת ברגולציה הקוטעת.

במקביל, מעדכן את המשוררת שהאזנתי לתוכניתה. מברך אותה על הופעתה, ומציין שספחה את אהדת המראיין.
ואז, חרבָּן תופעות שכמוני אמנם מקדים מזהיר ומודיע שהולך להציק-
זה לא אני, זה הכל בגלל ההרצאות המשעממות,
לא עוצר ובשיח ארוך, שואל בתמצית-

  • למה עושה את ההפרדה?
  • למה מסכימה לשורר לקהל פיזי ועל גלי האתר את מה שלא מסכימה לומר במלים פשוטות?
  • האם חושבת שחוץ ממנה יש מי שיודע, שרוצה, להפריד?
  • מה הרעיון בשירה של מיסוך התחושות ועשיית התאמות של תוכן לכדי תצורה לירית?

מקבל תשובות מצויינות על ה'קו המפריד בין אמנות לחיים ורכילות ועל הרצון לזעזע ולהשפיע'. כמו בשבעה לילות עם השחקנית התורנית, הפוערת את פצעיה, בשם האמנות, ובשל פרסום.

כסיוג, אני הבאסן, מבהיר שאישית לא ניחנתי ואינני מוטה בטעמיי ליהנות מליריקה כמו שלא ממחול, ומתעקייש להוסיף, ש

  • מתייחס לאמנות כאל טעם רגעי שעושה לי את זה או לא- כמו גלידה, טעים או לא, כאן ועכשיו, במנותק מהשפעה ארוכת טווח,
  • שמשוררים המפשילים את שחלותיהם בפומבי ושורטים אותם עד זוב, דומים בעיניי למי שתוחב אצבע לישבנו, נהנה, רגעית, כשהריח, התוגה והיגון נותרים. כדי להפיגם על המשורר לתחוב בפעם הבאה עמוק יותר, להגדיל דוזה, כדי להגיע לאותה רמה של נחמה,
  • המוטיבציה לחשיפה שגם למשורר יש בעיה איתה
    • אחרת לא היה חוגג אותה, מחד,
    • ולא מהסס להציב עליה גבולות מאידך
      היא בעצם הריגוש שבחשיפה. תצורת השירה מאפשרת סובלימציה, מתן לגיטימיות לפעולה ואף לספוח אמפטיה חיובית לעיסוק לא ב'אני' הנמוך, אלא ב'אמנות' הגבוהה, הנאצלת.
  • למה המשוררים האלה עצובים?
    קהילה דוויה המפרגנת לנידחיה ושוטמת את מצליחיה- כלומר מי שזכה להכרה.
  • ובכלל מי זה אמנות? למה לשרת אותו?

'נישאר לא מסכימים' היא אומרת לי.

ואני תוהה, למה בכלל להסכים? איזה ערך הסכמה תפישתית באה לשרת?
אני, צייקן רגשי, מסתפק בהבנה, מה עוד שרוחש לה תבונה רבה, ועוד יותר הערכה ליושרתה האינטלקטואלית העמוקה, כשאינה ממוסכת.

בכל מקרה, ניירות הערך שלי- 'מוכרים בלבד'.

בערבות האוסטרליות נמצא בפגישות על תקן 'ההוא שדבריו לא מובנים אז בייטח הם נורא חכמים'.

בהרצאתו ידידי מדבר יפה, רהוט, מדליק. הם צוחקים. מספר להם על הקפה הנפלא שיש להם במלבורן,על תרבות הקפה, ומגיע לקליימקס- בחוותו עלי ששותפו-חברו הישראלי, אומר ש'פה באים לעשות קפה, לא לשתות עסקים.'

