מינורי בפרקטו קונקרטיות

קרוב של מכרה הרגיש לא טוב.
קורה.
הורתה לו ללכת למיון. "ותגיד להם שהכאב הופיע רק עכשיו" הורתה בידיעה ש-

  • במיון יש את מכלול הכלים לטפל במגוון רחב של תקלות בריאותיות
  • כשהוקם המיון לא תוכנן לטפל בסוגיה כזו,
  • לכן
    • בכניסות שאינן דחופות, ממין זה הפאציינט יחויב,
  • על המכר להתמודד עם הסוגיה באמירתו שזה פתאומי.
  • ולהתעלם מניפוק מידע שגוי לאבחנה.

ואני,

אני קודם כל חש רגשי אשם מהולים בנחיתות:
איך יודעים אלה להסתדר.
איך לא עלה על דעתי?

ואחרי שמסדיר את תודעתי
שואל את עצמי מה מפריע לי בזה?

  • חוסר היושר? זניח.
  • חוסר אסתטיקה.
  • צריכת משאבים לקויה של גוף ציבורי.
  • מי שצריך לא מקבל את שצריך לו.
  • לטעמי, זה גלוי של אלימות.
    הליכה לקצה- שימוש מהיר מדיי, במשאבים גדולים מדי, כפייה על מוסדות לספק את מה שלא התכוונו אליו, כל זאת המטרה
    לטפל בשקט תודעתי, לא בבריאות פיזית.
  • התשלום-
    על משקל משביעו – רעב, ומרעיבו – שבע, (הושע יג, ו), בתפישה של רש"י, ישנה הסלמה של טיפול בסוגיות קלות בכלים כבדים.
    הגברת, לתפישתי, אולי נתפשת כמושא הערצה ליכולת ההסתדרות, אבל היא הקורבן העיקרי ליכולת זו.
Share

השאר תגובה