מינורי בגזענות

יושב בנחמה וחצי, עם המחשב. האגף המזרחי. המקום מבחינתי, באמת, אין דברים כאלה.

ילד מוכָּר כבן 13, מוכר מוצרי סידקית ושמאטעס נוספים, נוגע בי במגע רך, ספוגי, מיומן, שמעלה בי זכרונות מריו דה ז'ניירו מלפני 30 שנה, של רוכלי בוטנים בני שש, ומלפני עשור בהודו, ספק שואל ספק מבקש "תקנה ממני משהו" על התפר בין בקשת נדבה להצעת מרכולת.

אני נרתע, נבוך מהכעס שהפרעתו הפתאומית, הסבה לי. החדירה לטריטוריה, הפעלת הלחץ הרגשי, מעורר בי אגרסיה.

נועץ בו מבט כועס, נוהם 'לא, תודה' בטון ובמבט של – 'אח שלו, זכור אותי, אל תציע לי יותר', לא יודע להכיל את רתיעתי מהמגע.

הנער פונה כשמונים סנטימטרים לימיני,
לבעלת טון, נחרצות פסקנית, פוסטורה פיזית, מבטאת תוכן – 'גילה אלמגור שלושה לילות, ליאור אשכנזי שניים', 'טאלנט', 'נישתי', 'אוהבת את הראש' – מזכירה לי דמות מסויימת. זו פרח מפיקים, נראה לי, מז'אנר התיאטראות.

נוגע בה, מבקש, אולי שואל – "תקני ממני משהו", בין הצעת מרכולת לבקשת נדבה.
המפיקה, באי-נוחות מנומס, מהוסס, מסרבת.

אני ממתין שהוא יתרחק מעט,
פונה אליה, מתרגל את יכולת הפניה, ואומר
"אחלוק איתך, ש-אם הוא לא היה ערבי, הייתי גוער בו שיפְנֶה, מילולית, ללא נגיעה."

Share

השאר תגובה