כטיפוס מוחצן המרכז תשומות לב של סביבתו הוא אוהב להנהיג,
לראות עצמו כמוביל.
הוא חושב שהוא מנהיג, מוביל ומקדם.
והוא לא, שכן התנהלותו ממקדת תשומת לב וממוקדת לשם. לניהול הפנטזיה. זהו.
כדרכם של אלה המייחלים לטרנספורמציה מצבית הוא מהווה לחלקם תקווה- יש לו חזון.
שם שואב את תחושת ההנהגה כשרואה אנשים תגובתיים לחזונו.
גם הוא וגם הם מתבלבלים לטעות שאת ההנהגה שלו הוא מביא בהצגת חזון.
את ההליכה אחר הנחייתו הוא משיג באמצעות

  • פיתוי שהחזון יתממש,
  • או כדמויות אחרות מעוררות אמפטיה- כי לא נעים,
  • יש אנשים שתגובתיים לדיבור נחרץ, לא מהוסס,
  • תגובתיות כי לא נעים לסרב.

את איכות ההנהגה הרציפה, של חוזק הובלה, של נטיעת התחושות שיש פתרונות עובדים על רצף זמן, שזה רק about me- אין.

אחריו עורך הדין האמריקאי עם החזות המזרח אסייאתית- רציתי לישון,
לאחריו רואת החשבון- ביקשתי נפשי למות.
לבסוף, המנחה הכריזה על שאיילה אחרונה לערב.

ראיתי שאין קופצים ולא שואלים, אז קמתי בפינת האולם, ושאלתי בענגליתי הגרוסה, משהו שאמור להישמע כ-

'אני מבין שזו תהיה השאלה האחרונה, הלא כן? אם כך, אשמח לשאול אתכם, מה המפתח להצלחה בתחומי התמחותכם – לא הבנתי את תחום עיסוק ההרצאה – שתוכלו לייעץ לשומעים, אבל בחצי תריסר מלים, ב- 6."

השטיק עבד. צחקו.
ידידי, שיודע תריסר אחד או שניים בשטיקיאדות, למעשה קוצר את לחמו מכך, ענה, תוך מניית אצבעותיו- 'תמיד קח איתך לכל עסק, ישראלי.'

רואת החשבון ענתה- 'אל תקחו שום דבר כמובן מאליו',
ועורך הדין עמד על זכותו לענות תשובה באורך ועומק שגרמו לי לטבוע בה, לחשוב לתבוע אותו, ולא לזכור דבר ממנה.

ואני שואייל, איפה ההגינות? בסיום, האוסטרלים הידידותיים האלה באו, החמיאו על השאיילה הכי מוצלחת בערב, להסביר לי למה הישראלים הם start up nation, ושאלו לעצותיי.
ואני בכלל רק שאלתי. מה אני מבין בביזנס בכלל ובחדירה אוסטרלית לשוק האמריקאי בפרט?
אז אולי לא קידמתי את חזון הלאום היהודי, אבל היי- תרמתי את צניעותי לטובת המדינה, הלא כן?

אה, ושאלתם מה קרה עם עסקת האנרגיה?
לא יודע לא שמעת על זה דבר מאז.

Flat White

בעת שבערוץ 1 היו מביאים תמונות באפור לבן מהקרנבל בריו אביו של ידידי הנערץ, היה אומר-

אין להם מה לאכול, אבל לרקוד הם יודעים.

חולה על המשפט הזה, מפני שאולי לא יודע למה האיש התכוון אבל זה משפט עם נפח.

מסתבר- לי לפחות, שלאוסטרלים תרבות קפה מפותחת. אולי בשל השפעה איטלקית של מהגרים בשנים האחרונות.
הקפה הנפוץ, הוא ה- flat white, שזה הגרסה הקטנה של-

הפוכ-גדול-בחוס-זכוכית-חסזק-עמ-הרבה-קצפ-מחלפ-מוקצפ-אך-לא רותייח

ובאנגלית:
hafuch gadol bechos zechuchit chaszak im harbe ketsef mehalav muktsaf ach lo roteyach.

אך הם נותנים את זה בכוס קטנה.
בישראל גם מתלווה הבקשה ל
"כוס מלאת קרח מעבר לגדותיה- מתי בפעם האחרונה השתמשת במילה 'גדותיה', קש לימון, ושהיתר יהיה מים."
השאלה אולי מחצינה התנשאות, אבל תפקידה להטמיע את רצינות הבקשה- מלא קרח!
באוסטרליה שלנו, הגשת מים היא חלק מרוטינה וולונטארית אוטומטית, נטולת קרח קש ולימון, ואני כולה אורייח לרגע, שספק אם יחזור, אז לשנות סדרי עולם?

