מינורי בהדדיות

גליה בת ה-35 נראית פצצה. נבונה, הומור, כולל עצמי, רהוטה, מודעת- כך לפחות מעידה על עצמה. מטופחת- רזה שלא כדרך הטבע. הגדילה, הגביהה, עבתה, השביחה – בקיצור, נגעה. בציצים. בארבי-יתית במובן הפרופורציונאלי של המלה.

עובדת במשרה נחשקת. אם לשניים, נשואה לבעל ה(כמעט)אולטימטיבי- סמנכ"ל לשעבר בחברת היי-טק מצליחה. מימש. נראה מצוין.

 ו-כן הם בהליכים. פרידה. כעת לא עובד, וגם הזרע שניפק הביא לה בן ובת יפהפיים שאחד עם קשיים. והוא גם לא קיים את חובותיו. המיניות. אבל עמד על זכותו לקיים עם אחרות.

"אז הוא דחף, אותי (כלומר אותה) להזדיין עם ערסים." היא מבארת כשמספרת על הרומן האחרון.

"ולמה זרקתי את העארס?" היא ממשיכה לתאר מציאות נתפשת "הוא קבלן. עם מכונית מפוארת. ועשינו את זה במלונות. והוא אף פעם לא נתן לי לשלם. מה הקטע שלהם, אלה, עם התשלום?"

"הוא נשבע לי שהוא לא אוהב את אשתו. הבטיח לי שהוא לא שוכב איתה. שיקר לי. הוא כן, המניאק. זרקתי אותו. איזה מין דבר זה, למה הוא עושה את זה ואני לא?" היא צוחקת. או שלא.

אוקטובר 2007

Share

השאר תגובה