מינורי בגזענות פריבילֶגית

במהלך השבוע צפיתי בסדרה המעולה על או.ג'י. סימפסון ESPN, Made in America.

מת על דברים כאלה; לאו דווקא על הנראטיב המוצג בה, אלא על צבר הדוקומנטים המצולמים המתעדים התרחשויות בחצי הראשון של שנות ה-90; סוציולוגיה, מתח בין גזעי, שחור עור שהצליח פרסונלית להיתפש במנותק מגזעו, באמצעות שילוב כישורים מולדים, מתפתחים ומוכוונות.

יום ששי בבוקר, חזרתי על האופנוע לאחר שהסדרתי ביטוח. רוכב במתון.
משתחייל בתנועה. מבחין בניידת משטרתית עומדת ברמזור, נתיב מימיני.
בעקיפה הבין-נתיבית, מתלבייט האם להמשיך עד קו הרמזור או לא למשוך תשומת לב בחיתוכי נתיבים.
טעיתי – עצרתי לפניו.

אחרי שניות המתנה פנה אלי שוטר בחזות מוצא אתיופי, בהוראה – 'עצור אחרי הרמזור'.

עברתי את הרמזור, בהקפדה ץ להיות מאחוריו.

השוטר יצא אלי. שוטרת בלונדינית נחלצה מהניידת, נעמדה ליד הדלת.
לרווחתי השאירה את שנינו לבד; מעדיף להיות איתו לבד, בהתמודדות.

"מה עשיתי רע?" שאלתי את השוטר.

"תראה את המספר שלך" הוא מחווה על מספר הרישוי.
זה, המספר, אֶפֶּעס, צף בתנוחה שיותר מקבילה מאשר ניצבת למישור הכביש.

כבר למדתי שבעליו הקודמים של האופנוע פלירטטו עם החוק, עם הקביעוּת, הסטרוקטורה והגרביטציה. אז מה, אלה חוקי הפיזיקה, המוטוריקה, הפורמליסטיקה, שיכפיפו עצמם אליהם?

וכמובן שברור ומובן שאני לא יכול להפיל את האחריות לכך שהבעלים הקודמים היטו בכוונה תחילה את המספר כדי להקשות על המצלמות לתעד רכיבה לא חוקית.

ולא זו אף זו, אני, וולונטארית, הוספתי את הפריזר – ארגז מעל המספר. כך, לוחית הרישוי נראית כנערה ביישנית שלא יוצאת לבלקון אלא נשארת ספונה בסלון המוצל, המגונן, המסתיר כומסת את רזי סודות רישוייה לעצמה, אם לזיין ת'שכל במטפורות בגרוש.

"לפני כמה ימים רכשתי את האופנוע" אני מעיד "והוא עבר ככה טסט" אני מוסיף.

השוטר דוחה את טיעוני המופרך – "אי אפשר לצלם אותו כך." כן, זו בדיוק הסיבה שאולי לא הייתי מעצב כך את האופנוע, ועם זאת לא דחוף לי להחזיר את המספר למצב אנכי יותר, המאפשר את חשיפת מספרו ובה בעת את ערוותי החוקית. "זה 1,000 שקל קנס.", הוא תומך במאבקי.

"צ'מע" אני מוריד את קסדתי, חושף את פרצופי המלא "אני חנאנה, לא רוצה לעבור על החוק, גליון ההרשעות שלי נקי. אסדר את המספר, תודה שהסבת את תשומת לבי" אני מסיים בשימת ידי על אמתו בספק קרבה, ספק הטייתו לכיוון רכבו א-ל-השכינה את יאסר ערפאת הקמפיין דייויד.

"סדר את זה" הורה לי.

"בוודאי, תודה, אני אסדר, תודה לך" השבתי אסיר תודה.


יומיים לאחר מכן, הייתי בבנק.

שבועיים קודם טלטלתי את בכירי הסניף ומנהל המחוז באכזריות על שירות (שתפשתי כ) רע.
על פי אמות מידה שלהם.

בסניף הם יצאו מגדרם כלפיי.
הביכו אותי. הציעו לשתות, ושוב, והמנהלים דאגו שמטפלים בי, ושאינני ממתין.

ואני מסביר למנהלת, ש'אין צורך' לתת לי יחס מועדף, אני סך הכל רוצה את מה שמגיע לי לפי אמות המידה, המדיניות, שלהם.

הפקידה שטיפלה בי – כהת עור, אולי הודית, יפהפייה – יצאה מגדרה, אף היא. אמרתי לה בחיוך 'אל תפחדי ממני', שכן ברור לי שהיא תודרכה, יותר כדי שתבין שאני מודע לסיטואציה, ולא בשם כך שאני מתיימר ל'הרגיע'. מבין שאין לי יכולת הרגעה בהמלצה מתמללת.

'מה היה שם?' התעניינה.

לא כל כך יודע איך והאם לענות ב 3 30 או 300 מלים.

'העולם נחלק לאלה שתופשים עצמם כמי מקבלים יותר ממה שמגיע להם, ואלה שפחות. מי הקבוצה הגדולה יותר?'

'אלה שחושבים שמגיע להם יותר ממה שהם מקבלים' ענתה את התשובה המצופה.

'אכן', אני אומר לה, 'כמי שאני – גבר, לבן, מזדלגי – מזדקן פריבילגי, אני על פי רוב מקבל יותר ממה שמגיע לי. בעצם כל מה שאני מבקש זה לקבל את מה שמגיע לי מכם בהסכמה. לא רוצה שום גינון כבוד ולא מה שמחוץ למדיניות שלכם.'

את ה'גם לא פחות' כבר לא הוספתי.

Share

השאר תגובה