ורושם לעצמי, שהדרך השרירותית, טעמית, פרסונלית, שבה אני אוהב את הקפה שלי,
הוא סטנדרט פרוצדורלי במקום אחר- יופי, מתכנייס לנורמטיביות.

פרת'

טסתי לפרת', שם נמצא טים גוץ', המנכ"ל החֶבְרונֶת שבנדיבותה כי הגעתי מחולון עד הלום. הם מתעסקים ברשתות. יש להם פטנטים. חזון.
אמור להיות פה שבוע בחברה- ברור לי שאין צורך בכל כך הרבה זמן, ואז אולי עוד כמה ימים לעצמי במרחב הריק של דרום מערב אוסטרליה.

הגיע אחיו הדביל של המנכ"ל הכל יכול. לבוש במכנסי ברמודה ובפליפ לופס. מנהלים שיחה צולעת בה- הפתעה, הפתעה, הוא לא מבין אותי, אני דווקא מבין אותו.

בנסיעת הלילה, את האווריריות, של ערך אדמה לא שווה דבר, אז המרחבים המיותרים האלה, תחנות הדלק מוכות הניאון. פלטפורמת מחייה ללא חיים. אין אנשים. שואל אותו מה קוד הלבוש למחר למשרד- מביט בי ובתלבושת האינידיאנה ג'ונס שעטוף בה ואומר 'ג'ינס וטי-שירט'. אני מוודא- 'כך איך שאני לבוש?' 'פוזיטיבלי' הוא מאושש.

יש לי חבר – ברק'ה, עשה שלום לקוראים – שאמר שהוא מוכן לוותר על עשרה אחוז משכרו אם יתירו לו לעבוד בנעלי אילת, ג'יבוטים, פליפ פלופס. אני, תן לי במכנסי וחולצות המטיילים שאחותי שולחת לי בכישרון כה רב. תרגולת כל ערב כביסה- למחרת יבשים נקיים, נטולי קפלים.

זה שאני לא צריך דבר חזר אלי בבומרנג. מובל למלון דירות נוסח אשקלון בשמונימים.
יש את כל הדברים שאני לא צריך,
אין את מה שכן- אין אנשים, ווי-פי, מים, קפה דיאט קולה, סבון ואמצעי לנוע עצמאית.

החלטתי, אני פה לא נשאר.
וצא בבוקר לתור את הסביבה- כמו העיירות הטקסניות השוממות, רק עוד יותר מרווחות. ידידי שחזר לאמריקה שואל במייל איך פרת'?
אני פותייח ג'ורה משמיצה כוללת צילומים מרשיעים ומרושעים ואבחון את טים גוץ' כלוקה באספרגר אם שלח מישהו למלון זה וציפה שיהיה מרוצה.

כן יש להודות, מצער ככל שיהא אנחנו פה מחוייבים לאמת בסיסית, easy going כמו שאני רוצה לתפוש את עצמי, כלוא במלון דירות עם פריג'ידר, מגהץ, תנור אפייה וכלי מטבח העשויים לארח סדר של משפחה ממגדל העמק לא עושים לי טוב לעור הפנים.

אנדרו שואל לשלומי בסמס ממלבורן הרחוקה 3,500 ק"מ. שומייע את תלונותי. הוא רוצה לדעת היכן אני- וואלה מאיפה יודייע? נכנס לגוגל מפות, מקפיא מסך, שולייח ומקבל מסר מרגיע- האזור מעולה, למעשה הוא ואשתו – סאלי שלנו – העבירו ירח דבש בלתי נשכח. וואלה, השתכנעתי. 'אנדרו, אני בטוח שהמקום מעולה והוא ערובה לחיים מצויינים עם אשתך, תן לי cbd – (city business district) מה שאנחנו קוראים דאון טאון או מרכז העיר. מקבל ממנו:

Ha, Again welcome to Perth. It’s a small city. Big town

dress_codeהחלטתי להתלבש פֶנְסִי לפני פגישתי המתלוננת, ולא לעטות עלי את מלבושי המוצ'ילר. הוצאתי את המגהץ, את החולצה המפוארת שידידי נתן לי, גיהצתי- בגיל 50, לדעתי, אבי הלך למכולת לעשות קניות- מניח שסופרמרקט מעולם לא ראה מבפנים, אני למדתי לגהץ לטובת שהייתי ברוסיה – ושיוויתי לעצמי מראה של איש עסקים, מהז'אנר ההזוי שכן, אני מקפיד ללכת עם חולצות ה- dress shirt שלי מחוץ למכנסיים. מין סטייל הזוי וייחודי שכזה.

ממתין לטים שיקח אותי – נראה איך יתפתייח מפה. לבוש בבגדי העסקיים, מבין ש 5 שניות הראשונות הן הרושם, ומבין שבהתנהלותי השגויה לקח אותי לא נכון אם שיכן אותי כאן. הייתי קול מדיי. נחשוף לו קוצים.

אחרי שדברתי איתם, הם הזמינו לי מקום בעיר.
ובקיצור- האופטימייזר שבי, התבוסתן שבי, אחרי שהורדתי את אי-הנעימות שבבקשה,

  • הבנתי שבעצם אני ממיר מקום מחורבן אחד, במקום בלתי ידוע אחר,
  • והמקום שאני נמצא בו משולם לכל שהייתי.

התקפלתי. אחו'ל שלוקי התקפלתי.

אז במשך 10 ימים, נחשפתי לעבודה אמיתית של חשיפה למוצר, שאמור להיות מהפיכה, הדור הבא, בתחום הרשתות וההצפנה. 5 שעות. חוזייר- 5 שעות עבודה אמיתית במהלך השבוע הראשון. והשאר- פגישות שלי עם אחרים.

מה אני עושה שם?

במשפט: הוא מחפש חברות שבאמצעות הרשמתו אותן, ייתן להן ייעוץ איך לפרוץ לשוק האמריקאי או לחבור לחברות ישראליות.

אני אמור-

  1. ישירות, ליצור את הקשר עם החברות הישראליות,
  2. אמצעית, לתת לו הערכה על התכנות, רצינות, ממשות, מה שיש לחברות להציע,
  3. ומנטלית, לנסוך תחושת ביטחון וערך.

פגישות רבות מספור או מִזְכִירָה, אינסופיות, בהן החברות המקומיות מציגות את מרכולתן, את חזונן והן את צרכיהן למימוש הצלחתן.

ידידי מציג לשומעיו את הפתרונות והחזון של מה יקרה אם יעבדו יחד. [רמז- ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם]. אם הן רוצות משהו שהוא יכול לספק- הן רוצות, הן אולי לא יודעות שהן רוצות ולא יודעות שהוא יספק כל מה שתרצינה, בעבור ריטיינר הוא יספק שיתופי פעולה בין חברותיהן, לבין פתרונות טכנולוגיים, שיווקיים ומימוניים.

ואני יושב בתפקיד הינשוף המשקיף מגזוזטראתו לראות מה באמת יש למי ולראות אם יש חיבור בין חזון של מישהו התואם את יכולת האחר לעזור לו לקדם אותו.
כלומר להבין את מה שיש, את החזון, את המכפלה, ולראות שהבלבולים האחד את השני, ולהיפך, אכן יכולים לקדם את שניהם.

בין היתר, נפגשתי עם מישהו שרוצה שאגייס לו 2 מליון $ עבור 10% ממכרה גרפיט הכי פורה בעולם, שתפוקתו בין 40 ל- 80 מיליון, יש קופצים? הביא לי דיסק און קי- ים של חומר.
וויקטור רוזנברג יהודי מדרום אפריקה, שהמציא פטנט שזכוכית בגודל של 1 מ"ר תפיק 35 וואט לשעה. אחרי 5 שנים מתקין החלון מחזיר את השקעתו ובמשך 35 שנה ייהנה מחשמל. הוא רוצה מיליון $ אחרי 2 ששם. אז אני, החננה אמרתי לו שאת הכסף לא אשים לא על קרן הצבי ולא על קרן השמש, אבל, אם תרצה מפעל באחת ממדינות החצר האחורית של השוק האירופאי המשותף- אני האיש להקים לך.

[כמעט] סוף דבר

אותו חבר ואחיו בסיפור של יותר-מדי-זמן-בתאילנד מזכירים לי את ההוא, לא חשוב מאיזו עדה, שקנה רוטב סויה/ עמבה/ סלסה/ חזרת/ סחוג, כדי לתבל את האוכל.
ראה שטעים, אז שתה בשלוק את כל הסיר.

להערכתי, במילניום הזה לתאילנד, כבר לא יחזרו.

edblegבעוד אינני מביא נחת לאף אחד, למד ששני חביירים, שבעבר היו קרובים והיום פחות, שוכבים זה לצד זה באיכילוביאדה. ידידי הנערץ שקילף בעודו מתקלייח את שוקו כקלוף קליפת העץ מהגזע, בעוד שידידי המתוק שבר את ליבו- עניין לא כל כך מפתיע לכל אלה המכירים אותו.

במונית לשדה התעופה של פרת', נהג הודי אוסף אותי. ממתין לי בסבלנות בפתח מלון הדירות.

לתפישתו,

  • החיים בהודו היו טובים יותר בכל אספקט כולל שימור ערכי המשפחה. אם הייתה להודו סיסטמה שהאזרחים היו פועלים לאורה, היה שמח לחיות שם.
  • הוא חי באוסטרליה. לא ישוב להודו, אף שיש לו שם רכוש, מפני שהסטרוקטורה האוסטרלית מאפשרת לו לחיות ולהרוויח בכבוד, אף אם אינו אוהב את ערכי החופש הפרוע, מבחינתו, באוסטרליה.
נזכרתי, שכשהגעתי לארה"ב התנסחה לי התובנה- אז טרם הכרתי את המילה 'תובנה', שסטרוקטורה בסיסית, אחוזה, אחודה, מאפשרת חופש בחירה ומיצוי רצונות.
ייתכן שהכאוטיות ההודית גורמת לנהג להישאר דתי מאד וצמוד לערכי משפחה בסיסיים של לחיות עם הוריו וילדיו ולראות במה שאחרים רואים ליברליות פרימת ערכים קיומיים.

עברתי את בדיקת הדרכונים, עליתי לאולמות טרום ההמראה. קניתי קפה, ונתקלתי באמריקאי שלא רצו לקבל ממנו כתשלום כסף אמריקאי לקפה אוסטרלי.

הזמנתי לו קפה, ונוכחתי שארנק הכסף הקטנטן, בו מחזיק גם $100 איננו. הבריסטה שהייתה עד להתרחשות אמרה שאהבה את המחווה. אני עם הקפה חזרתי לנקודת הביטחון העמוסה, שאלתי אם נתקלו בארנקון קטן. לא, לא נתקלו, עד שאחד מאנשי הביטחון הוציא מכיסו את הארנק, ושאל אם זה זה.

הראש שלי כבר לא עובד, הסיסטמה עדיין.

בנגקוק

בבנגקוק מעביר כמה ימים עם אח החבייר שהופרד מדרכונו כשעובדי השגרירות בשביתה.
מז'אנר המעשיים שמתחבט לידם האם לחטוף רגשי אשם או ללקות בנחיתות.

אחרי שהפרדנו, כלומר אני,
בין שמרנותו, מעשיותו נורמטיביותי,
לבין רכיכותי ופלספיותי השמאלנית,
כשהבהיר לי שהערך הכי חשוב שמעביר לבנותיו הוא ערך ה'מעשיות',
סיפר לי שאחת לשנה עולה לקבר סבתו ומעדכן אותה, ש'כולם בריאים ושלמים'.

ואני, הלא מעשי, תוהה, לא מבין, איך הוא מדבר עם סבתו, המנוחה.
וממשיך לא להבין, אם מצליח לעשות זאת, למה בבית הקברות?

נ.ב.

אם הגעת עד הלום,

זהו התוכן,

כך מסמן את תפישתי על ידידי,

וזהו ניתוב, ניווט בנבכי תודעתי הטועה, מטעה, תועה, ומטאטאה.
Share

השאר תגובה